שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הורות ישראלית בארה"ב - ההרגלים לא משתנים
    "בכל יום ישראלים רבים מגיעים למוסדות חינוך עם רשימה של ילדים שהם צריכים לאסוף, לפזר, לקחת לחוג, להחליף או להכין להם סנדוויץ'". אריאל כהאן, אב לחמישה, על הקשר המיוחד בין משפחות הישראלים בקליפורניה

    הזמנו חברים ישראלים ואמריקאים אלינו לחצר ליומולדת חמש של רועי. "תגידי לאפליקציה הארורה הזו שתזמין את הישראלים שעתיים לפני, כדי שכולם יגיעו ביחד". אי אפשר, המכונה התעקשה שנזמין את כולם לאותה שעה. לא אכפת לי שהאמריקאים יגיעו לפני, הבעיה היא שהישראלים התנדבו להביא חלק מהציוד. איך נתחיל בלי שולחן מתקפל? יהיה בסדר. בסוף כתבנו שהאירוע יתקיים בין השעות 10.00 ל-12.00.

     

    כצפוי, האמריקאים הגיעו בעשר בדיוק. אין לדעת איפה היו הישראלים באותה שעה, מן הסתם ניסו להיזכר אם יש להם תוכניות לאותו יום. האמריקאים קיבלו בהבנה את זה שהם הגיעו לאירוע שהוא רק בשלבי תכנון וחיכו בסבלנות בחצר. הם כבר מכירים אותנו. לפעמים כשאנחנו מגיעים לחברים אמריקאים בדיוק בזמן, הם מקבלים את פנינו בפרצופים כל כך מבוהלים ולא מוכנים, כאילו שהתגנבנו אליהם הביתה באמצע הלילה. הם לגמרי לא מאמינים שאפשרות כזו יכולה להתרחש.

     

    לטורים הקודמים:

    הילדים שחיים אחרת מהחברים שלהם

    אני כאן בגלל אשתי - המעבר שלנו לקליפורניה

    "הבן שלי לומד כדורסל בבית ספר מוסלמי"

     

    הסיפור אינו על כאלה שהם מנומסים יותר וכאלה שפחות, אלא על סוגים שונים של מערכות יחסים. למערכות יחסים בין ישראלים, יש מאפיינים יחודיים, ויש יאמרו, מוזרים. ישראלים רוצים להרגיש בבית גם אצל אחרים. גם להורים שלכם אתם לא מגיעים בעשר בדיוק.

     

    הישראלים הפתיעו לטובה והגיעו ב-11:00. פתאום נהיה נורא רועש. "החומוס שלך בסדר, אבל מה זה הפיתות האלה?" כל כמה דקות היה צריך להדוף את המתגודדים במטבח בחזרה אל החצר – "תשבו שם ותדברו רק באנגלית! ברור?" "אם אפשר לא לקפוץ על הספות בסלון, בשביל זה הבאנו מתנפחים". האמריקאיות ישבו בחצר ודברו, הישראלים בדקו את הנכס - "מתי בעל הבית שם לך פה דשא?"

     

    החומוס בסדר, הפיתות פחות (צילום: shutterstock)
    החומוס בסדר, הפיתות פחות(צילום: shutterstock)

    הקיבוץ עשה רילוקיישן לאמריקה

    ישראלים עוזבים את הארץ לתקופת לימודים, רילוקישן, או לנסות את מזלם באמריקה. הם רוכשים ידידים בעבודה החדשה, בבתי הספר של הילדים ומקרב הקהילה היהודית - אבל את כל שאר הקשרים החברתיים והמשפחתיים שהם השאירו בארץ - חברי הנפש, הורים, דודים, בני דודים, וסבא וסבתא, הם ממלאים לעתים באמצעות הקהילה הישראלית המקומית.

     

    בימי שלישי אחרי הצהריים נפגשים הישראלים פה באזור בגינה הציבורית. אחת לכמה זמן, מגיעים לביקור מישראל הסבא והסבתא של אחת המשפחות. הם באים לראות את הנכדים. כשהם בגינה הם מגלים שובל של ילדים יחפים, לא מזוהים שהולכים אחריהם לכל מקום ומרחרחים סביבם. הילדים שמעו שסבא וסבתא הגיעו מישראל והם תובעים את חלקם. הקיבוץ לא מת, הוא רק עשה רילוקישן לאמריקה.

     

    כולם בשביל כולם

    בשעה 12:00 בדיוק האמריקאים קמים לצאת למרות שדי ברור ששום דבר לא נגמר, ושאנחנו מאוד השתדלנו להסביר להם שהם לא חייבים ללכת. הם לא יוצאים ביחד, אולי כי זה לא מנומס, אלא במרווחים של שלוש דקות אחד מהשני, כמו שישראלים רגילים לברוח מניחום אבלים. אחד יוצא ובנתיים הבא אחריו משנן בראש את הפסוקים שצריך להגיד - על כך שהיומולדת היה נפלא וגם האירוח ועל זה שצריך להיפגש שוב ולעשות משהו ביחד.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    בינתיים הישראלים מעמיקים את אחיזתם בשטח, זאת אומרת - מרכלים. מישהו מהקהילה בדיוק נמצא בארץ לסבב ראיונות. בשונה מזרים אחרים, רוב הישראלים יעדיפו משרה באוניברסיטה בישראל על פני אוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, ובכל הזמן הזה, מי שלא מתעניין במדע, משגיח על הילדים - על כל הילדים.

     

    מורות וגננות רבות באמריקה בטוחות שבישראל השיוך המסורתי של ילדים להורים ספציפים, הוא מטעמי נוחות בלבד, למשל לצורך נקודות זיכוי במס הכנסה, ומעבר לכך אין לזה משמעות. בכל יום, ישראלים רבים מגיעים למוסדות חינוך שונים עם רשימת מכולת של ילדים שאינם שלהם, שהם צריכים לאסוף, לפזר, לקחת לחוג, לתת, להחליף או להכין להם סנדוויץ'.

     

    משפחת כהאן (צילום: אלבום פרטי)
    מקבלים תחושת חמימות עם החברים הישראלים(צילום: אלבום פרטי)

    ההורים הולכים, הילדים נשארים

    בשלוש וחצי אנשים קמים. זה כמובן לא אומר שהם הולכים, זה רק אומר שהם בוחנים את האפשרות. מתחילה תנועה לכיוון הדלת. ענת הבהירה לכולם שלא יצפו לקבל מכתבי תודה על כך שטרחו להגיע ליומולדת, זו זכות ששמורה לאמריקאים בלבד. יש שקיות בגדים למסירה בכניסה לבית - "אולי מישהו מוכן לקחת משהו?" ופתאום, תפנית בעלילה - להורים יש עניינים דחופים, מן הסתם קניות ב-Ross אבל הילדים בסך הכל די נהנים, אז למה שלא ישארו? סבבה, שישארו. עד מתי? עד מתישהו. אצל ישראלים לא חייבים להגדיר מראש.

     

    לקחתי את נעם לחבר ישראלי. מובן שלא אמרתי לאמא של החבר מתי אני מתכנן, אם בכלל, לבוא לקחת אותו הביתה. היא גם לא שאלה. רק מלמלתי משהו על כך שבטח עוד נדבר או נפגש או נהיה בקשר או משהו בסגנון הזה, ושאם יהיו בעיות אני בטוח שימצאו פתרון ושהכל יהיה בסדר.

     

    כל טירון יודע שאת המשא ומתן בעניין שעת האיסוף מקיימים כשהילד שלך נמצא בבית של החבר ואתה הכי רחוק משם שאפשר - "שומע אחי? אנחנו ב-LA, בכניסה לאוזבקית החדשה, הזמנו משהו אבל השף טוען שהוא איבד את המתכון, הוא על הקו עכשיו עם דודה שלו באוזבקילנד, אז שנבוא אחרי? נעשה את זה זריז!".

     

    ישראלים מגיעים לארה"ב וחולמים על עולם קוסמופוליטי. מדמיינים את עצמם בהופעה של Coldplay עם החברים האמריקאים החדשים שלהם, או היפנים, או הברזילאים.

     

     

    זה לא שזה לא קורה, זה קורה ואפילו מהנה ומעשיר את הנשמה. אבל את תחושת החמימות הם מקבלים לעתים דווקא בהופעה של נינט, עם חברים ישראלים. זו כמובן רק חמימות קלה, כי החום האמיתי מגיע בהמשך ההופעה, מהרעש שאנשים עושים. טייב.

     

    הכותב הוא עורך דין, נשוי ואב לחמישה ילדים. המשפחה מתגוררת בקליפורניה באופן זמני.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים