שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אכזבות ובעיות: "מאמי" לא עומד בציפיות והסרט על ליברמן מעליב את הצופה

    העיבוד של קרן ידעיה לאופרת הרוק המהוללת "מאמי" הוא צעד אמיץ שמסתכם בהצלחה חלקית. הסרט על ליברמן דליל יותר מערך בויקיפדיה והקומדיה הרומנטית על הרחוב המדמם בירושלים שרירותית וארוכה מדי. סקירה אחרונה של הסרטים הישראליים בפסטיבל ירושלים

    שלושה סרטים הוצגו אמש (ד') בתחרויות הקולנוע העלילתי (ע"ש חג'ג') והתיעודי בפסטיבל ירושלים. כל אחד מהם ודאי נעשה מתוך כוונות טובות אך גם סובל מבעיות מהותיות. החשוב מבין השלושה הוא "מאמי" של קרן ידעיה, עיבוד לאופרת הרוק של הלל מיטלפונקט מ-1986 בה כיכבו בזמנו מזי כהן, אריה מוסקונה ואהוד בנאי.

     

    "מאמי" כאופרת רוק הייתה נקודת מפגש בין סאטירה פוליטית נוסח "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, ואופרות רוק קולנועיות כמו "טומי" של קן ראסל ולהקת The Who, או "החומה" של פינק פלויד בבימויו של אלן פרקר. סיפורה של אישה צעירה מעיירת פיתוח נידחת שמבצעת מסע א-לה "קנדיד" של וולטר בתוך בבואה מוקצנת של החברה הישראלית, רגע לפני פריצת האינתיפאדה הראשונה.

     

    מתוך הסרט
    ניסיון אמיץ שמסתכם בהצלחה חלקית. "מאמי"

    מאמי היא קורבן מעמדי, מגדרי ואתני שהופך למקרבן מפלצתי. אופרת הרוק העזה להציג ביקורת פוליטית חריפה שבה החברה הישראלית הוצגה כקרקס גרוטסקי של אלימות ומלחמות מחזוריות. האופרה הפכה לפולחן תרבותי וזכתה מאז לעיבודים נוספים בתיאטרון הבימה (2002) ובבית צבי (2011). אך להפוך את אופרת הרוק לסרט קולנוע, 33 שנים מאוחר יותר, הוא אתגר הדורש אומץ - אותו מפגינה הבמאית קרן ידעיה והיבטים משלושת סרטיה הקודמים – "אור", "כלת הים" ו"הרחק מהיעדרו" - מהדהדים בסרט הנוכחי.

     

    "מאמי" ראוי לדיון מקיף הרבה יותר, ונדמה כי הוא עוד יפרנס לא מעט מאמרים אקדמיים. בכל הנוגע לביקורות טובות - אני קצת סקפטי. יש בו לא מעט בעיות הנובעות מהמעבר מהזירה המופשטת והסמלית של בימת התיאטרון למרחבים הממשיים של עיירת הפיתוח, תל אביב השטנית, וצבירת הכוח הפוליטי של הגיבורה בחלק האחרון. גם אם הסרט שומר על הפשטה תיאטרלית מסוימת, עדיין נדרשות סצנות בהיקף שהקולנוע הישראלי מתקשה להעמיד.

     

    הבעיה השנייה נובעת מהתנגשות בין האסתטיקה והתוכן "הריאליסטיים" בהם בחרה ידעיה, ובין חומרי המקור הקיצוניים הנוגעים בהיבטים של אימה ומדע בדיוני בשליש האחרון. בעיה שלישית היא הקצב והעיבוד של הסרט - חלקו הראשון (עד ההגעה לתל אביב) שומר על נאמנות גבוהה למקור אבל גם נעשה בקצב איטי. מרגע ההגעה לתל אביב, ובמיוחד לאחר סצנת האונס המפורסמת (שכאן היא מרוככת, כמעט כדיון אקדמי על אפשרות האונס של הגיבורה) - העלילה נעה במהירות, משנה היבטים המזוהים עם המקור, ומבצעת קפיצות שצופים שאינם מכירים את המקור עלולים לא להבין. ביטול דמות המספר שמוסקונה גילם במקור, והחלפתו במספר צנוע בהרבה בגילומו של דודו טסה - לא מסייעת להבנה.

     

    מוזיקלית העיבוד לשירים, והשירים החדשים - פרי עבודתם של דודו טסה וניר מימון מקנה אופי פחות רוקיסטי ויותר מזרחי לקטעים. נטע אלקיים בתפקיד הגיבורה שרה בסגנון שונה מאוד ממזי כהן הרוקיסטית. העובדה שהשירים בוצעו והוקלטו בלייב בזמן הצילומים - דבר שמעט מאוד מחזות זמר הוליוודיים העזו לעשות - רומזת גם היא על מידת השאפתנות של הסרט. לכשיצא להקרנות מסחריות "מאמי" צפוי למשוך לא מעט תשומת לב, הערכה וביקורת. עבורי, לאחר צפייה ראשונה, זהו ניסיון אמיץ המסתכם בהצלחה חלקית.

     

    עוד מפסטיבל ירושלים:

    חוצנים, כיבוש ויצירת המופת הנשכחת של דוד פרלוב: פסטיבל ירושלים

    סאדו מאזו, תלונות שווא ומסע לילי בת"א: התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים

     

    בתחרות התיעודית הוקרן הסרט המסקרן "ליבר-מן" של הבמאית הוותיקה והמוערכת נורית קידר. כמידת העניין כך גם מידת האכזבה והיא כלל לא מבוטלת. בתחילת הסרט מנסחת הבמאית את השאלות ביחס לדמות החידתית של אביגדור ליברמן - מי שחרף היותו אאוטסיידר של האליטות הישראליות, הגיע לעמדות הכוח המרכזיות במדינה. אולם הניסוח של השאלות רק מדגיש את חוסר יכולתו של הסרט להציע עליהן מענה. וכאן נכלל גם הרעיון המוצג לקראת סוף הסרט כאילו המורכבויות של ליברמן נובעות לא מזרותו אלא מהיותו תוצר של החברה הישראלית.

    ליבר-מן (צילום: אלדד רפאלי)
    שטחי כמו כתבת טלוויזיה (צילום: אלדד רפאלי)
     

    במידת מה הסרט הוא כמו כתבת מגזין טלוויזיוני מושקעת אך פסיבית במפגיע ביחס לליברמן עצמו. חלקו צולם בתא המשפחתי האינטימי של ליברמן, אך התחושה היא שעבור הנגישות הזו הסרט הפך למשרת נאמן של צרכי הדימוי בו ליברמן מעוניין. רגעים בעייתיים בביוגרפיה זוכים לעידון אם לא לדילוג מאוד נוח; האלימות בעברו כסטודנט מוכרת אך זוכה לביטול מתבדח מצדו ותו לא; התעלמות מהפרטים האפלים של הפעלת חפרפרת בתוך המשטרה, והנוחות שבה עדי מפתח לא הגיעו לשלב המשפט; צבירת ההון המסתורית מוזכרת ומדופדפת; חקירת השחיתות וההרשעות בעומק המפלגה שהקים לא זוכה להתייחסות.

     

    כאשר סרט תיעודי באורך 65 דקות אינו מספק מידע חדש, ולמעשה מספק פחות פרטים מתקציר ויקיפדיה - זו חתיכת בעיה. העובדה שליברמן יכול לקחת את הסרט כפי שהוא ולהשתמש בו לקידום הדימוי שלו כפוליטיקאי מקיאווליסט היא בעיה לכל סרט תיעודי על כל פוליטיקאי.

     

    בתחילת הסרט אשתו של ליברמן חושפת שהיה רגע בחייו בו התלבט בין פיתוח הקריירה הפוליטית לבין מעבר ללימודי קולנוע בצרפת להגשמת חלומו להיות במאי. ידוע במה ליברמן בחר, אבל הסרט מעורר תחושה כי כעת ניתנה לו הזדמנות להגשים גם את חלומו השני. רושם בעייתי מאוד עבור קולנוע תיעודי. 

     

    סרט עלילתי נוסף שהוצג בתחרות העלילתית הוא "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי", תוצר של שיתוף פעולה בין הבמאי הוותיק דוד אופק והבמאי-תסריטאי-שחקן יוסי עטיה, שגם מגלם את התפקיד הראשי. הסרט מבוסס על מופע של עטיה שמגלם כאן אנטי-גיבור ירושלמי בשם רונן מטלון. באקט התרסה כנגד סיורי התיירים בירושלים, מטלון מחליט להדריך סיורים באתרי הפיגועים שהתרחשו בירושלים, בתקופת האינתיפאדה השנייה.

     

    מתוך
    פאנצ'ים שלא מחזיקים סרט עלילתי. מתוך "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי"

    ההומור השחור המגולם בסיטואציה הבסיסית מניע רצף של קטעי סיורים. זה מתחיל צנוע עם שני יפנים מכת המקויה, ובזמן שהסיורים תופסים תאוצה, מטלון מארגן לתיירים המתחלפים שלל פעילויות – כמו שיחות טלפון מאולתרות בהן המשתתפים צריכים לתרגל הרגעה של יקיריהם לאחר פיגוע, דרך טבלאות המנסות להסביר לנערות מתי מותר לצאת לדייט לאחר פיגוע. זה משעשע לפרקים אך רחוק מלהחזיק משך זמן של פיצ'ר.

     

    החלק הבעייתי יותר טמון בקווים העלילתיים הנקשרים לחייו של מטלון. אלו כוללים את השאלה המרחפת מעל - מדוע הגיבור נרתם לסיורים ועושה זאת בחינם? (לא נראה שהוא מתפרנס מדבר מה אחר). כמו כן ישנן שתי מערכות יחסים משמעותיות. הראשונה היא עם אביו המזדקן שמסרב לקבל עזרה וכולא את הבן במחויבות, והשנייה היא מערכת היחסים המתפתחת עם צעירה חמודה בשם אסיה (ליהי קורנובסקי). היא מתפקדת כ"נערת פיקסי קסומה" ומתאהבת מיידית ושרירותית בגיבור. הקשר בין השניים נטול הסבר וכך גם ההתערערות שלו. החלק האחרון של הסרט מזמן סדרת קליימקסים, אך אלו לא נבנים באופן מבוסס בהתחשב באופי האפיזודיאלי של העלילה. אורכו 83 דקות ועדיין נדמה כי הסרט היה נשכר מוויתור על משכו לטובת סרט קצר וקולע יותר.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים