שתף קטע נבחר

למה אנחנו אוהבים אוכל קראנצ'י - ואיך זה משפיע על המשקל שלנו

מאכילת חרקים מתפצחים ועד ללעיסה של חטיפי תפוחי אדמה: מדוע אוכל קראנצ'י מושך את העין יותר משאר המאכלים, על ההיבטים הפסיכולוגיים וכיצד יצרניות המזון הגדולות ביותר משתמשות באפקט הזה? הדיאטנית שירי נקש מסבירה

כשאנחנו אוכלים, אנחנו למעשה משתמשים בחמשת החושים: הפה - חש בטעם, האף - מריח את הריחות, העיניים - רואות את המאכל, הידיים שנוגעות וממששות והאוזניים - ששומעות.

 

אבל מה הן שומעות בעצם? מתברר שאנחנו מאוד אוהבים לאכול מזון שמשמיע צליל באכילתו וליתר דיוק, מזון קראנצ'י, קריספי, כזה שמתפצח ומפיק צלילים, ויוצר רעש בכל לעיסה. קולות הלעיסה העצמיים עוברים לאוזן הפנימית ובכך עוזרים לנו למעשה לזהות מהו המזון אותו אנו אוכלים.

 

קראו גם:

מהו מזון אולטרא מעובד - ואיך הוא מפריע להורמון השובע לפעול

 השומן במזון? זה לא מה שמשמין אותנו

אורז בר וכוסמת ירוקה: 8 מזונות בריאות שקל לשלב בתפריט

 

 

פופקורן  (צילום: shutterstock)
אוכל שמתפצח ומפיק צלילים(צילום: shutterstock)

 

קולות החטיף המתפצח יכולים להגיע עד 63 דציבלים ולשם ההשוואה - שיחה בין אנשים נעה סביב 60 דציבלים. עד כדי כך אנחנו אוהבים את הרעש המתפצח, כך שמזון שמשמיע צלילים אלו, נרצה לאכול ממנו עוד ועוד.

 

שלגון מצופה בציפוי שוקולד קשיח או חטיף תפוחי אדמה שכל נגיסה בהם גורם לרעשי התפצחות נעימים לאוזנינו, הם דוגמאות למזונות הנמנים על אלו המפיקים רעשים אהובים. 

 

אותו הטעם, הנאה מופחתת

כבר כאשר אנו אוחזים במזונות מסוג זה, אנו מצפים לקולות הלעיסה וכאשר אלו לא יגיעו, נפנה לחושינו האחרים: נריח, נמשש, נסתכל וכל זאת על מנת להבין מה לא בסדר בחטיף, אולי פג תוקפו. נהסס אם להמשיך לאכול כשהקולות המצופים לא מגיעים וככל הנראה נבחר שלא.

 

גם אם למאכל יש אותו הטעם בדיוק, הוא ירגיש לחך שלנו פחות טעים בהיעדר קולות ההתפצחות הקראנצ'יים. חוויות האכילה שלנו משתנה בהתאם לנוכחות או היעדר רעשי הנגיסה בחטיף הקראנצ'י. יצרניות המזון ובעיקר יצרניות החטיפים משתמשות בזה ומבססות את מוצריהן על תאוותינו לקולות אלו.

 

במחקר שנעשה בשנת 2003 על ידי צ'רלס ספנס, גסטרו-פיסיקאי וחוקר פסיכולוגיה ניסיונית מאוניברסיטת אוקספורד, התבקשו 20 משתתפי המחקר לאכול 180 פרוסות של חטיף תפוחי אדמה בעודם יושבים בתא אטום לרעש ומחוברים למיקרופון כשאוזניות לראשיהם. בתום האכילה, נשאל כל אחד מהמשתתפים האם חש בהבדלים בין 180 פרוסות החטיף שאכל.  

 

המשתתפים לא ידעו שבזמן שאכלו שינו החוקרים את עוצמת הרעש אותו חש כל אחד מהם באוזניו על ידי הגברה או החלשה של עוצמת קולות הלעיסה, כפי שהועברו אליו באמצעות האוזניות.

 

על פי תשובות המשתתפים, כאשר עוצמת הקול הוגברה, החטיף דווח על ידם כטרי יותר וכאשר עוצמת הקול הוחלשה ונשמעה פחות קריספית, החטיף דווח כפחות רך ופחות טרי על ידם. 

 

המשחק בעוצמת הקולות יצר תחושה שונה משמעותית באופן בו נתפש החטיף. טעמו הורגש שונה בתלות בעוצמת רעשי הלעיסה למרות שכל 180 הפרוסות היו זהות בדיוק בטריותן, במידת הקראנצ'יות שלהן, בגודלן ובעוביין.

  

אומנם מדובר במדגם קטן, אך הוא בעל משמעות רבה בהבנת חשיבות הקולות המופקים בזמן לעיסת המזון שלנו: מזון "מרעיש" נקשר ישירות למידת טריותו.

 

זוג אוכל צ'יפס (צילום: shutterstock)
מזון מרעיש נקשר ישירות למידת טריותו(צילום: shutterstock)

  

מדוע למעשה אנו אוהבים רעש מזון מתפצח?

ישנן מספר תיאוריות הקשורות בנושא זה: 

 

תיאוריה אחת נוגעת ליתרון התזונתי הקיים במזון "מרעיש". תפוח עץ, סלרי, גזר חסה, כל אלו ועוד, ככל שהם טריים יותר, כך הם מזינים יותר, כיוון שמכילים יותר רכיבים בריאים.

 

טריות המזון שמקורו מהטבע מעידה על תכולתו. מרגע שהמזון עוזב את מקום גידולו הטבעי וככל שמתארך מסעו עד הגיעו לפינו, כך הוא מאבד יותר מיקרונוטראנטים  חשובים בריאים ומזינים בדרך.

  

על פי תיאוריה זו, זהו הבסיס הקיומי, הישרדותי לאהבתנו למזון פריך, מתפצח, המשדר טריות. אלא שלצערנו, אהבת הצליל המתפצח נשארת ומושלכת לחיבתנו כפי שהיא כיום, לחטיפים התעשייתיים חסרי הערך התזונתי ובעלי הקלוריות הריקות.

 

התיאוריה השנייה גורסת כי חיבתנו לרעשי לעיסת מזון קראנצ'י נובעת משתי הנחות:

האחת היא אהבתנו הבסיסית למזון שומני

והשנייה היא שככל שהמזון רועש יותר באכילתו כך, ככל הנראה, מכיל יותר שומן.

 כיוון שלא תמיד לפה שלנו יש אפשרות לזהות את השומן שאותו אנו מחפשים במזון, הפך צליל התפצחותו לסימן המבשר על תכולת שומן גבוהה במזון.

 

התיאוריה השלישית נוגעת לאבותינו שאכלו חרקים. הצלילים שהופקו בזמן לעיסת החרקים העידו על העובדה שהם מכילים חומרי הזנה מועילים לגופנו.

 

תיאוריה נוספת קשורה דווקא להיבט הפסיכולוגי של בני האדם, על פיה הצורך שלנו במזונות מתפצחים בזמן הנגיסה קשורים לעובדה שבאופן זה יכולים בני האדם לשחרר אגרסיות האצורות בהם. לעיסת מזון קשיח שמתפצח בפה בכל ביס, מסייעת להפחית התנהגות אגרסיבית המצויה בכולנו. 

 

 לא משנה באיזו תאוריה נבחר, צליל המזון משפיע על חווית האכילה שלנו. אנו אוהבים את הצליל שבעצמו ובנוכחותו משפיע על הכמות הנאכלת.

 

 

חגב (צילום: shutterstock)
צליל ההתפצחות וחווית האכילה(צילום: shutterstock)

 

 

'קריספי', קראנצ'י', 'מתפצח' מעורר את בלוטות הטעם

לא ניתן לעסוק במזון קראנצ'י מתפצח מבלי להזכיר את הפופקורן האהוב עלינו, בעיקר מיד עם הגיענו לקולנוע. בהקשר זה, הסברה שצליל המזון מאפשר לנו לזהות את המאכל גם מבלי לראותו מקבלת חשיבות כאשר אנו מחסלים קערת פופקורן עצומה ביושבינו באולם הקולנוע החשוך.

 

אחד החטיפים היותר מזוהים עם קריספיות וקראנצ'יות בעולם הוא חטיף תפוחי האדמה שנמכר בעולם בהיקפים נרחבים. מותגים רבים קיימים ברמה ארצית וברמה בינלאומית עולמית.

 

בשנות השמונים יוצרו בחסות חברות המזון, סימולטורים של לעיסה שמטרתם הייתה לזהות את הנקודה המיטבית שבה יתפצח חטיף התפו"א בלעיסה.

 

איכות, קשיות, ועובי פרוסת תפוח האדמה המעובדת לחטיף, כל אלו בעלי משמעות- פרוסה בגודל, העובי, מידת השמונוניות והטמפרטורה הנכונים הם קריטיים להתפצחות המדוייקת בפה וכתוצאה מכך לצליל שיופק בהתאם.

 

הציפיה לצליל קיימת כבר מרגע תכנון הקנייה והמחשבה על החטיף. כמו בהתניה פבלובית- במידה ולא תיענה ציפיה זו, ככל הנראה נניח את החטיף ולא נמשיך לאכול.

 

עצם אמירת המילים 'קריספי', קראנצ'י', 'מתפצח' מעוררת בנו את הצליל ואת בלוטות הרוק בהתאם. תעשיית יצרני במזון ובראשם יצרני החטיפים שמה לה את רעשי לעיסת המזון בעדיפות עליונה הן בפיתוח המוצר, בייצורו ובשיווקו אל הצרכן הסופי. פרסומות רבות נוגעות לעניין התפצחות המזון בפה שאינן משאירות את קהלי היעד הרלוונטים למוצר אדישים.

 

כך מצליחים המשווקים, בהינף יד, לגרות את הצרכן ולהביאו לנסות את המוצר שכבר מרגע רכישתו, מצפה לצליל הנכסף.

 

ולהיבט התזונתי, כיוון שרוב המזונות המתפצחים הם מהסוג הפחות מומלץ מבחינה תזונתית ובריאותית: חטיפים מעובדים, עתירי שומן ולעיתים סוכר ובהינתן העובדה שדווקא עצם התפצחותם אינה מאפשרת לנו להפסיק לאכול מהם אלא בסיום החבילה/ האריזה גדולה ככל שתהיה, נגזר עלינו לאהוב ולהשתוקק

 

לחטיפים ומזונות מסוג זה. על מנת להצליח להמנע או לפחות להפחית, חשובה המודעות לנושא. 

  

פופקורן  (צילום: shutterstock)
לא יכולים להפסיק לאכול. פופקורן קראנצ'י(צילום: shutterstock)

  

כך תצליחו להימנע מלאכול יותר מדי

 הימנעו ככל שניתן מצריכה של קלוריות ריקות מיותרות. פשוט אל תקנו את זה הביתה.

 

אם כבר רכשתם, אז החליטו מראש על הכמות הנאכלת על ידי הגדרת כלי המידה המתאים תוך הימנעות מאכילה מתוך אריזות גדולות .

 

 העדיפו חלופות בריאות. חטיפי תפו"א בהכנה ביתית, קלייה ביתית קלה של שקדים ואגוזים עד הפיכתם לקראנצ'ים, או הסתפקות נהדרת בקראנץ' של הטבע- פירות וירקות טריים שעונים לנו על הצורך בצלילים הנהדרים בזמן הלעיסה אך באותה עת בעלי רכיבים מזינים ובריאים.

  

שירי נקש היא דיאטנית קלינית

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
אוכל קראנצ'י
צילום: shutterstock
ד"ר רק שאלה
מומלצים