שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    כולנו משלמים על טראומת עסקת שליט

    5 שנים לצוק איתן: הצער של משפחות גולדין, שאול, מנגיסטו ואל סייד נמשך בשל החשש משחרור מחבלים המוני. שחיקת האתוס הישראלי, קווים לדמותה

     

    המתאם ירון בלום, אברה מנגיסטו, הדר גולדין, אורון שאול ובנימין נתניהו ()
    המתאם ירון בלום, אברה מנגיסטו, הדר גולדין, אורון שאול ובנימין נתניהו

    בין הרעשים הפוליטיים בוקעת מדי פעם זעקה. פעם לאה גולדין, פעם זהבה שאול. בימים אלה אנחנו מציינים חמש שנים לצוק איתן, ועבור משפחות שאול וגולדין סימן סיום המלחמה את תחילתה של מלחמה חדשה. הן, וגם אנחנו, לא הבנו זאת, ודאי לא אז, שהממשלה - ואולי החברה הישראלית כולה - מצויות בטראומת עסקת שליט שמסרסת את היכולת לייצר הזדמנויות להחזיר את גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, ואת אברה מנגיסטו והישאם אל סייד, או לפחות להביא מידע עליהם. לא הבנו שזוהי תחילתה של שחיקה קשה וטרגית באתוס החברתי המשותף לנו.

     

     

    בתחילת יולי 2016 החל הקשר האישי שלי עם משפחת שאול. עמדתי עם זהבה והרצל ז"ל, יחד עם בני משפחתו של אברה מנגיסטו, בשמש הקופחת מחוץ למשרד ראש הממשלה בעת שהקבינט דן בהסכם הפיוס עם טורקיה. הבטן שלי התהפכה יחד איתם בתקווה שההסכם יכלול דרישה מטורקיה לסייע בהשגת מידע על הבנים. ידעתי שזה יום קשה להיות חבר בקבינט, אבל אם אנחנו לא הולכים לחיים הציבוריים בשביל ההחלטות הקשות, אז מה אנחנו עושים שם בעצם?

     

    אבל היה זה באפריל 2017, באולם ירושלים בכנסת, כשנפל דבר באמת; קו פרשת המים ביחסי האמון בין המשפחות לבין ההנהגה, ובעיקר התערערות הסולידריות המתבקשת עם משפחות שבניהן לא חזרו.

     

    במהלך דיון בוועדה לביקורת המדינה, שעסק בדו"ח המבקר על מבצע צוק איתן, בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוכרז בפועל על קץ האתוס המשותף לנו וסוף ההזדהות האוטומטית של כל ישראלי עם הורים שכולים ונעדרים.

     

    אני זוכרת פרטי פרטים מאותו יום. יו"ר הוועדה קארין אלהרר התאמצה שהדיון יהיה מסודר, ראוי וענייני. מימיני ישבה מיכל קסטן-קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל. היא מלמלה ללא הפסקה "זה פשוט קרקס, זה ממש קרקס". דיברה גם ד"ר אורית וידנה-חי, אמו של סמ"ר עומר חי ז"ל, וכל מה שאפשר היה לעשות זה לדמוע בשקט ולהנהן.

     

    אבל השיא הרע נרשם במהלך דבריה של לאה גולדין. נדמה לי שצור, אחיו התאום, ישב לידה. לא הכרנו עד אז וניסיתי לתפוס את מבטה, רק כדי לומר שאנחנו כאן, שהם לא לבד. כשהיא דיברה מדם ליבה, ישב ראש הממשלה בשקט והקשיב. הדברים היו קשים וישירים. כזאת היא לאה. ואז קם המושיע הגדול של ראש הממשלה, ח"כ מיקי זוהר, שרק חיכה לצאת המגן הגדול - עניין חסר חשיבות וערך בעולם האמיתי, אבל בעולם הפריימריז של הליכוד הוא בעל ערך רב.

     

    מבלי לחשוב בכלל מי האנשים שיושבים מולו, או להכיר את הפרטים, החל להפריע לה ולטעון שדבריה "מופרכים". בצר לה ובלב מתפורר, היא שפכה כוס מים על השולחן, והכל תוך כדי שאנחנו צועקים עליו שישתוק.  

     

    העימות בין הח"כים להורים השכולים    (צילום: ערוץ הכנסת)

    העימות בין הח"כים להורים השכולים    (צילום: ערוץ הכנסת)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לא חלפו כמה דקות וח"כ דוד ביטן צעק על אילן שגיא, אביו של ארז ז"ל שנהרג במבצע, שהוא "שקרן". הטמפרמנט שלי מוכר אבל מעולם לא ישבתי כל כך בשקט בדיון. ציפיתי שנתניהו יגיד לח"כים בליכוד שכתפיו רחבות מספיק כדי להכיל את הביקורת, בוודאי מצד ההורים השכולים. אני מספיק אנושית כדי להבין שזה אינו דיון רגיל אפילו עבורו.

     

    בסוף הדיון לא יכולתי לסבול שההורים ילכו כך הביתה ואילצתי את ביטן לגשת לאילן שגיא ולעשות סולחה. רבים מאיתנו התהלכו באותו יום בכנסת חפויי ראש על רקע התפוררות מה שהיה עד אותו יום משותף לכולנו - הצורך להגן על מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר.

     

    בלילה, די מאוחר, כתבתי ללאה גולדין ושאלתי אם אני יכולה להתקשר. מאז היו לי לא מעט שיחות איתה. אני מלאת הערכה וחיבה לאישה הלא-שגרתית הזאת. אלא שאחרי חמש שנים, ואף שקשה לומר זאת, אין ברירה אלא להפנים שטראומת עסקת שליט, עסקה שרקח נתניהו בעצמו, גורמת לתחושה של סירוס מוחלט. הרי המשפחות עצמן לא דורשות החזרת מחבלים חיים, אבל הן מתעקשות בצדק רב שאי אפשר לדבר על יחס הומניטרי לפלסטינים החיים בעזה מבלי לדבר על אפס ההומניטריות כלפי משפחות החיילים והאזרחים שנמצאים בעזה.

    לאורך השנים הכרתי מקרוב את המתאמים לענייני השבויים והנעדרים. רובם ככולם אנשים מיוחדים עם קרבה נדירה לאוזנו של ראש הממשלה. מדובר במשרה קשה שאינה עתירת הצלחות, מה גם שעל רוב הדברים שהם עושים אנחנו לעולם לא נדע. אבל חוסר אמון כפי שנתגלע בין המתאם הנוכחי ירון בלום לבין המשפחות, אני לא זוכרת.

     

    לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה בסך הכול עניין של כימיה, אבל התשובה היא שהכול כבר מעורבב בהכול. כשהכנסת לא עוטפת מספיק את המשפחות ודואגת שעניינן יהיה כל הזמן על השולחן, כשמועברות מזוודות פרוטקשן לעזה על בסיס קבוע ללא שום דרישה אפקטיבית למידע, כשמדברים על עסקאות רגיעה והשמות הדר, אורון, אברה והישאם, לא מהדהדים כתנאי בל יעבור, כך נוצר שבר.

     

    משפט אחד שאמרה לאחרונה לאה גולדין בראיון אצל אופירה וברקו, אני לא יכולה לשכוח: "אני עושה את זה כדי לשחרר את צור (התאום של הדר) ואת עדנה (עדנה סרוסי, ארוסתו של הדר)" .

     

    זהבה ולאה לא יוצאות לי מהראש ובעיקר לא מהלב. טראומות כאלה ואחרות - זאת הרי מדינה שכולה פוסט-טראומה אחת גדולה - לא יכולות לשנות את המחויבות שלנו אליהן.

     

    • איילת נחמיאס-ורבין הייתה ח"כי מטעם המחנה הציוני

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים