אחיי, היזהרו מהייאוש. אל תהפכו את המדינה לאויב שלנו
אף אחד לא יכול להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אך אסור לתת לשיח הפחד להשתלט על הקהילה הנפלאה שלנו. חלומם של אבותינו התגשם אחרי 2,500 שנים. עכשיו אנחנו בארץ ישראל, וזה נס גדול. אז אחיי, אל תתנו לגזענים להחליש אותנו ולהשאיר אותנו חסרי קול. בכוחנו להכניס אל תוך הפצע שנפער אור גדול
אירועי הימים האחרונים השאירו אותי פעור פה. ממש "ויידום אהרן". המשטרה והמדינה אינם גזעניים, אך אנשים יחידים בתוך המערכת גזעניים וחמומי מוח, ועם אצבע קלה על ההדק. לצערי הרב, המדיניות החברתית בישראל מושתתת על תפיסה של אליטות מול כל השאר, לא רק בני העדה. התחושה בשטח היא שאלה שהגיעו לעמדות כוח והשפעה, עלולים להשתמש בכוחם לפי ראות עיניהם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
בתורה קיימת מצווה בשם "עגלה ערופה"; טקס המתקיים במקרה שבו נמצאה גופת אדם הרוג בשדה, ולא ידוע מי רצח אותו. התורה מצווה שזקני העיר הסמוכה יערכו טקס שבו יערפו עגלה, ויאמרו: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". וכי עלתה על דעתנו המחשבה כי ההנהגה היא הרוצחת? התשובה התלמודית היא: כן.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- ליברמן קורא לנו "פלנגות" כי הוא מפחד/ יפעת ארליך
- בית כנסת ושופר באינדונזיה: "רוצים לעלות לישראל"
- מרד החופות: "שולחים 98% לבירור שווא"
כולנו אחראים למותו של הנער. אף אחד לא יכול להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה". עם זאת, כ-1,500 שנה לאחר שניתנה מצוות עגלה ערופה, חכמים מבטלים אותה: "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה". ופרופ' ישעיהו ליבוביץ' מסביר: "הטקס הדתי הזה משמעותי בחברה שבה רצח הוא דבר מתועב ומקרה חריג. אבל בחברה מקולקלת במהותה, אין טעם להעמיד פנים".
היזהרו משיח של פחד
בחברה הישראלית מתפתח שיח מוקצן, שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי. שיח שמאפשר לפחד לנצח את האהבה, והסיפור הנורא שאירע השבוע הוא רק דוגמה לא שגרתית לאווירה הזו. יש ייאוש גדול כתוצאה מתחושה שבמקרים רבים לא היה מיצוי הדין וחקר האמת. למשל במקרה של אברה מנגיסטו, הירי ביהודה ביאדגה מבת ים, והירי בסלומון.
אני קורא לארגונים ושוחרי זכויות אדם, לאנשי תקשורת ומנהיגי הקהילה שלא יאפשרו גם לסיפור הזה לגווע מבלי שנבין מה קרה ומי לוקח אחריות. אף אחד לא יכול להכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אך עם זאת, אסור לתת לשיח-הפחד להשתלט על הקהילה הנפלאה שלנו. המדינה והמשטרה אינן האויב שלנו.
יש להיזהר לפעול מתוך כעס וייאוש. המצב מספיק חמור, ופעולות חפוזות עלולות, באופן פרדוקסלי, להחמיר את המצב. מי שייצא מכל הסיפור הזה שבור, עייף, מדוכא ומיואש הם שוב יוצאי הקהילה שלנו. שוב הילדים סופגים אווירה שהשוטרים הם גזענים המדינה גזענית. לימד אותי הרב ראובן יאסו שזה לא נכון. יש אנשים בתוך המערכת (ולא רבים) שהם גזענים. והם שצריכים לחיות בפחד.
הפער העצום שבין החלום למציאות
חזרנו ארצה מתוך תשוקה לירושלים, ולא כי ברחנו מהגלות. סבי זצ"ל, מנהיג ותלמיד חכם, נוהג היה לשבת בכפר באתיופיה מתחת לעץ, ולספר את חלומו לעלות לירושלים, תוך ציטוט מספרי נביאי ישראל: "אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם..."
הגלות הארוכה באתיופיה והמסע המפרך לירושלים לימדו אותנו שהמערכת החיסונית של הייאוש, היא התקווה. חלומם של אבותינו התגשם אחרי 2,500 שנים של חלומות. עכשיו ממש אנחנו פה, בארץ ישראל. זה בגדר נס גדול.
הפילוסוף פרידריך ניטשה לא צדק כשאמר שהתקווה היא אשליה. אבל נדמה שבאופן אירוני, דווקא כאן, בארצנו, אנחנו חשים בפער הגדול שבין הציפייה והחזון – למציאות הקשה. בין השאיפה שלנו להרגיש שייכים - לסטירת הלחי שאנחנו חוטפים בפועל.
בפער העצום הזה עלול להיווצר סדק גדול שדרכו יחדרו תסכול, כעס, חרדה, נסיגה, אשמה והאשמה. בקיצור, ייאוש ואיבוד התקווה. אבל אנחנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב לא נתנו לאף אחד לשבור אותנו חרף כל מה שעבר עלינו.
אחיי, אל תתנו לגזענים לשלוט על החיים שלנו. אל תתנו לגזענים להחליש אותנו ולהשאיר אותנו חסרי קול. אין ספק שנפתח פה פצע גדול. אבל בכוחנו להכניס דרכו אור גדול, ולא ייאוש גדול. נאפשר להכניס דרכו חלום ותקווה, ולא כאב ורגשות פחד. נאפשר להכניס דרכו חוזק וביטחון, ולא ערעור וספקות בדרך. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד מדינתנו, ונאפשר לאהבה לנצח את הפחד.
- הכותב הוא ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה הקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
