שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תמוז: האליל שזכה להיות חודש עברי
    פולחנו מוזכר מנבואת יחזקאל, והמיתולוגיה מלאה בסיפורים על האליל הבבלי שיורד לשאול בכל קיץ - ומביא למות הטבע. על הסיפור שמאחורי שמו של החודש הקיצי - ועל אבותינו שלא חששו מפלורליזם תרבותי

    השם תמוז לקוח משם החודש הבבלי תַמֻּזֻ (בשומרית, דֻמֻזִ), שנקרא על שם אל הצמחייה, הפריון והמזון בפנתיאון האלים הבבלי. הבבלים האמינו שבכל שנה תַמֻּזֻ יורד לשאול בתחילת חודש תמוז, ולכן ערכו לו לוויות חגיגיות. בהעדרו במשך העונה השחונה והיבשה, הטבע מת כביכול. לפי אמונת הבבלים, תַמֻּזֻ חוזר לחיים בסתיו, כשהצמחים מתחילים לגדול שוב. איך כל זה קשור בשלושת השבועות שבין המצרים?

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>  

     

    שמות חודשי השנה העבריים "עלו" עם שבי גלות בבל והתאזרחו בתרבות ישראל. אולם האם מדובר רק בשמות, או שמא מקצת התכנים שהם מייצגים "עשו עלייה"? שאלה זו עולה באופן נוקב במיוחד בהתייחס לתמוז.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות : 

     

    פולחנו של תמוז זה מוזכר בעקיפין בנבואתו של יחזקאל, המספר על כך שהאלוהים הביא אותו אל פתח שער המקדש מצפון "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל ח', י"ד). לא ברור האם יחזקאל מתאר סצינה שאכן התרחשה בשער המקדש בירושלים, או שהוא משליך ממראות שראה במקום מושבו בבבל; ובכל אופן, התמונה האלילית ברורה.

     

    תמוז ואשתו – זוגיות לא-שגרתית

    תַמֻּזֻ (או דֻמֻּזִ) - אל הצמחייה, הפריון והמזון - מילא תפקיד חשוב בפולחן הבבלי לצד אשתו, האלה אִינַנָּה-אִשְׁתָּר, מלכת השמים. איננה הייתה דמות מופלאה ורבת עוצמה והאלה החשובה ביותר מבין אלות שוּמר (תרבות שצמחה לפני כ-5,000 שנה בעירק של היום).

     

    נישואי תמוז(י) ואיננה
    נישואי תמוז(י) ואיננה

     

    להלן סיפורה בקיצור נמרץ: האֵלה הגדולה אִינַנָּה ירדה מכס מלכותה בשמים, ופנתה אל השאול (מטרת מסעה הייתה ככל הנראה לקיחת השלטון שם מידי אחותה ארשכיגל). היא עשתה זאת כשהיא לבושה הדר ותכשיטים, ועל חזהּ תלוי תלוין שעליו כתובת מִתגרה: "בוא גבר, בוא!"

     

    איננה לא התקבלה בברכה בַּשְּׁאוֹל. היה עליה לעבור את שבעת שעריו כאשר בכל אחד מהם הסיר שומר השאול מעליה את אחד מסממני המלכות, ההוד והסמכות. מחאותיה של אִינַנָּה לא הועילו, וסמכותה לא עמדה לה בממלכה שאת גבולה הסיגה. בעומדה לפני אחותה הסובלת ארשכיגל, פגעו בה שופטי השאול והרגוה, והיא הפכה "לפגר, גוש בשר רקוב והפגר נתלה על וו".

     

    בספרות העתיקה יש דוגמאות רבות של אנשים שמנסים להגיע בחייהם אל מקום משכנם של המתים, ומשלמים על כך מחיר גבוה. כך גם איננה שהושפלה ונרצחה, אבל למזלה, הייתה לה ידידה נאמנה שנלחמה על חייה: כאשר שִׁפחתה הנאמנה של איננה, נינשיבור, ראתה שגבירתה אינה חוזרת מן השאול, היא ניסתה לגייס עזרה מן האלים. אבל רק אנֶכּי, אל החוכמה והמים המתוקים, הסכים להיחלץ לעזרתה. הוא גירד רפש שהצטבר בציפורניו ויצר שני יצורים קטנים, שלהם נתן כוחות הצלה.

     

    שני היצורים הצליחו להגיע אל השאוֹל ולרכוש את חיבתה של ארשכיגל, אחותה של אִינַנַּה, בכך שגילו הזדהות ואמפטיה לכאביה. ארשכיגל הציע להם גמול על עזרתם, והם ביקשו, כפי שנינשיבור הורתה להם, להחיות את איננה. וכך היה, אך השמחה לא הייתה שלמה – תמורת האלה ששבה לתחייה, דרשו שופטי השאוֹל נפש חיה אחרת. איננה הסכימה למסור לידיהם את אישהּ דומוזי, הוא תמוז, אל הפריון.

     

    העלבון של איננה על כך שאישהּ לא נחלץ לעזרתה כשהייתה בצרה, גרם לה למעשה הנקמה הקשה הזה, מסירתו לידי רשויות השאוֹל. אולם גם בכך לא הסתיים הסיפור, הוא מסתיים בהצלתו (החלקית, אמנם) של דומוזי:

     

    אחותו של דומוזי גשתיננה לא יכלה להתנחם על מותו של אחיה הצעיר, והציעה עצמה תחתיו. איננה, אשת דומוזי, הסכימה שגשתנינה תתחלק עם בן זוגה בשאוֹל, כך שדומוזי ישהה שם שישה חודשים בשנה - בזמן היבש והשחון של השנה - ואחותו תיקח את מקומו בארץ המתים תחתיו בששת החודשים הנותרים. עם בואה יצא דומוזי לחופשי (על-פי ש' שפרה ומנחם קליין, "בימים הרחוקים ההם", עמ' 391-368).

     

    מוות, יובש וכיליון

    המיתוס הזה הוא סיפור על התחדשות ומוות, על ייאוש ותקווה בחיי עולם ובחיי אדם. הוא בא להסביר את מחזור הטבע והחקלאות, ונטוע במציאות של המזרח התיכון שבו הקיץ הוא עונה צחיחה ושחונה, ועם הסתיו הטבע נולד כביכול מחדש. אולם הוא גם מלמד על כוחות בנפש האדם, על מחזורי העליות והמורדות שלהם.

     

    עתה נביט בסיפור מורכב זה מזווית אחת שלו, היחסים בין תמוז-דומוזי ובין איננה. בהקשר זה, איננה היא החזקה, הפעילה והיוזמת - ואילו דומוזי תלוי בה, ואולי אף שמח להשתחרר מאשתו הדומיננטית, כשזו נלכדה בשאוֹל. העסקה שלפיה מחליפה גשתיננה את דומוזי אחיה בשאוֹל, הופכת את דומוזי לנוכח בעולם במשך שישה חודשים בשנה בלבד.

     

    הטבע חי, אם כן, מחצית מהשנה בלבד - וכך גם יחסי הנישואין בין השניים. הדבר מקהה אולי את הפער בין החיים לבין המוות, ונוגע בחרדה הקיומית של האנשים במסופוטמיה, שהיו תלויים במחזורי הפריון בטבע למחייתם.

     

    שלושת השבועות שבין המצרים – השבועות שבין י"ז בתמוז ובין תשעה באב – מזכירים את התקופה הקשה בירושלים ערב חורבן בית המקדש. אולם הם גם משקפים את תחושת היובש והכיליון בטבע בתקופה הזו בשנה באזורנו.

     

    ילדה שמתה ונולדה מחדש

    הסיפור על איננה הוא סיפור של ירידה לשאול, של מוות מייסר ושל חזרה ממנו. זהו סיפור אופטימי המסמן נפילה הכרחית, שלעתים נחוצה לצורך עלייה. בתרבויות העולם מוכרים מיתוסים דומים על מוות עונתי ושיבה לחיים.

     

    פרופ' יעל רנן מוסיפה נדבך נוסף להבנת הסיפור של איננה ודומוזי בספרה "אלות וגיבורים", וקוראת אותו בהקשר הזוגי: "דומוזי ואיננה מרוצים זה מזה במשך מחצית מן הזמן, וזה כשלעצמו הישג לא רע. פירוש הדבר שעליהם לשאת בשאר הזמן רגשות של בדידות, דחייה, אכזבה, עלבון או כעס. הם מוציאים זה מזה את הטוב ביותר והרע ביותר הצפונים בתוכם" (עמ' 37-36). בכך הופך הסיפור ממיתוס של בריאה, גם לסיפור המתאר יחסים זוגיים.

     

    דוגמה נוספת לסיפור של מוות סימלי הקשור בעונות השנה, היא הסיפור במיתולוגיה היוונית על פרספונֶה, בִּתהּ של דמטר אלת האדמה. פרספונֶה, נערה תמה שקטפה פרחים באחו, נחטפה בידי אל השאול הָדֶס להיות לו לאישה. במחאה על כך השביתה אִמהּ את יבולי האדמה. אבלה של דמטר החריב את הארץ והביא לרעב כבד, האדמה לא נתנה יבול והבהמות לא נתנו חלב.

     

    לבסוף נכנעו האלים למצור של דמטר ושילחו את פרספונֶה. ואולם בטרם יצאה מן השאול, בלעה הנערה גרגר רימון שנתן לה הָדֶס. גרגר זה חרץ את גורלה לעולמים, ומעתה הותר לה לבלות את האביב ואת הקיץ עם אִמה עלי אדמות, אבל בכל סתיו היה עליה להיאסף אל האדמה ולשהות עם הדס עד תום החורף במחזוריות נצחית שאין לה סוף. כך הסבירו לעצמם היוונים את "מות הטבע" בחורף, ואת היוולדותו מחדש שיבה לחיים אחרי תקופה ארוכה באביב.

     

    אבותינו לא חששו

    מעניין לשים לב לכך שבמיתולוגיה הבבלית הקיץ הוא זמן מות הטבע. בעבור מי שחיים באקלים יבש וחם, הקיץ מייצג עצירה של חיוּת. לעומת זאת, במיתולוגיה היוונית, דווקא החורף מייצג את המוות, ואילו האביב והקיץ את החיוּת. אכן, ההוויה והגאוגרפיה קובעות את התודעה.

     

    עטיפת הספר בזמן (ידיעות ספרים)
    עטיפת הספר "בזמן"(ידיעות ספרים)

     

    סיפורם של איננה ותמוז-דומוזי הוא, בסופו של דבר, סיפור של תקווה. גם אם המטען הפגאני שבו זר לנו, עדיין יש בו כדי להאיר תהליכים עמוקים בטבע העולם ובטבע האדם.

     

    הנכונות של אבות-אבותינו להשתמש בשם הטעון מאוד "תמוז" כשמו של אחד החודשים, מלמד על עמדה של ביטחון עצמי ונכונות לשאילה תרבותית, בלי חשש שהדבר יאיים על אמונת ישראל ותורתו.

     

    • מתוך ספרה של דליה מרקס, "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי", הוצאת "ידיעות ספרים"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים