שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רשימת הפאשלות שלי עם הילדים
    נירית צוק החליטה לבדוק במשך שבוע את הצדדים הפחות מושלמים של ההורות, אלו שלא עולים לרשתות. אחרי שספגה פרצופים מילדיה כשהסוודר התכווץ בכביסה והמעיל נשכח בבית, היא הבינה שיש חיים שלמים שמושתקים כי אף הורה לא רוצה לדבר עליהם

    "אמא, באמת?!", הוא צורח בהיסטריה, "הבאת לי את המעיל שלך במקום את שלי? מה אני אעשה עכשיו?". אנחנו נמצאים רגע לפני תחילת חוג הסוסים, שנינו עומדים בלב החווה הפתוחה מארבעת כיווני השמיים. מזג האוויר סגרירי, הרוח נושבת בכל כוחה, ואנחנו קופאים מקור. וכאילו זה לא מספיק הרי שלפי האפליקציה בנייד, בעוד חצי שעה יתחיל לרדת גשם.

     

    "אני לא לובש את המעיל שלך, אין מצב!", הזאטוט כועס. "אתה חייב ללבוש אותו", אני אומרת בתוקף, ומיד מנסה להרגיע אותו, "המעיל שלי בצבע כחול, והוא נראה ממש כאילו זה המעיל שלך".

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    "ממש לא", הוא רוקע ברגלו בכעס. בלית ברירה הוא לובש את המעיל, ואז פורש את ידיו לצדדים. הוא נראה כאילו בעוד רגע הוא טובע בתוכו. "איך אני ארכב ככה?", הוא שואל, ומביט בי מיואש.

     

    למזלי, באותו הרגע בדיוק הגיעה מדריכת הרכיבה, והוליכה את הזאטוט בצורה נמרצת לעבר הסוס. "חכו רגע, נצלם אתכם", ביקשתי. הזאטוט הביט בי כשעיניו רושפות מכעס, ואני הוצאתי את הנייד, והתכוננתי לצלם תמונה מושלמת. תמונה שבה הוא יחייך, ואף אחד לא ידע לעולם שהמעיל גדול עליו, שהשמיים מעוננים או שהשפתיים של שנינו כחולות מרוב קור. אבל אז נעצרתי, ושאלתי את עצמי: למה בעצם? למה להעלות תמונה, ולמה היא צריכה להיות מושלמת?

     

    צילום (צילום: shutterstock )
    צילום תמונה מושלמת(צילום: shutterstock )

    לא מושלמת

    כשהגענו הביתה, התחלתי לחשוב על הפער הקיים בין חיי היום יום שלנו, ובין התמונות שאנחנו מעלים. חשבתי על כך שהתמונות שלנו תמיד יוצאות מושלמות אבל המציאות, פעמים רבות, רחוקה מכך. כאשר את הפשלות הקטנות שלנו, בהורות ובחיים בכלל, אנחנו בדרך כלל מטאטאים מתחת לשטיח, ובעצם יוצרים מצג שווא שהולך ותופס תאוצה. וזה היה הרגע שבו נולד לו ניסוי חדש.

     

    מה אם, חשבתי, בניגוד לכל ההורים שמעלים לפייס/אינסטגרם תמונה מושלמת שלהם ושל הילדים שלהם, אבדוק במשך שבוע את הצדדים הפחות מושלמים של האימהות?

     

    וכך יצא לו לדרך ניסוי חדש שבו, במשך שבוע, אאסוף את כל הפשלות הקטנות שקורות ביום יום, ואבחן אותן. האם בסופו של הניסוי אצליח לעמוד בראש איתן ולהודות שאני אמא לא מושלמת? או שהרשת תכניע אותי, ואמצא תירוצים להמשיך ולהעלות תמונות מושלמות? ואיכשהו, מרגע שהניסוי התחיל, המציאות נרתמה, וסיפקה מבחינתה דוגמאות אין סוף.

     

    לטורים הקודמים:

    היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר

    השבוע שבו אמא פתחה בשביתה

    המטרה: להכין שיעורי בית של הילד במשך שבוע

     

    למחרת בשעה שש בבוקר התעוררתי לשמע אזעקה צורמת. בזווית העין ראיתי את בעלי קופץ מהמיטה, ורץ לכיוון חדרי הילדים. בהתחלה חשבתי שאולי שוב ירו טיל על אזור השרון, אבל כשבעלי חזר לחדר עצבני הבנתי שקורה כאן משהו אחר. "זאת הילדה", הוא נאנח ולא הוסיף מילה.

     

    הצרחה המשיכה והפעם יחד עם יבבות עולות ויורדות, ולכן זרקתי מעלי את השמיכה ורצתי במהירות. להפתעתי מצאתי את החיילת עומדת ליד מכונת הכביסה כשהיא מיואשת ועצבנית.

     

    "מה קרה?", זעקתי מבוהלת. "תסתכלי על הסוודר שלי!", היא יללה, "מה אני אעשה עכשיו?" מסתבר שהסוודר של הילדה התכווץ בכביסה, ונראה מתאים יותר לילדה בת חמש מאשר לחיילת במדינת ישראל.

     

    "את כיבסת אותו", החיילת אמרה ונעצה בי מבט מאשים. "אה, נכון", מלמלתי, "אין לי מושג איך זה קרה. אולי תנסי למתוח אותו וללכת ככה? זה יראה כמו חולצות הבטן שלך, לא?" הילדה הביטה בי מזועזעת. "אין לי זמן לזה עכשיו", היא מלמלה בעצבים, "אני בסוף אאחר. אני פשוט אלך בלי סוודר ונקווה שלא אהיה חולה".

     

    באותו היום כבר לא התחשק לי לצלם שום דבר, ובטח שלא להעלות שום דבר לפייסבוק או לאינסטגרם. כי מה אני כבר אעלה? תמונה של הסוודר מכווץ? תמונה של הררי כביסות? ביליתי את שארית היום בכך שירדתי על עצמי על חוסר ריכוז, חוסר מיקוד וחוסר יכולת באופן כללי.

    כביסה (צילום: shutterstock)
    מאד אותנטי(צילום: shutterstock)

     

    ביום למחרת המתבגר סימס לי אם אני זוכרת, ואפילו הגדיל לעשות והוסיף סימן שאלה. "בטח שאני זוכרת", עניתי , "היה לך היום מבחן במתמטיקה. איך היה המבחן?".

     

    "מה קשור", המתבגר סימס (הפעם בלי סימן שאלה), ואז שלח ווטסאפ נוסף, "אה, היה בסדר. זוכרת שבאים אליי היום חברים?" האמת היא שלא זכרתי, ולכן צלצלתי אליו כדי להבין במה מדובר.

     

    "קבענו", הוא אמר, "ואת אפילו אמרת שתיקחי את הזאטוט מהבית, ותלכו ביחד לכמה שעות". וואו, זה היה גרוע יותר מכפי שחשבתי. לא זכרתי שיחה כזאת, וגם לא היה לי שום תכנון לאותו היום.

     

    וכך, הזאטוט ואני נגררנו במשך שעות ברחבי העיר תוך עשיית סידורים שונים ומשונים (כמו חיפוש קולפן לבננה, לדוגמה). באותו היום צילמתי סלפי שלי ושל הזאטוט אוכלים גלידה, ונראים מאושרים. אך דקה לפני שהעליתי את הסלפי לפייסבוק - עצרתי. הפער בין הסלפי המושלם לבין ההליכה שלנו ברחובות לא נתנה לי מנוח.

     

    גלידה (צילום: shutterstock)
    שווה לפחות 70 לייקים(צילום: shutterstock)

    בהמשך השבוע הפשלות הקטנות שלי הלכו והצטברו: שכחתי להסיע את המתבגר לחוג, שכחתי לשלוח את הזאטוט ביום שישי עם חולצה לבנה, ועוד ועוד. בכל ערב ישבתי והבטתי בתמונות של משפחות אחרות. תמונות בהן כולן נראו מאושרים, וחיים חיי משפחה מושלמים כאילו היינו ציור קיר של פורטרט משפחתי מהמאה ה-19. התמונות האלו גרמו לי להרגיש עייפה, עצובה וחסרת יכולת.

     

    החיים המושתקים

    איך זה יכול להיות שקיים פער כזה בין חיי היום יום שלנו ובין מה שאנחנו מעלים לרשת? ובעוד ברשת נוצר המעגל המשפחתי המושלם, בו הילדים שלנו תמיד נראים נהדרים, יפים, שנונים וחכמים ואנחנו הורים מוצלחים וגאים, חיי היום יום האמיתיים מושתקים. החיים האמיתיים כאילו נעשים בהסתר, מבלי שאף אחד יחשף אליהם, ידבר עליהם או ירצה לשתף בהם. אבל עזבו אותנו, האם כל זה לא משפיע על הילדים שלנו? בוודאי שכן.

     

    המסר שאנחנו מעבירים לילדים שלנו הוא שרק המושלם הוא זה שראוי לחשיפה. ותחשבו מה זה אומר עבורם לחיות בעולם כזה. עולם שבו אני מגולל תמונה אחר תמונה, וכולם נראים מושלמים, אבל אני יודע בסתר ליבי שאני לא מושלם. ואז אני מרגיש שמשהו איתי לא בסדר. ובדרך כלל אף אחד לא מסביר להם שהם טועים. אף אחד לא מסביר להם שלכולם יש ימים טובים, וימים פחות טובים, ושכולם מרגישים הרבה פעמים לא מוצלחים. כולם טועים, ומפשלים. וזה חלק מהחיים.

     

    הניסוי שלי לימד אותי שהגיע הזמן לעשות שינוי, ולהגיד לעצמנו בקול רם שאם אנחנו רוצים להכין את הילדים שלנו לחיים האמיתיים אז גם ה"פחות מושלם" צריך לעלות לרשת.

     

    הגיע הזמן שנבהיר לילדים שלנו את מה שהם כבר יודעים אבל לא רואים ברשת, שאין הורות מושלמת, אין ילדים מושלמים, וככה זה בחיים. ואולי ככה המעגל הזה ישבר. ואז יהיה לנו קל יותר להבין את עצמנו, להודות בפשלות הרגילות שלנו, לצחוק ופשוט לאהוב את המשפחה ואת החיים ככה, כמו שהם באמת.

     

    הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, כתבת ב-ynet הורים ועורכת ומגישת תכנית הרדיו "הורים און ליין" ב"רדיו ארץ".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איה הקטין
    גם ה"פחות מושלם" צריך לקבל ביטוי
    צילום: איה הקטין
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים