שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לשמאל היהודי אין תקומה בלי ערביי ישראל
    לא מדובר רק בנישואי נוחות שבלעדיהם אף אחת משתי הקבוצות אינה רלוונטית בפוליטיקה הישראלית. יש ביניהן גם מכנה משותף אידאולוגי

     

    איימן עודה תמר זנדברג אחמד טיבי ()
    איימן עודה, תמר זנדברג ואחמד טיבי

    בפוליטיקה הישראלית יש כיום שלוש אידאולוגיות: הימין הלאומי-דתי (יש אומרים משיחי); המרכז הקפיטליסטי-שמרני, והשמאל - החותר לשוויון יהודי-ערבי בתוך ישראל ולפתרון שתי המדינית. תהום פעורה בין האידיאולוגיות הללו וודאי שאין כיום קול צף בין ימין ושמאל. קול צף שכזה ייתקע עצמו בנינוחות במחנה המרכז התופח והולך.

     

     

    במונחים של עשייה פוליטית ההבדל בין המחנות הוא כדלהלן: הימין תומך בעיבוי הכיבוש ושימור חוק הלאום החדש; המרכז מעוניין בכיבוש מעודן יותר ובתיקון חוק הלאום, והשמאל - השואף להפסקת הכיבוש ולביטול חוק הלאום. אין כאן כל אפשרות לעמעם ולטשטש. המחנות מוגדרים, חד וחלק.

     

    השמאל הוא ללא ספק הקטן בין המחנות. הוא מורכב פחות או יותר מכל אזרח עשירי בין היהודים במדינה ומרבים באוכלוסייה הערבית. לשמאל היהודי אין תקומה בלי ערביי ישראל ולערביי ישראל אין לגיטימציה פוליטית בלי השמאל היהודי. אלה לא רק נישואי נוחות שבלעדיהם אף אחת משתי הקבוצות לא רלוונטית בפוליטיקה הישראלית. יש בנישואים אלה מכנה משותף אידאולוגי בלתי מבוטל שמאפשר חיבוק הדדי ומחזק שהופך את השמאל הישראלי לשחקן משמעותי.

     

    בחירות 2019 - טורים נוספים:

     

    שתי מפלגות מרכיבות את השמאל הישראלי: הרשימה המשותפת (גם על רקע הפיצול) ומרצ. שתיהן לא מהוות גורם בניהול המדינה ולא משפיעות על כיוונה האסטרטגי. גם אין סיכוי שהן תתאחדנה או אפילו תשתפנה פעולה משמעותית ביניהן. מה שנשאר הוא שגם מרצ וגם המשותפת יהפכו כבר בעתיד הקרוב בעלות אופי יהודי-ערבי יותר כמפלגות, ותחזקנה בדרך זו את שיתוף הפעולה היהודי-ערבי בגוש השמאל.

     

    כמי שרואה עצמו שייך לגוש השמאל מבלי יכולת לצוף ממנו אל עבר המרכז, לא אצביע למפלגה בגוש השמאל שלא יהיה בה ייצוג במקום ריאלי גם לערבים וגם ליהודים. רק אם מרצ והמשותפת תיצורנה בתוכן שותפויות פוליטיות יהודיות-ערביות אמיתיות, יוכל גוש השמאל להשפיע גם בכיוון של הפסקת הכיבוש וגם על ביטול חוק הלאום, שהוא בושה לעם היהודי כולו, לא רק למדינת ישראל.

     

    הדוגמה הרלוונטית מעולם הספורט היא נבחרת הכדורגל של ישראל. נסו לדמיין שחוגי הלה-פמיליה היו מצליחים לחסום כניסת שחקנים ערבים לנבחרת ישראל כפי שהם עושים בבית"ר ירושלים. הנבחרת הייתה מדרדרת מטה, אפשר היה לסגור את התאחדות הכדורגל הישראלית ולהתמקד בקריקט ובשיט. נבחרת הכדורגל של ישראל היא הדוגמא למה שניתן לחולל גם בפוליטיקה הישראלית ומשם גם בחברה שלנו.

     

    הקהילות היהודיות בחו"ל, בעיקר בארה"ב ובבריטניה (יחד כמחצית העם היהודי כולו) הבינו בעשור האחרון את החשיבות של יצירת חברה משותפת יהודית-ערבית בישראל, ולא רק כגוש פוליטי משותף. ניתוח של התרומות היהודיות לישראל מצביע על גידול באותו חלק ביהדות העולם שמאמין בשיתוף יהודי-ערבי. התמיכה של הפזורה היהודית האמריקנית-בריטית במגמה פוליטית כזו מסוגלת להשפיע גם היא לחיזוק המחנה היהודי-ערבי-ליברלי-דמוקרטי ושוחר שלום.

     

    • ד"ר אלון ליאל הוא חבר ועידת מרצ ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים