שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לצום, כדי לזכור: גלגוליו של הצום ביהדות
    בתרבויות שונות מהווה הצום כלי רוחני כדי לעבוד את האל, אבל ביהדות לצומות יש ערך נוסף. על התהוות הצומות, חשיבות הזיכרון ביהדות, הקשר שלהם לרוחניות - והמאבק על "צום השואה"

    בתרבויות ובדתות שונות נקבעו ימי צום כחלק מעבודת האל: חודש הרמדאן באיסלאם, צומות של נזירים מהמזרח הרחוק, וצומות בכתות שונות בנצרות – כולם נועדו למטרת התקרבות לאל.

     

    <<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

     

    עם בלי עבר - אין לו עתיד: היכנסו לעמוד תשעה באב

     

    מהו הקשר בין הימנעות מאכילה לבין עבודת האלוהים? התשובה פשוטה: האל הוא רוחני, טרנסנדנטי, ואילו תאוות האכילה נתפסת כדבר חומרי ביותר ואפילו כחטא. לכן עליי להתרחק כמה שיותר מהגשמי, אם אני רוצה להתקרב לרוחני. ימי צום נתפסים כדבר המטהר ומנקה את הגוף (ולא רק בגלל הפן הבריאותי של העניין).

     

    גם ביהדות נקבע מועד מיוחד המיועד להתעלות הרוחנית - יום הכיפורים; יום של חזרה בתשובה, של התקרבות לרוחניות ושל הרחקות מכל תענוגות הגוף: אכילה ושתייה, יחסי אישות וכו'.

     

    צומות הזיכרון

    אך ביהדות ישנם צומות רבים אחרים שמטרתם העיקרית שונה בתכלית מזו של הדתות האחרות: זיכרון. אנחנו צמים כדי לזכור אירוע טראגי שקרה לעם שלנו: חורבן בית המקדש בתשעה באב, תחילת המצור על ירושלים בעשרה בטבת, פריצת החומות בי"ז בתמוז ועוד.

     

    תשעה באב בכותל המערבי (צילום: אלכס קולומויסקי)
    לצום כדי לא לשכוח(צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    האם יש קשר בין צום לזיכרון? האם הצום עוזר לנו לזכור טוב יותר? באופן פשוט, כן. כשאדם רעב הוא נזכר בסיבה מדוע הוא מנוע מלאכול, ואז הוא ייזכר בבית המקדש החרב.

     

    כשחושבים על כך לעומק, הרי שגם הצומות הללו - צומות הזיכרון - הם בעצם כלי התקרבות לקדוש ברוך-הוא. אנו אומרים בתפילה ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו". כלומר, חורבן בית המקדש והגלות הם תוצאה של מעשינו הרעים. אם כך, הצום הוא בעצם רצון להיטהרות, לתיקון ולהתקרבות אל ה' על מנת שיסלח לנו על חטאינו, ולכן אנחנו מבקשים: "בנה ביתך כבתחילה".

     

    צום לכל אירוע

    בימי קום המדינה היה ויכוח על עיצוב אופיו של יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה. הרב הרצוג, שהיה הרב הראשי לישראל, רצה לקבוע את יום פתיחת מלחמת העולם השנייה כיום צום לזיכרון הנרצחים בשואה. החזון אי"ש לא הסכים ואמר שאין אנו מוסיפים בימינו ימי צום מעבר למה שחז"ל קבעו.

     

    כידוע, יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה נקבע על ידי הממשלה בכ"ז בניסן (קרוב לתאריך של פריצת מרד גטו ורשה), ואינו מצוין בצום, אלא על ידי טקסים, שידורים מיוחדים באמצעי התקשורת, צפירת זיכרון, סגירת בתי השעשועים וכיו"ב.

     

    במקום להוסיף צום-זיכרון, הרבנות מצדה קבעה את צום עשרה בטבת - תאריך שבו החל המצור על ירושלים שהוביל לחורבן - גם כ"יום הקדיש הכללי" לזכר קדושי השואה שיום פטירתם לא נודע.

     

    "צום השואה" - יוזמה מהשטח

    בשנים האחרונות ישנה יוזמה חדשה שנקראת "צום נזכור"; תנועה של אנשים שרוצים לציין קצת אחרת את יום השואה - על ידי צום. באמצעות הפייסבוק וכלי התקשורת השונים הם מפיצים את היוזמה לצום ביום השואה, בצורה התנדבותית, איש כפי יכולתו: מזריחה ועד שקיעה, מספר שעות, צום עם שתיית מים בלבד וכיו"ב. בכך הם מבקשים לבטא את משמעותו של יום השואה, בטענה שמי שצם זוכר טוב יותר וממעמיק במשמעותו של היום.

     

    יוזמה זו מעניינת מכמה היבטים: ראשית, היא באה "מלמטה", מאנשים שלא מחכים שהמנהיגים (הדתיים או האזרחיים) יכתיבו להם את אופיו ואת מהותו של יום הזיכרון. האנשים הפשוטים הם המכוונים את צורת הביטוי של הזיכרון.

     

    שנית, במהותה היוזמה היא התנדבותית לחלוטין, ואין בה מימד של חובה (דתית או אזרחית). איש הישר בעיניו יחליט אם הוא צם אם לאו. בנוסף, יום הצום במסגרת יוזמה זו משמש פלטפורמה לזיכרון בלבד, ללא קשר להתקרבות אל הקב"ה. המטרה אחת: כדי לזכור את נרצחי השואה ואת משמעותו של היום, בניגוד לשאר הצומות שהזכרנו.

     

    ולבסוף, במסגרת היוזמה הזו הופך המעשה הדתי המוכר, הצום, למשהו חברתי. כלומר, הריטואל הדתי הוא הדגם שממנו שואבים את צורת ההבעה החברתית של הזיכרון.

     

    סוכן הזיכרון הטוב ביותר

    בימים אלה של בין המצרים אנחנו מזכירים לעצמנו את התקופה שבין פריצת החומות של ירושלים לבין חורבן המקדש. אנו עושים זאת על ידי צום. הסיפור שמסופר איננו (רק) סיפור היסטורי שאירע לפני כאלפיים שנה, כמו סיפורים רבים שנמצאים בתוך ספרי היסטוריה ומעלים אבק על המדפים. זהו סיפור חי, שמתחולל בתוכנו בכל שנה מחדש.

     

    הר ד
    הר ד"רב חנן יצחקי

     

    על ידי ההימנעות מהאכילה והשתייה, השכילה המסורת היהודית לצרוב בתוך העם היהודי ככלל, ובתוך כל אחד ואחת כפרט - את החוויה של העצבות, של הקושי ושל האבל. בכך הופך הצום ל"סוכן הזיכרון" הטוב ביותר לאירועים עצובים, שבלעדיו - ייתכן והיו נשכחים.

     

    • הכותב הוא רב מכללת אפרתה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים