צפו: השופט העיוור רוכב לראשונה על אופניים
ריצ'רד ברנשטיין, שופט בבית המשפט העליון בארה"ב ועיוור מלידה, הגיע לישראל כדי להשתתף בחוויה מיוחדת במינה - לרכוב על אופניים לבדו. "הייתי מבועת לפני שעליתי על האופניים, אחר כך הגיע זרם אדיר של אדרנלין. זאת אנרגיה שקשה להסביר"
צפו בריצ'רד רוכב על אופניים לראשונה בחייו:
במשך דקות ארוכות לא היה מסוגל השופט ריצ'רד ברנשטיין (45) למחוק את החיוך מפניו. שופט בית המשפט העליון של מישיגן צהל וצחק בפרץ התלהבות של ילד. "וואו, זה היה כל כך קול", הוא קרא שוב ושוב כשלחייו סמוקות מאדרנלין.
השופט רם הדרג כבר מורגל בהתגברות על מכשולים – ברנשטיין נולד ללא מאור עיניים, אך המגבלה לא מנעה ממנו להתמנות למשרה הבכירה בערכאת השיפוט העליונה במדינתו. העיוורון גם לא עצר אותו מלהשתתף ב-21 ריצות מרתון ובארבע תחרויות איש הברזל.
חרף העובדה שהוא רגיל לנצח את הקשיים, בשבוע שעבר בטיילת של הרצליה עשה השופט משהו שלדבריו הוא לא חשב שאי פעם הוא יהיה מסוגל לעשות – לרכוב לראשונה בחייו על אופניים בכוחות עצמו.
"הרעיון של אדם עיוור שרוכב על אופניים הוא כל כך מופרך, שזה משהו שמעולם אפילו לא שקלתי לעשות. זה נוגד כל היגיון בריא", מספר ברנשטיין, שהגיע ארצה כאורח של עמותת נגישות ישראל.
"בהתחלה, כשיוסי קט, המדריך, אמר לי שכל מה שנדרש ממני לעשות הוא לשחרר מהפחד, לפדל וליהנות, חשבתי לעצמי: 'מי זה הבחור הזה? מה הוא חושב לעצמו? הוא לא יודע מה זה להיות עיוור. איך הוא מצפה ממני רק לחייך ולשחרר את הפחד? ואז זה בדיוק מה שקרה", הוא משתף.
קשה היה שלא להתרגש לנוכח ההתלהבות של השופט הבכיר אחרי שירד מהאופניים: "התחושה הראשונה שהתעוררה כשעליתי על האופניים היא של הלם מוחלט. הגוף אומר לך 'מה לעזאזל קורה פה? מה אתה חושב לעצמך שאתה עושה?'. אחרי זה מגיע זרם אדרנלין אדיר. אתה מתחיל להרגיש אנרגיה שקשה להסביר.
"הייתי מבועת לפני שעליתי על האופניים. חשבתי שלא אצליח לעשות את זה. כשההתלהבות משתלטת אתה מגיע לנקודה שבה אתה כל כך מתרגש עד שאתה מאבד את המחשבה ההגיונית. שכחתי מהפחד והחרדה. אתה מבין שאתה באמת מצליח ומתחיל לפדל יותר ויותר מהר. אתה אומר לעצמך: 'וואו אני לא מאמין שאני באמת עושה את זה'".
"אף פעם לא בחזית"
"כעיוור אתה אף פעם לא בחזית, אתה תמיד מאחור", מסביר ברנשטיין, שלפני שעלה על האופניים של יוסי התנסה ברכיבה על אופני טנדם, אופניים זוגיים. "רכיבה על אופני טנדם ורכיבה על אופניים רגילים הן חוויות שונות מאוד – באופני טנדם התפקיד של הרוכב האחורי מסתכם בפידול והישמעות להוראות. המדריך שולט בהיגוי ושומר על שיווי המשקל. התחושה של הרוח שמכה בפנים והעובדה שאתה הוא ששולט על הכלי הופכת את הרכיבה למשהו אחר לחלוטין".
השופט מוסיף ומסביר כי "לפני זמן לא רב נפגעתי קשה על ידי אופניים. הלכתי בשביל בסנטרל פארק בניו יורק, ורוכב שאיבד שליטה על אופניו התנגש בי בעוצמה. הייתי מאושפז בבית החולים במשך יותר מ-10 שבועות. המותניים שלי רוסקו. זו הייתה פציעה קשה. הרעיון של לרכוב על אופניים אחרי שנפצעתי מאופניים היה נשמע לי כל כך מופרך ולא הגיוני, אבל זה קרה בזכות יוסי".
"הסוד ברכיבה על אופניים – לא לחשוב על אופניים"
יוסי קט בן ה-52 מלמד אנשים לרכוב על אופניים כבר יותר מ-15 שנים באמצעות שיטה שפיתח. אל לימוד הרכיבה הוא הגיע באופן מקרי. "הייתי צריך ללמד את הבן שלי לרכוב, ומעצלנות לא רציתי לרדוף אחריו אז נעלתי רולר בליידס וגלשתי בצמוד אליו. הילד עלה על האופניים, תמכתי בו וזה פשוט קרה.
"אז עוד לא הבנתי שעליתי על משהו. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי טלפון מהורים של חבר של בני שיש להם ילד עם שיתוק מוחין. הם סיפרו שהילד מבואס שהוא לא יכול לרכוב בעצמו על אופניים. הם שאלו אם אני יכול ללמד אותו. אמרתי שבשביל הילד אני אעשה הכל. למחרת לימדתי את הילד לרכוב, והוא היה מאושר".
קט מתאר כי האורטופד של התלמיד התקשר אליו באותו הערב. "אני לא רגיל לקבל טלפונים מפרופסורים", הוא מספר, "הוא אמר לי שזה נס רפואי שהילד הצליח לרכוב, וסיפר ששיניתי לו את החיים. בלי לשאול אותי הוא התחיל לומר למטופלים שיש בחור שמלמד ילדים עם מוגבלויות לרכוב על אופניים. כשהתחלתי לקבל עוד ועוד טלפונים התפטרתי מהעבודה שלי בהיי-טק והתמסרתי ללימוד רכיבה על אופניים".
במרוצת השנים לימד יוסי בהצלחה אינספור תלמידים עם מוגבלות לרכוב. המדריך מפרט על אודות השיטה, ומסביר כי "אני גולש לצידו של הרוכב, נוגע לא נוגע בו. אני מסביר לו שאני שומר עליו, שהתפקיד שלו הוא רק לפדל וליהנות. למעשה מה שאני נותן להם זו תחושת מסוגלות. כל מי שלא יודע לרכוב על אופניים משוכנע שאין לו שיווי משקל ושהוא לא יצליח לרכוב. זה כמובן לא נכון. אם אתה מסוגל ללכת, אתה מסוגל גם לרכוב".
"הסוד הכי גדול בללמוד רכיבה על אופניים הוא לא לחשוב על האופניים", מגלה המדריך, "אנשים שעולים לראשונה על הכלי לא מבינים איך הוא נשאר באמצע. זה לא מסתדר להם. האמת היא שאין אמצע. רכיבה על אופניים זו תנועה מתמדת מצד לצד. כשמבינים את זה צריך רק לזרום ולשחרר. כשאתה מבוהל אתה זורק את הרגליים. מה שצריך לעשות כשנבהלים הוא הפוך – לפדל מהר יותר. זה כלי שמביא אותך למדיטציה אוטומטית, על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים עם צרכים מיוחדים".
"תחושה של מיליון דולר"
יוסי מודה כי היו לו תלמידים שהוא כשל בהדרכתם: "מדובר בפחות מאחוז מהתלמידים. הם מתיישבים על האופניים ומשתתקים. הם לא מצליחים לשים את הרגל על הפדל. זה לא קורה. מנגד, התחושה של ללמד בעל צרכים מיוחדים לרכוב בפעם הראשונה היא של מיליון דולר. אני לוקח חלק בשינוי מאוד דרמטי. בנאדם מגיע עם פחד מטורף ואני בנגיעה או טפיחה קלה משנה לו את החיים. לראות חיוך של אדם כזה זה וואו".
"עיוורים הם השופטים הטובים ביותר"
"החיים מלאים בהפתעות, במיוחד פה בישראל", מספר ברנשטיין, "כאדם בעל מוגבלות, ישראל היא המדינה שאני חש בה הכי בנוח. הסיבה לכך היא שהישראלים הם האנשים הכי אדיבים וחמים שתפגוש. כעיוור אתה תמיד תלוי באחרים. ישראל זו המדינה היחידה שאני מרגיש בה בטוח בכל עת. אנשים תמיד שמחים לעזור לך – הם יצאו ממכוניות ומבתי קפה כדי לעזור לך לחצות את הכביש. 'נגישות ישראל' היא עמותה מדהימה וישראל הופכת לאט לאט למובילה בתחום הנגישות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים".
אל המשרה הרמה של שופט בבית המשפט העליון של מישיגן התמנה ריצ'רד לאחר שזכה בבחירות. "בניגוד לישראל, שבה שופטים מתמנים באמצעות ועדה, בארצות הברית מינוי שופטים נעשה באמצעות בחירות", מסביר השופט, "אני תומך נלהב של השיטה. אני לא חושב שהייתי מקבל את המשרה אם ועדה הייתה מחליטה על המינוי. חברי ועדות נוטים לבחור במועמדים שדומים להם.
"בבחירות, שכללו 11 מיליוני מצביעים, יש לך אפשרות להביא מסר לציבור. מה שגילינו בבחירות הוא שהמצביעים לא רק הסכימו שאדם כמוני ישרת אותם, הם התלהבו מכך. הם הבינו שהתגברות על קשיים הופכת אדם לשופט טוב יותר. מי שנתקל במכשולים והצליח להתגבר עליהם הוא אדם בעל הבנה ואמפטיה גדולים יותר.
"כשנבחרתי לתפקיד, שאלתי קולגות מה הופך שופט לשופט טוב. רובם אמרו שידע אקדמאי ואינטלקטואלי הוא שהופך אדם לשופט טוב. אמרתי להם שבעיני מה שהופך שופט לשופט טוב הוא ניסיון חיים. כשאתה נדרש להכריע בסוגיה שתשפיעה על חייו של אדם אתה צריך רמה גבוהה של אמפטיה וחמלה. ניסיון חיים הוא שיוצר אצלנו את התכונות הללו".
בכל יום רביעי נדרשים ברנשטיין ועמיתיו לכס השיפוט, כדי להכריע ב-26 תיקים המובאים אליהם לדיון. הסוגיות בהן הם מכריעים חורצות גורלות. "מדובר בתיקים הכי חשובים וכבדי משקל", הוא מסביר, "תיקים בעבירות הכי חמורות, או כאלה שמעלים שאלות משפטיות. אנשים חושבים שאני משתמש בכתב ברייל כדי ללמוד את החומר, אבל זה לא נכון.
"האמת היא שכתב ברייל הוא דבר לא יעיל. דף טקסט רגיל מתורגם ל-65 עמודי ברייל. אלו היקפים לא הגיוניים. גם במחשב אני לא יכול להשתמש כי אז אני צריך להרכיב אוזניות ולא לוקח חלק בדיון שמתקיים עם יתר השופטים. מה שאני עושה זה לשנן את התיקים. אני לא משנן אותם מילה במילה, אבל יחד עם ששת העוזרים המשפטיים שלי אני לומד את התיקים ואת המקרים הרלוונטיים אליהם לפרטי פרטים. זו עבודה קשה".
"אני חושב שעיוורים הם השופטים הטובים ביותר", מסכם ברשנטיין, "דעות קדומות מתעוררות בשל מראה עיניים - אנחנו שופטים אנשים על פי איך שהם נראים או מתלבשים. לי אין את הסחת הדעת הזו. אני מסתכל על המהות, לא העטיפה. אפילו הסמל של מערכת המשפט האמריקאית הוא אישה עיוורת. סיפור החיים שלי גרם לי לחוש תשוקה גדולה להילחם עבור זכויות של אנשים עם צרכים מיוחדים. זו בעיני מהות החיים – לחיות אותם עם תחושה של ייעוד, עם האמונה שאתה חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מעצמך".
לפנייה לכתב/ת 
