שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הורי הקורבנות חזרו למלכודת המוות בנחל צפית: "המקום שבו התחיל הגיהנום"
    שנה אחרי האסון, יצאו הורי כמה מקורבנות מכינת בני ציון לסיור זיכרון שבו שחזרו את תוואי השיטפון הקטלני. את הסלעים שעליהם נגדעו חיי הנערות הם מזהים מהתמונות ומהתחקירים - והשאלות לא מרפות: "מספיק היה להסתכל לשמיים שזעקו 'עצרו'". על היהירות, הרשלנות והזחיחות של האחראים הם לא ימחלו: "אנחנו קמים בבוקר, אבל אלה לא חיים"

     

    מפיקות: מיכאלה חזני ופז מור

    צלמים: רועי עידן ומשי בן עמי

    מקליט: טוני טויטו

    בימוי תסריט ועריכה: תמר אברהם

    עריכה נוספת: שגב גינזבורג

     

    כל כך הרבה אפשרויות לעצור, כל כך הרבה נקודות מוצא. אם יש מסקנה אחת שעולה באופן חד וברור מההליכה במסלול המקורי של טיול מכינת בני ציון, שבו נספו לפני שנה תשע נערות ונער, היא שעד למקום האסון נחצו כל הקווים והותרו כל הרסנים.

     

    בימים שבהם מציינות המשפחות השכולות שנה לאסון שעורר שאלות קשות על התנהלות המכינות הקדם-צבאיות, הגיעו השבוע למסע זיכרון בנחל צפית הורים של כמה מהקורבנות: שרית אנג'ל אור ובעלה איציק אור, הוריה של אלה ז"ל; דורית ברהום, אמה של מעיין ז"ל; יעל ועופר כהן, הוריה של רומי ז"ל; ושרון סדן, אמה של יעל ז"ל.

     

    הם יודעים היטב באיזו נקודה צולמה כל אחת מן התמונות האחרונות, מהיכן בדיוק נשלחו הודעות ההרגעה ומה הייתה משמעות הפיזור של החבורה בשטח, כמו גם לקצב ההליכה של כל אחד מהמשתתפים בטיול הזה. כך, באופן אקראי כל כך, נגזרו לחיים או למוות. ויש עוד סיבה שבשמה הגיעו לכאן: הם מבקשים להבהיר, במקום שבו איבדו את היקר להם מכל, שהסיפור הזה עוד רחוק מלהסתיים ולהיחתם.

     

    לפני כחודשיים הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדלים שהובילו לאסון, ובהם ההתנהלות הכללית במכינות הקדם צבאיות והיעדר הפיקוח של משרדי החינוך והביטחון המממנים אותן. עכשיו ההורים מבקשים ממנו: עמוד במילתך.

    חזרה לנחל צפית שנה לאסון (צילום: משי בן עמי )
    שנה אחרי. ההורים השכולים בנחל צפית(צילום: משי בן עמי )

    אילן בר שלום ז
    עשרת הנספים באסון בנחל צפית
     
     שרון סדן, אמא שלה יעל סדן ז
    שרון סדן. "זה נראה שיעל שאלה 'מה אני עושה כאן?'"(צילום: משי בן עמי )

    "אני לא אניח לזה", אומרת אנג'ל אור בדיוק ליד גרם המדרגות שבו העמדה בתה אלה בזמן השיטפון. "לא נמצאים איתנו כרגע יעל, ולא עדי, ולא אילן, ולא צור, ולא גלי, ולא רומי, ולא אגם, ולא שני, ולא מעיין, ולא אלה. שוכנעתי על סמך ידיעה ברורה שהטיול הזה מאובטח, ששינו את המסלול ושהילדים יחזרו. את זה אני אקח איתי עד יומי האחרון. הם לא חזרו. מה שקרה פה זה לא טיול גיבוש אלא הפקרות אחת גדולה".

     

    ההכנות וההתארגנות למסע המשפחות לנחל נערכו במשך כחודש, ומועד היציאה נדחה פעמיים בשל תנאי מזג האוויר. ברהום מעולם לא הייתה בנחל שבו נספתה בתה מעיין. כשלושה שבועות לפני היציאה פגשנו אותה בבית העלמין גבעת שאול בירושלים שבו קבורה בתה. "יש כאן הרבה אבנים מנחל צפית", היא אומרת מעל הקבר. "מעיין היא כל שביקשתי. לא יכולתי לקבל יותר. זכיתי לגדל אותה, וזה היה מעט מדי זמן. עוד מעט תחלוף שנה, והחיים לא ממש חיים. צריך כל בוקר לקום ולבחור אם להמשיך לחיות. עושים את זה בינתיים, אבל זה לא חיים".

     

    בביתה של משפחת אור במעלה אדומים פותחת שרית את הארון שנמצא במרפסת חדרה של בתה אלה ומוציאה משם פריטים שקיבלה בחזרה לאחר האסון. התרמיל של אלה שעוד עטוף בחול ונעליה המוכתמות בבוץ הן עדות לשיטפון הקשה שגבה את חייה. "זה הסנדל שקנינו במשותף", אומרת שרית. "החפצים נשארו פה במשך חודש במרפסת. לא נגעתי בתיק. הילדים ביקשו שאוציא את החפצים. היה להם קשה לראות אותם כאן. תראו מה הנחל עשה".

     

    "זה מסלול בטוח?"

    ב-9:00 בבוקר אנחנו פוגשים את המשפחות בתחנת הדלק שבצומת הערבה, מרחק הליכה קצר מנחל תמר שבו עברו הנערים והנערות באותו בוקר בדרך לנחל צפית. למרות החששות, ברהום פה, אבל היא לא יודעת אם תמשיך. "אני עדיין מתלבטת", היא אומרת. "אני עדיין לא יודעת איך אני עושה את זה. המקומות שמעיין הכי אהבה הם המדבר והים, שני ניגודים, אבל מה שאני רואה עכשיו זה בעצם שחור. אני לא רואה משהו אחר".

     

    התחנה הראשונה במסע היא סולמות נחל תמר. על פי כתב החשדות נגד יובל כאהן, ראש המכינה בעת האסון, ונגד אביב ברדיצ'ב, המדריך האחראי על הטיול, לכאן הגיעה הקבוצה ב-11:03 והחלה בטיפוס.

    חזרה לנחל צפית שנה לאסון (צילום: משי בן עמי )
    "זו הייתה מלכודת מוות"(צילום: משי בן עמי )
    חזרה לנחל צפית שנה לאסון (צילום: משי בן עמי )
    נר זיכרון במקום שבו נספו הילדים(צילום: משי בן עמי )

    שרית אנג'ל אור, אמא של אלה אור ז
    שרית אנג'ל אור. "הפקרות אחת גדולה"(צילום: משי בן עמי )

    "יש לי תמונה של רומי מטפסת בדיוק על הסולם שנמצא מולנו", אומרת כהן ומצביעה. "זו בערך התמונה האחרונה שלי ממנה. לילה לפני כתבתי לה בוואטסאפ ושאלתי אותה מה קורה. היא השיבה לי שלא אדאג. היא אמרה לי שיש פה מפות ושהם נורא מסודרים. וידאתי שחם להם ויבש, וזהו. בשלב הזה הלכתי לישון והפסקתי לדאוג. שחררתי. כשקראתי את כתב החשדות התברר לי שיובל סימס לאביב שהלינה במכלאות הגמלים היא 'תבוסתנית'. אני בטוחה שהטיפוס על הסולמות המטורפים האלו למרות ההתרעות היה כדי להוכיח שזה לא תבוסתני".

     

    איציק אור, אביה של אלה: "ערב קודם נהרגו באזור שני נערים בדואים בשיטפונות. הכתובת הייתה על הקיר בגדול. הבטיחו לנו, ההורים, שמשנים את המסלול לאחר, בטוח יותר. זה מסלול בטוח?".

     

    ביום האסון החל לרדת גשם באזור הנחל ב-12:00. כאן, מהצוק שבו צולמה אחת התמונות האחרונות של הקבוצה, נשקף נוף מדברי עוצר נשימה, אבל במבט מעמיק נראים באופן ברור העננים האפורים ומזג האוויר הקודר. ההורים יודעים לספר שלמעשה אנחנו נמצאים באחת מנקודות המילוט האחרונות שהיו לנערים והנערות לפני הכניסה לנחל.

     

    "זו הייתה נקודת מילוט", אומרת כהן. "פה גם הם קיבלו את ההודעה שמתנקזים מים באזור של נחל צפית. הם יכלו לעצור פה ובכל זאת הם המשיכו. זו אותה אידיאולוגיה 'לא תבוסתנית' שדוחפת להמשיך בכל מחיר".

    ההתכתבות האחרונה עם מעיין ברהום ז
    ההתכתבות האחרונה עם מעיין ברהום
     

    אנג'ל אור מכירה גם היא את נקודת העצירה שלנו: פה גם העלתה אלה בתה את התיעוד האחרון לאינסטגרם, ובו נראה הנוף כשעה לפני השיטפון: " ב-11:30 היא העלתה מפה סרטון קצר של כמה שניות וזה הזיכרון האחרון שהיא תיעדה והגיע אלינו. היא צילמה הרבה, אבל לא הצלחנו להוציא שום דבר מהנייד".

     

    סדן: "הם מאוד נהנו פה וצחקו המון, אבל מספיק היה להסתכל לשמיים שזעקו 'תעצרו'. הכל היה אפור כבד והעננים כהים. כל ישראלי יודע שיש פה נחלים סוערים, וכולם יודעים שהמדבר מוצף בשנייה, כי האדמה לא סופגת. כל בר דעת וכל מטייל, לפני שהוא יוצא לטיול, יודע לבדוק זאת".

     

    בשלב הזה ברהום פורצת בבכי. "אין אלוהים", היא אומרת. "כמה רוע יכול להביא את הנערים למקום כזה. הדיסוננס בין כמה יפה פה לכמה איום זה, הפער הזה הוא בלתי נסבל. פשוט בלתי נסבל".

     

    "יעל שאלה בתמונה 'מה אני עושה פה?'"

    בשעה 12:25 ביום האסון הודיע איש רשות הטבע והגנים לנועם דור, אחת המדריכות האחראיות על הטיול מטעם המכינה, שהחל לרדת גשם גם באגן הניקוז של נחל צפית. הוא ממליץ לקבוצה להזדרז ולצאת. כמה דקות לאחר מכן המדריך ברדיצ'ב משיב לה שייצאו מהנחל תוך פחות משעה. אבל בשעה 12:52 נכנסו הנערים והנערות לנחל.

     

    במבט מלמעלה נראה שנחל צפית הוא רחב ממדים, אבל כשמתקרבים אליו מגלים שהוא נעשה צר וצפוף לאחר מרחק הליכה קצר במיוחד. "השיטפון סחף סלעים, עצים, כל מה שהיה לו בדרך", אומרת אנג'ל. "זו מלכודת מוות", מוסיפה כהן. "פה החלה ההתפזרות שלהם. מי הלך קדימה, מי הלך אחורה, זה קבע גורלות לחיים ולמוות. הם פתחו קצת פערים אז אחד קצת המשיך, אחר התעכב, ולפי זה נקבע מי ימות ומי יחיה. כמו פור, גורל".

     

    לסדן, בניגוד ליתר האימהות, יש תמונה של בתה מתוך הנחל, בסמוך מאוד למועד האסון. "זו תמונה עצובה במיוחד", היא מספרת. "רואים על הבעת פניה שהיא כאילו שואלת 'מה אני עושה פה?'. השמיים זעקו 'תעצרו, תעצרו' ומסביב הכל קודר ואפור".

    יעל כהן, אמא של רומי כהן ז
    יעל כהן. "הם יכלו לעצור"(צילום: משי בן עמי )

     איצק אור, אבא של אלה אור ז
    איצק אור, אביה של אלה(צילום: משי בן עמי )

    השתלשלות האירועים באסון בנחל צפית ()
    השתלשלות האירועים

    אנחנו ממשיכים לצעוד בנחל. שקט כבד השתרר בקרב ההורים ברגע שאנחנו מגיעים לנקודה המדויקת שבה פגש השיטפון את ילדיהם בשעה 13:13. הם יודעים איפה כל אחד עמד בדיוק בזמן שהמים פגעו בעוצמה בילדים, וכל אחת מהאמהות מדליקה נר לזכר בתה.

     

    "אני מוכנה לחשוף את הכאב והצער שלי, האישי והפרטי, כדי שהורים אחרים, משפחות, סבים וסבתות, לא יחוו את מה שאנחנו חווים", אומרת אור. "כשהגיע השיטפון אמרו לה לעלות, אבל לא היה לאן לעלות. לעלות זה רק למעלה, לשמיים. משרד החינוך חייב לעשות בדיקה מעמיקה, ואני לא אניח לזה. הזמן לא יקהה את הרצון שלי. הכאב יישאר כאב. המשרד חייב לעשות בדיקה מעמיקה ולראות במה הם כשלו, לא להיבהל ולהגיד 'טעינו, אנחנו מתקנים'".

     

    אלה לא רק שני משוגעים

    21 העמודים של כתב החשדות המצמרר נגד כאהן וברדיצ'ב מתארים התנהלות סדרתית רשלנית, ובעיקר התעלמות חוזרת ונשנית מהסכנות הכרוכות בטיול, מתנאי מזג האוויר הקשים הצפויים ומהכניסה לנחל. "אם אנחנו רוצים באמת ללמוד את הלקחים, בואו לא נסתכל על האירוע הזה כאירוע בודד של שני משוגעים", אומרת כהן. "הם לא פעלו בתוך ואקום. הייתה את הקרקע מבחינת הרשויות שלא פיקחו, התרבות שהתפתחה שם, והיהירות שהיא ממש אבן לרגליהם".

     

    אור מוסיפה כי "אפילו לקייטנה יש מסגרת, נהלים וחוקים. אני פה עם האימהות שאיבדו את היקר להן במוות מיותר וטיפשי. מי חשב שיגיע גל שיטפון וייקח אותם? לא היה להם סיכוי להינצל. אני יודעת שהם היו צריכים לקבל את האישורים והם לא קיבלו. הם עשו מה שהם רוצים. את אלה הגל תפס בדיוק פה, בגרם היתדות. החובש צעק 'שיטפון' אבל לא כולם שמעו את זה. אלה הייתה פה עם התיק והרגליים כלפי מטה. לא היה לה איפה להחזיק".

    חזרה לנחל צפית שנה לאסון (צילום: משי בן עמי )
    האימהות בנחל צפית. "המקום שבו התחיל הגהינום"(צילום: משי בן עמי )

     

     

    סדן: "הם נכנסו לנחל בשירה ובריקודים ותוך שניות הכל נגמר. להיות במקום הזה שבו התחיל הגהינום זה לא קל ולא פשוט. אמרו לי שיעל רקדה. זה קצת מנחם, בעיקר שזה קרה מאוד מהר. לדעת שהיא לא סבלה זה מנחם באיזשהו מקום".

     

    כהן: "פה רומי עמדה, לפי מה שאמרו לי, יחד עם אלה ושני. נוצר צוואר בקבוק והן לא הצליחו לעבור. פה תפס אותן הגל. אני מסתכלת על הקיר הזה ואני רק מקווה שמהרגע שהחל השיטפון עד לסלע הן קיבלו את זה מהר. אני סומכת על הקיר הזה ואני מקווה שעד 14:00 היא כבר לא הייתה איתנו. אני מקווה שהיא הלכה מהר ולא הספיקה לחשוב".

     

    "גם אם זה ייקח עשר שנים – נמשיך להיאבק"

    כחצי לשעה לאחר הטקס האישי שערכו ההורים אנחנו מגיעים ליציאה מהנחל. פה הטיול היה אמור להסתיים. על אף החששות והלבטים של ברהום, נראה שלאורך כל הדרך היא מקפידה להיות ראשונה ולהוביל את הקבוצה. בסוף המסע היא מסבירה למה: "זו דרך לא פשוטה. אבל מה שעובר לי בראש זה שאם מעיין הייתה רואה אותי היא הייתה אומרת לי: 'אמא, בלי פאדיחות, אל תהיי עגלה, תהיי ראשונה', ומפנה אליי את האצבע. היא הייתה מבקשת ממני לסיים ראשונה, כמו גדולה. אני צריכה לעכל את היום הזה".

     

    כהן: "אנחנו לומדים לחיות מחדש, והתהליך הזה הוא בלתי נמנע. אנחנו צריכים להבין מחדש למה אנחנו חיים ולמצוא משמעות. לברוא את עצמנו מחדש ולהצדיק את החיים שלי. אני פה והיא לא פה. היום הייתי איתה בכל צעד. הרגשתי אותה הולכת. הרגשתי שאני איתה והיא איתי. ממש דמיינתי אותה בכל רגע, מה היא חשבה, לאן היא הלכה. הרגשתי עד הנקודה של השיטפון שהיא הולכת איתי, ואז כבר מפסיקה".

     

    בתום היום הארוך הם חוזרים על המסר העיקרי שאיתו באו ומבהירים כי הסיבה שבחרו להיחשף במסע הזה היא אחת ויחידה: הם לא רוצים שהאסון הנורא הזה יישכח לעולם. הורי הנספים באסון נחל צפית מבקשים בדיקה יסודית ומעמיקה במסגרת שאינה תלויה במשרד החינוך, ובהקדם האפשרי.

    חזרה לנחל צפית שנה לאסון (צילום: משי בן עמי )
    (צילום: משי בן עמי )
    עופר  כהן, אבא של רומי כהן ז
    עופר כהן. "קומו ועשו מעשה"(צילום: משי בן עמי )

    "אם לא תקום ועדת חקירה, יהיה עוד אסון, ובאסון הבא יסגרו את עולם המכינות", אומר אור. "אלו הן שתי האופציות. אין אפשרויות אחרות. אם תקום ועדת חקירה ויעשו את העבודה כמו שצריך לעשות, אז יגיעו לחקר האמת וידאגו לבטיחות כמו שיש היום בצה"ל. אם נשווה את זה לתאונת דרכים, אז כדי שיקרה אסון שבו ייהרגו עשרה בני אדם, צריך נהג שיהיה מופרע בנפשו. חייבים לשנות את ה-DNA של עולם המכינות על מנת שאסון כזה לא יקרה ורק ועדת חקירה ממלכתית רצינית תשנה את ה-DNA של עולם המכינות".

     

    עופר כהן: "אני פונה אליך, מר בנימין נתניהו, התחייבת לפני ההורים השכולים אצלך במשרד. כבד אותנו ותקים ועדת חקירה ממלכתית או ציבורית לחקר האסון. אני פונה לנשיא ולמבקר המדינה ולכל אדם שאירח את המשפחות השכולות והקשיב להן, פשוט לפעול. אנחנו לא פוליטיקאים אלא אנשים פשוטים. אני קורא לכם לקום ולעשות מעשה. את הילדים לא יחזירו אבל אנחנו נמשיך הלאה וניאבק, גם אם זה ייקח עשר שנים. עד שלא תקום ועדת חקירה שתחקור איך נספו עשרה ילדים – אנחנו לא נוותר. אתם לא תחלישו אותנו. להיפך, אתם רק מחזקים אותנו לעשות הכל בשביל לא לעצום עיניים, ובשביל שלא ניתקל בעוד משפחה נוספת שתצטרף לעולם השכול. כל מי שחושב שלא נעשה, אני אומר חד משמעית – אנחנו נעשה".

     

    ברהום: "אני מודה על כל שנייה ועל כל רגע שזכיתי בה, עם כל הכאב. היא השרישה בי כל כך הרבה דברים שאי אפשר להגיד שהיא הייתה. עם כל הכאב, אני לא מצטערת לרגע וזכינו בעולם ומלואו. בשבילי היא כאן, היא קיימת. היא איתי 24 שעות ביממה. היא הייתה בית ספר בשבילי. היא באמת לימדה אותי את כל מה שאני יודעת בחיים. זכיתי. 17 שנים, חמישה חודשים ותשעה ימים".

     

    עד היום, שנה לאחר האסון, טיולי המכינות הקדם צבאיות כפופים לחדר המצב של משרד החינוך מתוקף רצונן בלבד ובאופן וולנטרי. עד כה לא נעשו שום שינויי חקיקה מחייבים ולא הוקמה ועדת חקירה בלתי-תלויה ועצמאית שתחקור את הגורמים שהובילו לאסון שגבה את חייהם של יעל, אגם, רומי, צור, אלה, שני, עדי, גלי, אילן ומעין.

    פורסם לראשונה 25/04/2019 16:18

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים