שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "גברים בשחור: אינטרנשיונל": לא מצחיק ולא מותח, בקיצור משעמם

    הבדיחות הוחלפו באקשן גנרי, החייזרים איבדו מהחינניות שלהם וכריס המסוורת' וטסה תומפסון לא מצליחים לשחזר את הכימיה של ויל סמית' וטומי לי ג'ונס. לעשות את "גברים בשחור: אינטרנשיונל" היה הימור. הימור שנכשל


    אם נודה על האמת, סדרת סרטי "גברים בשחור" תמיד הבטיחה יותר מאשר קיימה. את שלושת הסרטים הראשונים בסדרה ביים בארי זוננפלד, מי שהחל את הקריירה הקולנועית שלו כצלם בסרטי האחים כהן, ומהם למד דבר או שניים על הומור שחור (זוננפלד הוא גם הבמאי של סרטי "משפחת אדאמס"). יחד עם המוזיקה של דני אלפמן, המלחין הקבוע של טים ברטון, נוסף לסרטים גם טון של גרוטסקה-לייט, מהסוג שהדהד גם את ברטון המוקדם. חומרי הבסיס, הכוללים את סדרת הקומיקס (1990-1) של לאוול קאנינגהם, הציעו שילוב בין קומדיית מדע בדיוני שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה, ו"באדי מובי".

     

    החיבור בין הכוכב הצעיר ועדיין תוסס ויל סמית', עם טומי לי ג'ונס בעל פנים חרושות קמטים והבעת ה"בלי שטויות" שלו, עבד לא רע. "גברים בשחור" (1997), הסרט הראשון בטרילוגיה, היה גם המוצלח שבהם, השני (2002) אכזב, והשלישי (2012) היה פחות או יותר באמצע מבחינת איכותו. הטון הקומי מנע ניסיון ליצור מתח ממשי לגבי גורל הדמויות או כדור הארץ המאוים על ידי כל מיני פריקים חייזריים. הדבר שהדביק את הבדיחות יחד היה מערכת היחסים בין שני הגיבורים ההפוכים באופיים.

     

    בסרט הראשון הסוכן ג'יי (סמית') עובר חניכה תחת פיקוחו של קיי (לי ג'ונס), ואנו לומדים להכיר יחד איתו את המציאות החלופית שבה חייזרים חיים על כדור הארץ ולעיתים מחוללים בעיות שדורשות את התערבותם של הגברים בשחור. בסרט השני הדינמיקה מתהפכת כאשר ג'יי מחזיר את קיי (שפרש לגמלאות וזיכרונו נמחק) לשירות פעיל, ובסרט השלישי ג'יי חוזר אחורה בזמן בין השאר כדי למנוע את מותו של קיי, ואז הוא גם מכיר ומשתף פעולה עם קיי בגרסה הצעירה שלו. נדמה כי בלי הדינמיקה בין הדמויות, והכימיה בין השחקנים, הסדרה הייתה עוברת מאיכות של בינוני פלוס להרבה יותר מינוס. וזה בדיוק מה שקורה בפרק הרביעי בעל השם הכול כך בינלאומי "גברים בשחור: אינטרנשיונל" (Men in Black: International).

     

    מתוך
    אקשן רציני ואינטנסיבי במקום בדיחות נונסנס

    למעשה יהיה מדויק יותר לומר שזהו אתחול ולא פרק רביעי בסדרה. את זוננפלד מחליף פ. גארי גריי ("הישר מקומפטון", "מהיר ועצבני 8"). סמית' ולי ג'ונס מוחלפים על ידי שחקנים צעירים – כריס המסוורת' וטסה תומפסון (שכבר שיתפו פעולה כתור ו-וואלקירי ב"תור: ראגנארוק"). לא רק המיקום של העלילה השתנה מ"אי שם בארה"ב" לתנועה בין מספר ערים ואפילו יבשות במהלך הסרט, אלא שגם הטון השתנה לכיוון של אקשן "רציני" ואינטנסיבי יותר, ופחות בדיחות נונסנס על חשבון מוזרותם של היצורים המוצגים בסרט. כל השינויים האלו הם הימור, וההימור כשל.

     

    דברים רבים השתנו ב-22 השנים שחלפו מאז הסרט הראשון. הסצנה הראשונה בסרט הראשון משחקת עם הרעיון של חייזר המנסה להסתנן לארה"ב יחד עם חבורת פליטים דרום אמריקנים. גילוי החייזר המסתנן על ידי קיי, והרגע שבו החייזר עובר להתנהגות פראית, חייב לפוצץ אותו בירייה מכוונת היטב לראשו. המראה המלאכותי של החייזרים (כקו סגנוני הפועל במתואם עם יכולות ה-CGI באותה תקופה) הופך את כל זה לסוג של בדיחה. עכשיו לך תעשה דבר כזה ב-2019, שנתיים לעידן מכלאות הילדים בגבול מקסיקו-ארה"ב.

    מתוך
    הרבה השתנה ב-22 שנה

    שינוי אחר הוא הבעיה עם עצם השם של סדרת הסרטים, או, ליתר דיוק, המילה הראשונה - "גברים". באופן דומה ל"מכסחי השדים", גם "גברים בשחור" הציע סוג של פנטזיה ילדותית-גברית בפעילות המטופשת של גיבוריו. נדמה שזה בלתי נמנע שאם מאתחלים כיום את הסדרה שני הגיבורים יבדלו לא רק בצבע עורם אלא גם במגדר שלהם. הפעם לא מדובר על דמות משנה נשית (כמו זו של לינדה פיורנטינו בסרט הראשון, או רוזריו דוסון בשני), אלא על דינמיקה זוגית שהייתה רוצה, אך בפועל לא משיגה, עוקצנות חיננית בנוסח הקומדיות הרומנטיות הקלאסיות.

     

    תומפסון מגלמת את מולי, מי שכילדה הייתה עדה לאירוע בו היו מעורבים הוריה, שני סוכנים של גברים בשחור, וחייזר קטן עם פרווה כחולה. כשלהוריה נמחק הזיכרון באמצעות מכשיר ה"ניורולייזר" היא צפתה מהצד, וכך נקבע מסלול חייה. בתור ילדה היא קראה את "קיצור תולדות הזמן" של סטיבן הוקינג, והיא גדלה להיות אישה צעירה ומוכשרת כשד שיכולה לעבוד בכל סוכנות אמריקנית, אבל יש לה אובססיה לחיפוש אחר הסוכנות הלא קיימת. היא מצליחה להסתנן למפקדת הארגון, ואפילו לשכנע את "הסוכנת O" (אמה תומפסון), המפקדת של הגברים בשחור בארה"ב (כפי שהייתה גם בסרט השלישי), שתקבל אותה.

     

    מולי הופכת לסוכנת M, ולאחר מונטאז' הכשרה קצרצר היא כבר מוכנה למשימתה הראשונה. לאחר שליש סרט היא מתייצבת בסניף הבריטי של הסוכנות, המנוהל על ידי "היי T" (ליאם ניסן), ושם היא מצוותת לעבודה עם הסוכן H (המסוורת'). גבר יפה תואר (לכל מי שצולק מהמראה של "תור השמן" ב"הנוקמים: סוף המשחק", הרי שיש כאן חוויה מתקנת), בעל אופי לא זהיר ושחצני, המוביל להסתבכויות שניתן היה למנוע. דמות שהמסוורת' יכול היה לבצע טוב יותר, אם התסריט לא היה כה מרושל ומאולתר. הסוכן H מפשל ומנסה להקסים כדי לצאת מהתסבוכת, או מנסה להקסים ואז כושל ומסתבך. ואילו הסוכנת M היא שם כדי לנהוג בשיקול דעת. הכול פשוט ופשטני. גבר ואישה. המשבצת שעליה הדמויות עומדות לא משתנה באופן משמעותי במהלך הסרט. אלו דמויות מוגבלות, וחרף הניסיון הקודם והמוצלח לשיתוף פעולה בין שני השחקנים הראשיים – כאן זה ממש לא עובד.

    מתוך

    התסריט של ארט מארקום ומאט הולוואי עוסק בניסיון להשיג "משהו" חייזרי "חשוב" ובמקביל לנסות לאתר חפרפרת שככל הנראה חדרה לסוכנות הגברים בשחור. החייזרים שרודפים אחר הדבר הזה שייכים לגזע המסוכן שנקרא "הכוורת", גזע המיוצג על ידי שני חייזרים דומים במראה (צמד האחים-רקדנים לורן ולארי בורז'ה), שמהווים נוכחות מתמדת בסרט אך לא מעניינת במיוחד. לונדון, פריז, מרקש. זזים בין הרבה ערים, אבל התחושה, המוצדקת מן הסתם, היא שהשחקנים לא ממש יצאו מהאולפן בעל הקירות הירוקים שבו הסרט צולם.

     

    הסרט פחות מצחיק מקודמיו, ויותר מכוון להיות פנטזיית אקשן. אולם האופי המלאכותי של היצורים לא מאפשר לקחת את העימותים ברצינות. אז אם לא צוחקים ולא במתח ולא מתפעלים מהאקשן מה שנשאר הוא להשתעמם. הופעתה במערכה השלישית של ריזה (רבקה פרגוסון), חייזרית שהיו לה בעבר עניינים עם הסוכן H, קצת מעוררת את הסרט אבל זה לא מספיק. ההומור מסתמך בעיקר על דמות משנה של חייזר קטן בשם פואני (קומייל נאנג'יאני), אבל זה עדיין נופל באופן ניכר מכמות ואיכות ההומור בשלושת הסרטים הראשונים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים