שתף קטע נבחר

פער הדורות: גילוי עריות זה עניין של תקופה

דוד שמקיים יחסים עם אחייניתו בת ה-13 לא עובר על איסור עריות מקראי. אח ואחות בני 40 שבוחרים בזוגיות לא עוברים על חוקי המדינה. התפיסה הליברלית של גילוי עריות מבקשת להגן על חסרי ישע מפני אלימות מינית. איסורי עריות מקראיים קשורים לפגיעה בסדר והיררכיה דתית

תערובת מפתיעה

חוקי העריות בפרשת השבוע קדושים מציגים בליל מפתיע של איסורי מין. הם נפתחים באיסור קיום יחסי מין עם אישה נשואה (לגבר אחר, כמובן), איסור קיום יחסי מין עם אשת האב, איסור קיום יחסי מין עם הכלה (אשת הבן), איסור על גבר לשכב עם גבר "משכבי אישה", איסור לשכב עם אישה ועם אמה, איסור על גבר לשכב עם בהמה, איסור על אישה לשכב עם בהמה, איסור לשכב עם אחות, איסור לשכב עם אישה במחזור, ובסוף הרשימה – הדודות ואשת האח.

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

פגיעה מינית? תלוי את מי נשאל

הרשימה הזו שונה מאוד מהאופן שבו מקובל להתייחס היום למושג "גילוי עריות". החוק הישראלי תופס אותו כפגיעה מינית על ידי בני משפחה בילדות וילדים, צעירות וצעירים עד גיל 21.  

 

 

תרבות בריאות הנפש רואה בגילוי עריות פגיעה טראומתית, שכן היא נעשית על ידי הקרובים ביותר לנפגע ולנפגעת, הגרים עמם ואמורים להציע להם הגנה.

 

והנה, למשל, הבדל ברור: אם אח ואחות בעלי דעה צלולה, בשנות הארבעים לחייהם, יבחרו לקיים יחסי מין ואף לנהל חיים זוגיים, הם לא יופרעו על ידי מערכת המשפט (כל עוד לא יבקשו להינשא), וגם העוסקות בתחום בריאות הנפש כנראה לא ירוצו להציל אותם מהמעשה. בחברה ליבראלית הבחירה הזו לא באמת תוגדר כגילוי עריות.

 

לעומת זאת, דוד שמקיים יחסי מין עם אחייניתו בת השלוש-עשרה, לא עובר על איסור עריות מקראי, אך (אני מקווה) שהרשויות המשפטיות והפסיכולוגיות במדינת ישראל עשויות להגדיר את המעשה כגילוי עריות.

 

היכן נולדו ההבדלים?

ההבדלים נולדו במטרות האיסורים. התפיסה הליברלית של גילוי עריות מבקשת להגן על חסרות וחסרי ישע מפני אלימות מינית-ביתית, אלימות שנחשבת לאסורה ביותר אך למרבה הזוועה היא גם פופולרית ביותר, ולכן דורשת הגנה נוספת, עירנות ומודעות חברתית.

 

החוק המקראי לא מבדיל בין קטינות למבוגרות. הוא לא עוסק בפגיעות וגם לא מבקש לייחד מין דווקא במשפחה הקרובה. החוק המקראי הוא חוק דתי ואיסורי העריות שלו קשורים לפגיעה בסדר והיררכיה דתית, ולא לפגיעה בזכויות חווה ואדם.

 

במחשבה המקראית, איסורי גילוי עריות לא נועדו להגנה על הנבעלות והנבעלים, אלא על הכבוד והסדר השבטי, ולעיתים גם על סוגיות של קדושה דתית. מדובר בהבדל עצום שהופך את השימוש המודרני במונח המסורתי גילוי עריות למתעתע ואולי חסר אחריות.

 

מוזמנים לכעוס עליי

לכתוב או לא לכתוב? קולות פנימיים בתוכי מנהלים קרב שלמעשה כבר הוכרע. בכל פעם שאני מזכירה את העצוב המובן מאליו – בחוקי העריות אין איסור על אב לבעול את בתו – אני מותקפת על ידי שורה של רבנים, שטוענים שאיני יודעת לקרוא את פשט התורה, אבל למרבה הפליאה הם נדרשים לדרשנות על מנת להוכיח את ההיפך. לפעמים הפשט הוא פשוט.

 

היצר הרע שלי כמעט פיתה אותי להביא רשימת ציטוטים מפיהם של חוקרים גברים שגם הם אמרו על יום שהוא יום ועל לילה – לילה, אבל החלטתי לעמוד בפיתוי. אני פמיניסטית, אני צריכה להסכים לעמוד בעצמי מול זעם גברי-רבני ולומר את האמת גם אם היא עצובה: ראשי השבט היהודי לא היו שונים מראשי שבטים אחרים, הם ראו רק את מה שניתן היה לראות בזמנם ובמקומם, ולכן הם כמעט לא ראו את כבודן וכאבן של נשות השבט.

 

איסורי עריות עוסקים בשמירה על אינטרסים של ראשי השבט, ולא על גופן ונשמתן של בנות החסות. כיוון שבת שייכת לאביה, אי אפשר לאסור עליו לבעול אותה.

 

הגילוי הזה לא הופך את אבותינו לרשעים ולא הופך אותי, העצובה כל כך למולו, לצדקת. למזלי ורק למזלי, זכיתי לחיות בתקופה ובסביבה שבה קל יותר להיות אישה, ושבה למושג "זכויות חווה ואדם" יש מקום של כבוד (אם כי המאבקים רחוקים מאוד מקו הסיום).

 

אני מתאמצת להכיר את אבותינו כמו שהם היו, אני מכירה בעובדה שלו הייתי במקומם הייתי חושבת כמותם. ממרחק השנים ותפיסות העולם אני מנסה לשוחח אתם, ומדי פעם אני זוכה לברך "הגומלת לחייבות טובות שגמלתני כל טוב".

 

"אך לא אפריע לבחור"

"אחד הולך עם בחורה / ביפו בין ערביים / אם רק ארצה אצלי תהיה / ישר בין הידיים / אך לא אפריע לבחור / שלא יתחיל לרעוד / כי זה אצלי פשוט פרינציפ / לי יש כבוד!" (דן אלמגור).

 

תמונתו של הגבר הצועד בחזה מתוח, יכולה להסביר את העיקרון המונח ביסודן של חלק מחוקי העריות - "לא אפריע לבחור". כך ממשטרת חברה פטריארכלית את תחרויות "זכר האלפא", ודואגת לפינות של שקט – לא לוקחים אישה שנבעלת על ידי גבר אחר.

 

הטענה שמטרת החוק היא להגן מפני ניסיונות חטיפה של גבר אחר, נלמדת גם מהעונש: "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" – חלקה של האישה במעשה לא נבדק והעונש לא קשור למידת אחריותה. עצם קיומה של אישה נשואה שנבעלה על ידי גבר אחר, מערער את המערכת. עם האישה "המעורבבת" הזו כבר אין מה לעשות, ועל כן היא ובועלה יוצאו להורג.

 

משכב בהמה

החוק היחיד ברשימה הפונה אל גם אל נשים הוא חוק איסור משכב בהמה: "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה". הבחירה של המחוקק להתבונן לפתע על הנשים לא רק כמושא לפעילות מינית, יכולה ללמד על עיקרון העומד מאחורי חוקי מין מקראיים רבים: "עיקרון השינמוך".

 

יחסי מין יוצרים תערובות חדשות בעולם. בזמן קיום יחסי המין מתערבבים גופים ונוזלי גוף, ובעקבותיהם יכולים לבוא לעולם יצורים חדשים. תרבות מעמדית מקפידה לא לאפשר תערובות שישנו חלילה את המעמדות.

 

בחברה פטריארכלית הבעילה, החדירה, נחשבת לפעולה העליונה, החזקה והמנצחת - ואילו הנבעלות היא החוויה הנשית, הנמוכה והחלשה. יש רק דרך אחת שבה אישה יכולה לשנמך את מעמדה - אם תזדווג עם בהמה.

 

בעשותה כך פוגעת האישה כמובן גם בגבר, שכן הוא אמור להיות הבועל היחיד שלה, ואולי חלילה וחס בעתיד הוא יבעל אישה שהתערבבה עם בהמה, וכך בעקיפין הוא יתערבב איתה. תערובת של אישה ובהמה פוגעת בגבר שאמור לבעול אותה.

 

ההיררכיה המצטיירת בחוקים אלה היא גבר - אישה - בהמה. המחוקק פונה אל מי שנמצא במעמד גבוה יותר, אבל את העונש יקבלו כל המעורבים באירוע. החובה להרוג את הבהמה מעידה שהעונש לא קשור לכוונת חטא, אלא לביצועו. כל מי שנטל חלק בתערובת האסורה - בבחירה או בכפייה, בדעת או בבלי דעת - ימות.

 

לא נפסיק לדבר על משכב זכר

כל עוד הומואים ולסביות מוקעים על ידי רבנים וחברי כנסת במדינת ישראל; כל עוד כבודם וזכויותיהם נדרסים כאסקופה, חובה עלינו לדבר על ההיבט היהודי של הסוגיה, ולהרבות שלום ואהבה בעולם. "וכל המרבה לספר בשבח יציאה מהארון – הרי זה משובח".

 

איסור משכב זכר נולד בעולם מעמדי שבראשו נמצאים רק גברים, והם בעלי הזכות לבעול את המעמד הנמוך מהם - הנשים. הפחד של המחוקק איננו מהתאהבות בין גברים, וגם לא ממגע פיזי-מיני בין גברים, אלא ממצב שבו גבר ישונמך למעמדה של אישה.

 

שימו לב ללשון החוק: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ". "איש אשר ישכב את זכר", אומר המחוקק, ומלמדנו שהוא לא מודאג מאהבה או ממערכת יחסים שוויונית בין גבר לגבר, אלא מכך שגבר אחד עושה מעשה בעלות ואדנות בגבר אחר.

 

משום כך גם מקפיד לקבוע: "ישכב את זכר משכבי אישה". הבהלה היא מהמחשבה שגבר אחד ייבעל על ידי גבר אחר, ובכך יהפוך ל"אישה" באקט המיני. אסור לגבר, אומר המחוקק, להפוך גבר אחר לאישה.

 

וכאן אנחנו נכנסות לתמונה

במוצאי יום השואה חובתנו להבהיר שאנחנו בוחרות לחיות בקהילה לא גזענית ולא מעמדית. קהילה שבה גברים ונשים, יהודיות ולא יהודיות, כהנות וממזרות, נכות והולכות על שתי רגליים, שוות. בעולם הרוחני שלנו גבר לא שוכב עם גבר "משכבי אישה", כיוון שהתפיסה המעמדית הזו לא קיימת. אישה לא נחותה, גבר לא עליון, וחדירה היא לא עמדת כוח. זכינו והגענו להבנות האלו ואני בטוחה שאלהים שבשמים שמחה בהישגים הרוחניים שלנו, ותומכת בבחירתנו פשוט לאהוב.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

נציגי המפלגות הדתיות שלוחצים את ידו של נתן אשל – יש לי מה לומר לכם, ובסרטון אני עושה זאת.

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

שבת שלום!

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
פרופ' רוחמה וייס
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
מומלצים