זה לא אלגנטי לפוצץ פלסטינים במכות. ולצלם
את הסרטון הפסטורלי של הריסות עזה שפרסם גנץ כולנו ראינו. את תיעוד הלינץ' של חיילי כפיר באב ובנו עדיין לא. אנחנו הרי לא קלגסים
הנאשמים בהתעללות באב ובנו (צילום: שאול גולן)
בין המודע והלא מודע, ישראל צפתה – ולא צפתה – לאחרונה בשני קטעי וידאו קצרים. הראשון, שבו צפינו, הוא סרטון הבחירות שמילותיו כה הלעיגו, של יו"ר מפלגת חוסן לישראל, בני גנץ: "אין יותר ימין ושמאל, יש רק ישראל לפני הכול". השני, שבו לא צפינו, צולם בטלפון הנייד של אחד מחיילי גדוד נצח יהודה של חטיבת כפיר. החיילים תיעדו את התעללותם בשני עצירים פלסטינים, אב ובנו. הבן הוכרח לצפות בחיילים שוברים את צלעותיו של אביו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ובאמת, את הסרטון הזה אנו לא רוצים לראות. החיילים לועגים לאב ולבנו ומפליאים בהם את מכותיהם. מי ירצה לצפות בזוועה הזו? או לשמוע אותה? האם הווידאו בטלפון הנייד של חייל כפיר הקליט גם את קולו של הבן זועק לאביו? האם שומעים את הצלע נשברת? ועוד אחת?
ברור שמוטב לצפות בסרטונים של גנץ. הרי לסרטוני ההפצצות האוויריות של צוק איתן אין פס קול. לא שומעים בהם את שריקת הפצצה החכמה שמרסקת את הבניין ומוחקת את המשפחה. ועוד משפחה. ועוד אחת. כך, למעלה מ-500 נערים, ילדים ופעוטות – ושקט כירורגי. אלגנטי, לא?
בין המודע והלא מודע, הנראה והבלתי נראה, זהו בערך הטווח בו מתנהל הוויכוח הפוליטי בישראל. גזרותיו צרות, אבל משמעותיות: מרבית האזרחים היהודים בישראל מסכימים עם עצמם להמשיך ולשלוט בפלסטינים, בהכרח בכוח. עם זאת, הם לא רוצים להידמות לקלגסים בעיני עצמם. במילים אחרות, הם מתלבטים בין הווידאו של החייל מכפיר לבין איזה סרטון "בני גנץ". אילו רק היה אפשר בני גנץ כל הזמן. אבל לפעמים, איזה אלאור אזריה מגיח מתוך התת-מודע הקולקטיבי. לא אלגנטי.
הסרטון של גנץ מביך אולי בפשטנותו הבוטה, אבל כפי שכבר אמרו חז"ל – ניכרים בו דברי אמת. והאמת היא שהקונצנזוס בנוגע להמשך השליטה בנתינים הפלסטינים בשטחים משתרע מקיר לקיר. לכן גנץ – שבצלו יוכלו להסתופף בהסכמה יאיר לפיד, נפתלי בנט, אבי גבאי וכל השאר – יכול להיות בחירה לגיטימית במקום נתניהו, כי הרי גם לאחר הצרחה חגיגית זו, אם תתרחש, יישארו יסודות המשטר על מכונם. את ה"שינוי" הזה – החלפת הראש, השארת הגוף – הישראלים מוכנים לשקול.
בצלה של הסכמה זו נמשך הוויכוח הפנימי צר הגזרה. רב-אלוף גדי אייזנקוט, שהחליף את גנץ כרמטכ"ל, אולי היה מכנה את מה שעשו חיילי כפיר "אתוס של כנופיות", כפי שהתבטא בשעתו בפרשת אזריה. בוודאי, רק לא כנופיות! אך מה בנוגע לירי ארטילרי והפצצות מהאוויר על שכונות בעזה, חיילים שיורים בגב בנערים פלסטינים נמלטים, וכל שאר השגרה המזוויעה המתרחשת בהתאם לפקודות? כל זה כשר, שום דבר מזה לא כנופייתי. אלגנטי.
אלגנטי? רגע, במה בדיוק כל זה שונה מ"תוכנית ההכרעה" של אחד לא אלגנטי בעליל, סגן יו"ר הכנסת ח"כ בצלאל סמוטריץ'? הרי לשיטתו של היו"ר החדש של מפלגת האיחוד הלאומי, "במלחמה כמו במלחמה", גם ילדים ונשים. 500, ואם צריך – יותר.
ההפך מ"אתוס של כנופיות" אינו מושג מציאותי: הוא מושג פסיכולוגי. הוא אינו מתרחש במציאות ולא יכול להתרחש בה, שהרי במציאות, כדי להוסיף ולשלוט בעם הפלסטיני הנאבק על חייו, אדמותיו וחירותו, ישראל מכריעה להוסיף ולשלוח את צבאה להרוג בהם, כפי שיידרש, על מנת לדכאם: במלחמה כמו במלחמה. סמוטריץ'.
אז היכן מושגת ההכרעה נגד האתוס הכנופייתי? ובכן, זה כבר עניין פנים-תודעתי שכולו מוכל בין הישראלים לבין עצמם. בואו לא נצפה בווידאו של חיילי כפיר. ואם נצפה – בואו נזכור שהם הועמדו לדין והם חריגים. ואלאור אזריה, גם הוא בתורו חריג. ואם נפקפק – בואו נזכור שהוא הורשע בדין ואף ישב בכלא כמה חודשים. אנחנו הרי מדינת חוק.
בואו נדחיק, ובואו נאמין באמת באמת שאנחנו בוחרים גנץ. בטח לא סמוטריץ'. הלו, אתם רוצים שיגדל כאן דור שלם ללא תקווה?
- חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם", מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
