שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    מנהל המכינה שיואשם בהריגה: "מזדהה עם נתניהו, הפכנו לחברה של תליינים"

    יומיים לאחר החלטת הפרקליטות להעמידו לדין על הריגה בכפוף לשימוע בגין הריגת תשע נערות ונער באסון השיטפון בנחל צפית, פרסם מנהל המכינה יובל כאהן פוסט שבו כתב: "שמעתי אמש את הנאום של ביבי. הרגשתי קצת הזדהות". הוא ציטט משירו של בוב דילן "גשם כבד עומד ליפול"

     

     

    יובל כהאן ()
    יובל כאהן

    יובל כאהן, לשעבר ראש מכינת "בני ציון" שיואשם בהריגה בעקבות אסון השיטפון בנחל צפית כתב בפייסבוק תגובה לכוונה להעמידו לדין על הריגה: "שמעתי אמש את הנאום של ביבי אחרי כתב החשדות. בעבר הנאום הזה היה עושה עליי פחות רושם. היום הרגשתי קצת הזדהות. הפכנו לחברה של תליינים". 

     

    ביום רביעי דווח כי הפרקליטות קיבלה החלטה להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע בגין הריגה נגד כאהן והמדריך אביב ברדיצ'ב. סניגוריהם זומנו לשימוע. כתב האישום יוגש בשל חלקם באסון בנחל צפית שבו נספו תשע נערות ונער בחודש אפריל בשנה שעברה.

    אילן בר שלום ז
    ההרוגים בנחל צפית

    עוד החליטה הפרקליטות כי התיק נגד המדריכה שהתריעה ייסגר מחוסר אשמה. היא הייתה שותפה לארגון הטיול ונחקרה בחשד לגרימת מוות ברשלנות.

     

    מכתב החשדות שנשלח לסניגורים, עולה כי למרות הצטברות התרעות ואזהרות רבות, מפני שיטפונות הצפויים בנחלי הדרום באזור אשר בו תוכנן הטיול בימים שקדמו לארוע, אשר היו בידיעתם המלאה של כאהן וברדיצ'ב לפני היציאה לטיול ובמהלכו, הם לא ביטלו את הטיול והתעקשו לקיימו.

     

    וכך כתב ראש המכינה כאהן:

    "מחשבות אחרי כתב החשדות. אקדים ואומר - שום דבר לא עומד ביחס לאסון הנורא שקרה. ילדים שנהרגו. משפחות ששכלו את בנותיהן ובנן. אחרי אסון כזה, ובמיוחד שקורה במוסד שאתה מנהל ומוביל ובמעורבות שלך, באמת צריך רק לשתוק. ואני קורא אתמול על האישה מהמושב בני ציון שהבן שלה נהרג בידיים שלה, קורא ובוכה. וכך עשיתי עשרה חודשים.

     

    הפוסט של יובל כאהן ()
    קטע מהפוסט של יובל כאהן

     

    "עם הפרסומים אתמול הפכתי באופן רשמי לדמון ציבורי. אנשים שהכירו אותי, קוראים כתב חשדות (שפורסם בתקשורת לפני שהועבר אליי), וממנו מסיקים מסקנות נחרצות בלי לטרוח לשאול אותי, לפנות אלי. מאז האסון, פורסמו מאות כתבות ומאמרים בתקשורת, חלקם של עיתונאים רציניים רובם הגדול למעט בודדים לא פנה אלי לקבל תגובה.

     

    "כשהטענות באות מהמשפחות אין לי שום תלונה או כעס. הצעתי להן להיפגש כמה פעמים, הן לא מעוניינות וזה מובן לי לגמרי. אני עצוב על זה, ומצטער על זה, אבל מבין את זה. אבל לדוגמה, כשאדם שיותר מילד אחד שלו למד אצלי במכינה ומכיר אותי היטב, משמיץ אותי בפייסבוק שבוע אחרי האסון בלי לטרוח אפילו להרים אליי טלפון אחד לשאול, לשמוע מה יש לי להגיד. זה פחות מובן לי. חשבתי לעצמי, האם הוא, היה מעז לקום ולהגיד את מה שכתב בנוכחותי, כשיושבים בחדר אותם עשרות או מאות 'חברים' שלו פנים אל פנים? הפייסבוק הוא שם מתעתע. הוא מרוקן את הפנים מהתוכן שלהם. הופך את הפנים לריקות. למנותקות מהאדם. כשמו כן הוא. הספר שלקח לנו את הפנים. הוא הפך את כולנו לעיתונאים, שופטים, מבקרים, ומוציאים להורג.

     

    אביה של אלה אור שנהרגה מתייחס להחלטה    (צילום: ירון ברנר)

    אביה של אלה אור שנהרגה מתייחס להחלטה    (צילום: ירון ברנר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אביב ברדיצ'ב ()
    המדריך אביב ברדיצ'ב

    "נוח מאוד מהספה. המקלדת סובלת כל דבר. נהיינו מכורים לגמרי להבעת דעה, להגיד משהו, בעיקר להזדעזע מאד. מוזר. מוזר שאנשים שישבתי איתם בישיבה בעת שהתרחש האסון לא יצרו איתי קשר מאז. אדייק: אחד מהם עשה את זה אחרי חצי שנה. הוא הסביר לי שקשה להם. לאף אחד מהאנשים האלו שהכירו אותי שנים, לא היה נראה שאולי נכון להרים טלפון או לכתוב מסרון. אין לי בעיה עם הקושי אם הוא היה מגיע אחרי שיחה קטנה בטלפון.

     

    "לא מצפה להבנה, לסולידריות, לחברות, לתמיכה, רק להגינות הבסיסית ביותר. מוזר. מוזר שהיו כבר שתי ועדות חקירה שלא מצאו לנכון לפנות אלי ולשאול אותי מה היה. טוב, אחרי הכל הרי יש לנו כאן עניין ברור, מה כבר יש לחקור בפרטים עצמם. זה ברור לכל בר דעת, יהירות, וראש בקיר, ולעשות בכל מחיר, ויהיה בסדר וכו' הפרטים האלו ברורים ועכשיו ניגש לחקור את הדברים האחרים. מוזר. מוזר שהתנהלות משפטית מול אדם מתנהלת בתקשורת שהפכה לזירת המשפט המרכזית. פעם זה היה עונג שהיה שמור לפוליטיקאים. היום זה מתנהל מול כל אדם. אם יש בזה עניין לציבור צריך לספק אותו. מוזר שכתב החשדות מגיע אלי בוואטסאפ מתלמיד שלי דקות אחרי שהגיע אלי מעורך הדין שלי. מוזר שעורך הדין שלי כותב לי הודעה מהרכבת בבוקר, שהוא הבין מהפניות של התקשורת שהוחלט להגיש נגדי כתב אישום על הריגה.

    נערים שחולצו מנחל צופית (צילום: חיים הורנשטיין)
    זירת האסון באפריל בשנה שעברה(צילום: חיים הורנשטיין)

     

    "עשרה חודשים לקחה החקירה, וכשהגיעה ההחלטה אי אפשר להעביר אותה לנאשם שלושה ימים או שלוש שעות לפני התקשורת. אני לא מדבר על חזקת החפות וגם לא על כבוד האדם ועל הזכות לפרטיות המעוגנים בחוק יסוד. לא ציפיתי. חשבתי רק על האנושיות הפשוטה לאפשר להורים המבוגרים והילדים של נאשם לשמוע ממנו ולא בחדשות שהוא מועמד לדין. אין בי כעס על כתב החשדות. התביעה עושה את העבודה שלה וזה רצוי וראוי. עדיין, קשה לי רגשית כשאני קורא כתב חשדות שמביא חלקי עובדות, חלקי משפטים ושיחות, משבץ על שרשרת האישום חוליות חוליות מנותקות מההקשר ומהמציאות, מתעלם לחלוטין מהעמדה שלי, מההסברים שלי שנאמרו מהחקירה הראשונה ועד האחרונה ומעמידים באופן אחר לחלוטין את כל האירועים. ואני חושב לעצמי באיזו קלות כל אדם שהייתי חוקר על איזשהו אירוע שהיה מעורב בו, ובוחר משפטים וקטעי אירועים לפי ראות דעתי, בלי להביא את תשובותיו ועמדותיו, היה נראה אשם.

     

    "המציאות שונה מהמתואר בכתב החשדות" 

    "אני מאמין שבשימוע ואם יהיה משפט אז במשפט תהיה לי האפשרות להציג את המציאות המלאה. המציאות שונה מאוד מהמתואר בכתב החשדות. כדי שמשהו יהיה שונה בצורה מהותית הוא לא צריך להיות הפוך. מספיק שהוא יהיה שונה. ההבדלים ה'קטנים' הם מה שיוצרים את ההבדל בין טוב לרע, בין אמת לשקר בין חייב לזכאי. אני יודע כמה קשה להשהות שיפוט כשקוראים את כתב החשדות. אני מעריך שכל מי שקורא מרגיש לפחות כמו שאני מרגיש בקריאה ראשונה כשאני קורא מה שכתוב בו על מעורבים אחרים. אבל אני יודע שאם כתב החשדות הזה עושה איתם מה שהוא עושה איתי – כנראה שהמציאות שונה מאוד. את ההתייחסות שלי למה שהיה לכאורה בשנים שלפני האסון במכינה העברתי בצורה מפורטת לעיתונאי שהיה מספיק הגון להעביר לי שאלות בצורה מפורטת ואני אהיה הגון ואשאיר לו את התגובות.

     

    "שבוע לפני האסון, שרתי על הבמה אחרי טקס יום הזכרון במכינה את השיר של בוב דילן בתרגום של אביב גפן, גשם כבד עומד ליפול. בחרתי בחירה קצת לא שגרתית לשיר את השיר האנטי מלחמתי הזה ביום הזכרון לחיילי צה"ל. בשבועות שלפני כן היו פרסומים על שימוש נוסף בנשק כימי ("גשם כבד" בשפה של מלחמת העולם הראשונה) הרגשתי שאני לא יכול לשבת ביום הזכרון למלחמות ישראל, ולהתעלם מכך שבמדינה סמוכה, נהרגים מאות אלפי אזרחים תמימים במלחמת אזרחים עקובה מדם שמשתמשים בה בנשק כימי. כמה שוטה הייתי, עומד שם על הבמה במכינה ומנבא על האסון המחריד (שהיה גם סופה וסופי). כשבוב דילן כתב את השיר הזה עוד לא היה פייסבוק, אני לא יודע למה בדיוק הוא התכוון בשורה 'ופנים של תליין מסתכלות מכל בית'.

     

    "שמעתי אמש את הנאום של ביבי אחרי כתב החשדות. בעבר הנאום הזה היה עושה עליי פחות רושם. היום הרגשתי קצת הזדהות. הפכנו לחברה של תליינים. ומה תעשה עכשיו ילדי תכול העין? כן, מה תעשה עכשיו ילדי הקטן? עכשיו אני יורד כי הגשם בשער עכשיו אני הולך עמוק אל תוך היער איפה שיש אנשים בלי ידיים והחרא עולה שם ומציף את המים ויונים מתות מכוסות עלי זית ופנים של תליין מסתכלות מכל בית שם הכל מכוער ולנפש אין ערך הצבע שחור והאפס הוא מלך ואני רוצה לספר ולנשום ולחשוב את זה להביא את זה הנה שכולם יוכלו לראות את זה לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי להכיר את השיר שידעתי ושרתי עוד מעט עוד מעט עוד מעט עוד מעט גשם כבד הולך ליפול שבוע אחרי ששרתי את השיר הזה מצאתי את עצמי עומד בבוץ בנחל שלא הכרתי ולא בחרתי בו ולא רציתי אותו ולא אישרתי אותו, ששתי תלמידות אהובות ונפלאות, ועוד שבע נערות ונער שלא זכיתי להכיר טבעו בו, וגם אני וכל מה שהייתי ועשיתי. ומאז אני שם. עמוק בתוך היער. ונזכר בשיר שידעתי ושרתי. אוי כמה כבד היה הגשם הזה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים