שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לא ידעתי מתי איהרג, אז תיעדתי את החיים"
    העיתונאית הסורית וואעד אל-קאטב יצרה יומן מצולם מאזור הקרבות בחאלב, כדי שאם תמות - יישאר משהו אחריה. התוצאה: הסרט התיעודי For Sama. "הייתי רוצה להכריח את בשאר אסד לצפות בסרט", היא אומרת בריאיון נדיר לתקשורת הישראלית, "יש לו שלושה ילדים והייתי רוצה לשאול אותו איך הוא מסוגל להשכיב אותם לישון בלילה"

    רבים בישראל מתלוננים שהקהילה הבינלאומית עוסקת יותר מדי במדיניות הביטחונית של הממשלה בירושלים, במה שקורה על הגדר בעזה, ובעוולות הכיבוש של התושבים הפלסטינים בשטחים. "למה הם נטפלים אלינו במקום לדבר על מה שקורה בסוריה?". הרושם המתקבל בארץ הוא שמהדורות החדשות בארצות ובאירופה מדווחות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני יותר מאשר על הזוועות של משטר בשאר אסד, וכך גם בכל הנוגע לקולנוע. אולם, המציאות היא שהמשבר הנוראי בסוריה הוא הסוגיה הכי מדוברת בעולם כבר כמה שנים, והוא מקבל ביטוי רציני מאוד על המסך הקטן והגדול. סקירה כללית של תוכניות הפסטיבלים הבינלאומיים, ואף של האוסקר, חושפים כי לפחות בכל הנוגע לסרטים התיעודיים – סוריה נמצאת על המפה, ולמרבה הצער נשארת על המפה. חומרים קשים מהשטח, ועדויות מצולמות מכמירי לב של ההתרחשויות בדמשק, אידליב וחאלב מצאו את דרכם לבתי הקולנוע במערב בזכות גבורתם של יוצרים מקומיים. אולם ספק אם יש סרט מטלטל, מצמרר, רועש ואינטימי בו זמנית כמו For Sama של העיתונאית הסורית וואעד אל-קאטב. יצירה תיעודית שנוגעת ללב, לופתת אותו בחוזקה, מרסקת אותו ומסרבת להרפות.

     

     

    הפרוייקט התחיל כסדרה של דיווחים חדשותיים של אל-קאטב שהייתה פעילה בכוחות המורדים בעיר חאלב. המראות שקלטה במצלמה שלה מתוך איזור הקרבות נחשפו לעולם לאורך כמה שנים כיומן מצולם בחסות ערוץ 4 הבריטי. בעקבות נפילתה של חאלב לידי כוחות אסד ושותפיו הרוסים, נמלטה העיתונאית האמיצה מחאלב ביחד עם בעלה ובתה התינוקת סאמה ומצאה מקלט בלונדון כפליטה. שם, בעידודו של הדוקומנטריסט הבריטי אדוארד ווטס, החלו בשזירת החומרים השונים לכדי סרט תיעודי מזעזע אך גם מלא השראה. התוצאה הסופית הוקרנה החודש בבכורה במסגרת פסטיבל הקולנוע SXSW באוסטין, והיוצרים יצאו ממנו עם פרס חבר השופטים וכן פרס חביב הקהל לסרט הטוב ביותר בתחרות התיעודית.

     

    FOR SAMA ()
    מתוך הסרט FOR SAMA

     

    בריאיון לא שגרתי עם עיתונאי ישראלי, מספרת אל-קאטב על התשוקות, המאמצים והפחדים שהיו כרוכים בצילומים של הסרט שנוצר תחילה כתיעוד של המציאות עבור סאמה הקטנה שנולדה לתוך מלחמה. נוכח העניין הבינלאומי בדיווחים, גם היא מבינה שלסרט שלה יש חשיבות גדולה הרבה יותר מהתא המשפחתי שלה. מתוך סביבתה האישית היא מספרת סיפור טרגי של אומה שלמה.

     

    "כשהתחלתי לצלם לא הייתה לי שום תוכנית לעשות סרט, הדבר היחיד שהדאיג אותי הוא שאני לא יודעת מתי יגיע הרגע בו איהרג, וכשזה יקרה, יעלם גם כל זכר לחיים שלי. לכן, ניסיתי לתעד כמה שיותר. כדי לשמר את הרגעים הללו, שיש בהם יופי", אומרת אל-קאטב במהלך הריאיון באוסטין, ומספרת שההכרה בצורך לתעד את חייה בצל הקרבות - התעוררה בעקבות מות חבר קרוב. "חיינו ביחד כמו משפחה, ואז הוא נהרג ולא היה לי כמעט שום חומרים מצולמים שלו. מאז, נשאתי את המצלמה איתי כל הזמן, וצילמתי ללא הפסק בניסיון לקלוט כמה שיותר. כשהמצב בחאלב החמיר נשאבתי לכך יותר ויותר וגיליתי עוד ועוד סיפורים".

      

    אדוארד ווטס ו-וואעד אל-קאטב (צילום: Michael Loccisano/GettyimagesIL)
    וואעד אל-קאטב ואדוארד ווטס(צילום: Michael Loccisano/GettyimagesIL)
     

    מתי גילית שהסיפורים בסביבתך הקרובה מעוררת עניין בעולם?

    "אחרי שהכתבה הראשונה שלי עלתה בערוץ 4, צפו בה כמיליון צופים במהלך שבוע אחד, ואז הבנתי גם את הערך העיתונאי, שחשוב שהצילומים האלו יצאו החוצה, שאנשים ידעו עליהם. זה הניע אותי להמשיך מתוך הידיעה שיום יבוא ואני אעשה מזה סרט. האמת היא שלא תיארתי לעצמי שזה יקרה בקרוב, חשבתי שאולי עוד עשרים שנה אעשה מזה משהו. אחרי שעזבתי את חאלב ונפגשתי עם אד, החלטנו שנצא לדרך עכשיו, אבל החלום הקולנועי שלי היה לעשות את זה עוד עשרים שנה, כי לא הייתה לי יכולת להבין בזמן אמת מה קורה".

     

    מתוך For Sama (צילום: מתוך אתר פסטיבל SXSW)
    מתוך For Sama(צילום: מתוך אתר פסטיבל SXSW)
     

    ווטס הוא קולנוען עם ותק וניסיון בכל הנוגע למזרח התיכון. הוא צילם, ביים והפיק סרטים תיעודיים וכתבות שעסקו במגוון נושאים: מהתעצמות דאעש ועד לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "מאז שהתחילה ההתקוממות בסוריה, אני מרגיש שזה אחד הסיפורים החשובים ביותר בהיסטוריה של העולם", אומר ווטס, שלקח את אל-קאטב ותריסר ההארד-דיסקים שלה תחת חסותו בלונדון, והחל לערוך איתה את הסרט. "כבוגר לימודי היסטוריה, אני חושב שהאומץ של אזרחי סוריה בניסיון להפגין בדרכי שלום, והתגובה האלימה שהם נתקלו בה, הם משהו שהעולם לא מבין. יש פחד גדול ואי ודאות. גם האירופאים לא יודעים איך להתמודד עם המצב הזה. פעם כמעט לא דיברו על מה שקורה בסוריה, ואילו עכשיו מדברים יותר מדי. חוסר ההבנה משתקף גם בסיקור של אמצעי התקשורת. תמיד רציתי לעשות סרט שיציג את האמת כפי שהיא מוצגת בסרט הזה. כל מה שאי פעם רציתי להגיד על סוריה, וועאד אומרת".

     

    עוד מפסטיבל SXSW:

     

    מה שאל-קאטב אומרת בסרטה נע בין מה שמתרחש במרחבים הפרטיים שלה לבין מה שמתחולל בחוץ. כפעילה נמרצת בשורות המורדים נגד הרודן המקומי, נראה כי שני המרחבים הללו בלתי ניתנים להפרדה, ואף הולכים ומצטמצמים במהלך הסרט בעקבות התקדמות כוחות אסד וההפצצות של מטוסי חיל האוויר הרוסי מעל. דרך צילומיה אנחנו עושים היכרות עם חבריה הקרובים של וואעד אשר נחושים להמשיך בהתקוממות בכל מחיר. חלקם משלמים על כך בחייהם. אחד מאותם חברים קרובים, הוא חמזה, רופא שהפך במהלך הסרט לבעלה של וואעד ואבי בתה סאמה. חמזה הוא גם איש מפתח בקרב המורדים, ואחרי החרבת בתי החולים בחאלב, הוא מכשיר מבנה נטוש בעיר כבית חולים מאולתר. הבניין הסדוק והרעוע, רצפתו נשטפת בדם חדש שעה אחר שעה, הוא אתר הצילומים המרכזי ב-For Sama ושם אל-קאטב מצלמת ללא הרף נפגעים, פצועים, מתים. וגם קרובי משפחה אבלים, בוכים ומתמוטטים. המראות קשים לצפייה.

     

    הריסות חאלב (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    הריסות חאלב(צילום: AFP)

    "כשצילמתי, נאלצתי להתמודד עם שתי תחושות מנוגדות: האחת, שאתה בן אדם ואתה מושפע מהסיטואציה, וכך גם הבת שלי ובעלי. מנגד, יש את החובה שאתה חש כעיתונאי", מודה אל-קאטב, "יש סיבה למה שאתה עושה, ואתה פועל לשינוי החיים של אנשים. במיוחד עם המצלמה, הרגשתי בטוחה, כאילו המצלמה מגוננת עלי, היא מרחיקה אותי מהמציאות שאי מתעדת כאילו שאני נמצאת במקום אחר. לפעמים הייתי מתבוננת בעולם סביבי דרך המצלמה בלי לצלם, ולעתים צילמתי בלי להתבונן בעצמי. זה מסובך מאוד".

     

    המצלמה אולי נותנת תחושה של הגנה, אבל היא גם כלי התנגדות ואל-קאטב השתמשה בה בנחישות גם ברגעי השפל. נדרשות המון תעצומות נפש כדי להמשיך לצלם מדי יום מתוך תקווה שמשהו ישתנה לטובה – במיוחד כשהולך ומתבהר שהסוף מתקרב, והוא יהיה עגום. "לאורך רוב התקופה האמנתי שמשהו טוב יקרה. גם כשהגענו לתחתית, חשבנו שזה המצב הכי נורא שהגענו אליו ויותר גרוע מזה לא יכול להיות. ואז זה נהיה יותר ויותר גרוע. חמזה בעלי הוא אדם מאוד אופטימי והוא נשאר כזה עד הסוף. התפיסה האופטימית שלו הרגה אותי, כי בכל פעם שנפל עלינו אסון הוא המשיך להגיד: 'ציפינו שזה יקרה, אבל יהיה בסדר'. ניסיתי לקחת ממנו מה שיכולתי כי במצב הזה אתה לא יכול להרשות לעצמך לא להיות חזק. אם אתה חלש ולו לרגע, אז אתה משפיע על הסובבים אותך. בני משפחתי שהצליחו לברוח היו מודאגים, אבל תמיד הרגשתי בסדר, גם ברגעים הכי קשים. בראש, אתה ממוקד במה שאתה עושה ובמטרה שלך ואתה מוכן למות עבור זה. בזמן אמת בשטח הייתי חזקה, אבל עכשיו כשאני בחוץ ואני צופה בסרט, אני מופתעת ותוהה מאיפה הייתה לי העוצמה הזאת".


    וואעד אל-קאטב ואדוארד ווטס (צילום: Michael Loccisano/GettyimagesIL)
    זוכים בפרס בפסטיבל SXSW(צילום: Michael Loccisano/GettyimagesIL)

    לריאיון באוסטין, אל-קאטב הצעירה מתייצבת לבושה בטי-שירט ושיער פזור. זוהי ההיכרות הראשונה שלנו איתה כבחורה צעירה, חייכנית ומלאת חיים, עם עיניים ירוקות בורקות ושאיפות לחיי חופש. עם זאת, במהלך צפייה ב-For Sama, מבחינים שלפרקים היא עוטה חיג'אב. "האיסלאמיסטים השתלטו על המרד", היא מודה באחד הרגעים. בדיעבד, היא מספרת כי בעיצומה של ההתקוממות בסוף שנת 2013-תחילת 2014, הגיעו לחאלב כוחות שמזוהים עם דאעש, והטילו אימה על פלגי המורדים המקומיים, לפני שאלו סילקו אותם בכוחות עצמם.

     

    "עמדנו מולם והם פשוט עזבו", מספרת אל-קאטב, "זה לא היה המצב שחלמנו עליו ב-2011 אבל זה היה צעד ראשון בדרך לשם. אולי יש אנשים שחושבים שהיינו צריכים להילחם עד הסוף בכל החזיתות, אבל מנקודת המבט שלי, אני מוכנה להקריב חלק מהסוגיות החשובות לי באופן אישי, בשביל מטרה גדולה יותר. התהליך שעברנו בסוריה היה מאוד מסובך. במצב של אי ודאות בו חיינו, רבים רואים בדת את הדבר היחיד שנשאר להיאחז בו. אנחנו מוסלמים, ויש לנו את החוקים שלנו והמסורת שלנו, אבל בקהילה שלנו יש מגוון של אנשים: יש כאלה שמתפללים ויש כאלה שלא, יש נשים שעוטות חיג'אב וכאלה שלא. ההתקוממות בסוריה התחילה במספר מוקדים, ובחאלב לא חיינו בצורה דתית, לא נהגתי לעטות חיג'אב. אבל כשהאנשים סביבך מחפשים ישועה בדת, וצצים פלגים איסלאמיסטים כמו ג'בהת אל-נוסרא, אז בחלק המקומות הם הפכו יותר ויותר דומיננטיים, ואנשים היו צריכים להתאים את עצמם לדרישות שלהם".

     

    FOR SAMA ()
    הריסות חאלב

    לא פחדתם משברון החלום של סוריה חופשית כפי שקרה במקומות אחרים במדינות ערב?

    "חשתי שזה משהו חשוב להילחם על החופש שלנו והציביון של המדינה שעליה אנחנו חולמים. זה לא רק עניין פוליטי, זה נוגע לחברה ולתרבות. רציתי לעמוד על זכויותיי, אבל בזמן ובמקום ההם, זה לא היה נכון להיאבק על זה. כשפצצה נופלת על ראשך, אתה לא יכול להתחיל לריב עם אנשים בנוגע לרצון שלי ללבוש חיג'אב או לא. אנשים מתו מסביב, ולא היו לנו צרכים בסיסיים. למרות שזה היה חשוב לי, העיתוי לא היה נכון. חשבנו שאחרי שנתגבר על האתגר הנוכחי של להישאר בחיים, נוכל להילחם על הציביון החופשי של החברה שלנו".

     

    מה הסרט שלך מגלה על העם הסורי שלא ידענו עליו?

    "אנשים מופתעים כשאני אומרת שאני מסוריה, הם אומרים לי: 'את לא נראית סורית', ואני תוהה איך בדיוק סורים אמורים להיראות? במה אנחנו אמורים להיות שונים? אמא שלי סורית, אבא שלי סורי, רוב רובם של החברים שלי הם סורים והם נראים ומתנהגים כמוני. אני לא יוצאת מן הכלל. אנחנו לא באנו מכוכב אחר. הסורים הם ממש כמו כל בני האדם בכל העולם. כל מה שאכפת להם זה האוכל והשתייה שלהם והחיים שלהם. הצרכים הבסיסיים. מצד שני יש להם את הזכות לחלום, והפשע היחיד שלהם היה שהם חלמו וניסו לממש את החלום הזה בדיקטטורה. מעולם לא דמיינו שהמהפכה הזאת תפרוץ במציאות. אבל כשזה קרה, הכול השתנה בסוריה. מה שקורה עכשיו זה נורא. אבל המצב היה רע לא פחות מקודם".

     

    נשיא סוריה בשאר אסד נאום (צילום: AP)
    נשיא סוריה בשאר אסד(צילום: AP)

    כשהיא נשאלת מה הייתה רוצה להגיד לבשאר אסד לו היה עולה בידה לפגוש בו פנים מול פנים, התגובה הראשונית שלה עוינת ובוטה. לא נראה שלדבר עם הרודן, היה הבחירה שלה, לו הייתה בקרבתו. עם זאת, כשהיא מתאמצת להעלות בראשה את הסיטואציה המדומיינת הזו, אומרת אל-קאטב: "לבשאר אל אסד יש שלושה ילדים והייתי רוצה לשאול אותו איך הוא מסוגל להשכיב אותם לישון ולגרום להם להירדם וליהנות משנה טובה. אתה מסתכל עליו ואת חושב לעצמך שהוא לא אנושי, משהו בפנים שלו משדר מצוקה. אני הייתי רוצה להכריח אותו לצפות בסרט, לצפות בו שש פעמים ברצף. אולי זה ישנה משהו".

     

    השנאה היוקדת לאסד באה לידי ביטוי גם ביחס של אל-קאטב לישראל - שאינו חיובי בלשון המעטה. היא מסבירה שבעיניי מתנגדי הרודן, חרחורי המלחמה שלו מול ישראל הם הצגה שאמורה לאחד את הציבור מאחוריו. "הסיבה שבשאר אל אסד עדיין בשלטון זה שהוא מעמיד פנים שהוא נגד ישראל, אבל למעשה הוא לא", היא טוענת, "ישראל מחזיקה בגולן ויש עדיין אנשים שסובלים מכך. בשאר אסד ואביו חאפז לפניו מתעלמים מהמצוקה הזאת, ולכן אני בטוחה שהם לא באמת עוינים את ישראל. התומכים של אסד מאמינים שישראל היא האויב, אבל המורדים והמתנגדים רואים אותו כבעל ברית של ישראל, והוא רק מעמיד פנים שהוא גיבור גדול".

    FOR SAMA ()
    בית החולים המאולתר

     

    ובכל זאת, אחרי שחווית את החורבן הנורא בחאלב, הפרופורציות בוודאי השתנו בנוגע לעוולות הכיבוש הישראלי של הפלסטינים.

    "דודתי מצד אמי גרה בטול כרם עם בעלה הפלסטיני. ב-2011 היא באה לבקר אותנו בחאלב, זה היה שלושה או ארבעה חודשים אחרי תחילת המהפכה. והיא הייתה המומה. היא אמרה שגם אחרי עשרים שנה תחת כיבוש ישראלי, היא מעולם לא ראתה חורבן כזה, שנגרם במהלך פחות משנה. אבל אני חושבת ששתי הממשלות דומות, ובשבילי גם שחרור הפלסטינים היא מטרה נעלה להילחם עבורה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים