שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ימות המשיח קרבים ובאים": היהודים בשואה שאמרו הכי הרבה קדיש
    על מסירות הנפש בהקראת קדיש על גופות חבריהם בזמן שגררו אותם לקברי אחים, על אמירת ה"וידוי" מידי יום - ועל הקשר המורכב עם אלוהים: לרגל יום הקדיש הכללי משחרר מכון "שם עולם" עדות נדירה של איש יחידת הזונדר-קומנדו, "קברני הכפייה" של הנאצים
    בשביל הזונדר-קומנדו, כל יום היה יום הקדיש הכללי. אנשי יחידת הקברנים היהודית בשואה, שנאלצו למלא את התפקיד המושמץ ביותר בגטאות, היו מטפלים על בסיס יומי בגופות חבריהם שהוצאו להורג, וככל הנראה נחשפו יותר מכולם לגודל הזוועות ולהיקף הרצח שביצעו הנאצים. כ"חברה קדישא" בעל כורחם הם היו קוראים קדיש על המתים. כמי שראו כבר הכול, הבינו כי הם חיים על זמן שאול, ולכן נהגו גם לומר "וידוי" - עליהם עצמם. כל יום, ידעו, הוא אולי יומם האחרון.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    בארכיון רינגלבלום של מכון השואה "שם עולם" נאספו עדויות נדירות ומצמררות של אנשי הזונדר-קומנדו אשר שרדו את המלחמה, בהן הם מספרים על המפגש היומיומי עם המוות, על מסירות הנפש בהקראת הקדיש על גופותיהם של חבריהם בזמן שגררו אותם לקברי אחים, וגם על הקשר המורכב עם אלוהים, הכעס עליו והדילמה בנוגע לקיומו. אחד מהם, יעקב גויאנובסקי, הצליח להימלט מהמחנה ולתת את עדותו - ומאז נעלמו עקבותיו.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

    "רפורמית, רשעה ארורה": עדינה בר-שלום תובעת פיצויים

     

    וכך סיפר על הימים הראשונים בתפקיד, במחנה ההשמדה חלמנו: "אלוהים גדול לנו בשמים ואנו צריכים להתחנן אליו. הוא לא ינטוש אותנו. לכן עלינו לומר עכשיו וידוי. לקראת חמש, כאשר הייתה הפוגה קלה בעבודה ולא האיצו בנו כל כך, הוציא גרשון פרשקר, בעמדו עמוק בתוך הקבר, את הסידור, ובכסותו את ראשו בידו אמר תפילה... כולנו חזרנו אחריו בבכי והתייפחות... לאחר פת ערבית כיסינו את דלי הצרכים והשיריים והתפללנו ערבית. התפילה התערבה בדמעות. המראה היה מאוד מדכא".

     

    שרו לנאצים "שמע ישראל"

    עדותו של איש הזונדר-קומנדו ממחישה כיצד ניסו היהודים, לצד מציאות בלתי נתפסת, להיאחז בתפילה ובאמונה שתרומם את רוחם. וכך הוא ממשיך: "ביום ההפוגה הראשון, 11 בינואר, בשעה שבע בבוקר, הביאו ארוחת בוקר והודיעו שלא נעבוד באותו היום. התפללנו שחרית, אמרנו קדיש ונשארנו במרתף גן העדן שלנו. די היה במשפט של הגרמנים שצעקו: 'נו, אתם היהודים, לכו להניח תפילין' - כלומר להוציא את המתים.

     

      ()

     

    "לחדר המרתף שלנו נכנסו 20 איש, ולשני - 15. יותר קברני-כפייה לא היו אז. משנכנסנו למרתף הקר והחשוך, נשכבנו על מעט הקש ופרצנו בבכי רם. אבות בכו על ילדיהם הרכים אותם לא יראו עוד. בחור אחד מאיזביצה, מניאק האלטר שמו, בכה, נישק אותי ואמר: 'הוי, יעקב, מוטב שאני אפול קורבן והלוואי ולפחות אמי ואחותי יישארו בחיים.

     

    "כולם קמו על רגליהם. בחולצה לבנה כיסינו את הדלי עם הצרכים והשיריים. הז'אנדארם קצר-הרוח אשר עמד בפתח הדלת דרש שוב בכעס שנשיר. התחלתי לשיר 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'. כאשר סיימתי את הפסוק, ענו אחריי הנאספים בקול נכאים, ואני המשכתי: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. האנשים ענו אחריי, וכך שלוש פעמים. חשבנו שאנו עומדים על סף המוות. תחושה יוצאת דופן של עצבות ופחד גדול הציפה אותנו. כולם היו חמורי סבר כמו לפני בית דין של מעלה.

     

    "בעת חילופי המשמרות, בשעה שש בערב, שוב הורה לנו השומר לשיר. במקום לשיר, צעקנו בקולות נרגשים את 'שמע ישראל', כמו בפעם הקודמת, וכן את 'התקווה'. בינתיים הגיע איש אס-אס בכיר ונזף בשומר באמרו שאסור ליהודים לשיר. בשעה שבע בערב אכלנו את פח הערבית, הוצאנו את הדלי עם הצרכים והשיירים, התפללנו ערבית ואמרנו קדיש. שכבנו והתכסינו במעילים ושקענו במין שינה-לא-שינה.

     

    הקדיש של אנשי איזביצה

    "בשעה חמש בבוקר התאספו שישה מבין האנשים לומר תהילים, כשהם בוכים ומקננים. האחרים שכבו באדישות. אחדים בפירוש לעגו לאדיקותנו. הם טענו שאלוהים בוודאי אינו קיים וכל הניחומים שלנו הם בעיניהם הבלים של בני-נעורים. שוב שוחחנו על כך שחיינו ממילא נתונים בידי האלוהים, ואם זה רצונו אנו מקבלים זאת באהבה, ובמיוחד מכיוון שימות המשיח קרבים ובאים. אחרי תפילת שחרית וקדיש בה השתתף אפילו אייזנשטאב, אמרנו וידוי.

     

      (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    (צילום: gettyimages)

     

    "געל בז'נסטובסקי (בונד) ואייזנשטאב, שניהם מקולודובה (לאייזנשטאב היתה חנות פרוות בוולוצלאווק), איבדו לחלוטין את אמונתם באלוהים, אשר העוול של הסובלים לא נגע אל ליבו. אחרים, לעומתם, ביניהם גם אני, היו איתנים באמונתם וחזרו על דבריו של משה אש כי קרבים ימות המשיח.

     

    "בשעת צהריים קיבלתי את הבשורה המרה שהוריי היקרים ואחיי נקברו. בשעה אחת בצהריים כבר היינו בחזרה בעבודה. ניסיתי להתקרב אל המתים כדי לראות ולא פעם אחת, האחרונה, את יקיריי. פעם אחת קיבלתי מכה עם גוש אדמה קפואה מהגרמני טוב המזג שפיית הסיגריות בפיו, ובפעם השניה ירה לעברי ה'ביקוויאץ'. אינני יודע אם התכוון להרוג אותי או שבמקרה לא פגע. עובדה היא שניצלתי.

     

    "עבדתי בקצב מואץ, כשאני מתעלם מצערי, בכדי שאוכל לשכוח ולו רק לרגע את מצבי הנורא. נותרתי ערירי בעולם, היחידי מכל משפחתי שמנתה שישים נפש. לפנות ערב, כאשר אנו הקברנים עזרנו לכסות את המתים בעפר, הנחתי ברגע מסוים את כלי העבודה בצד, ובעקבותיי עשה כך גם מכל פודכלבניק, ואמרנו בלחש קדיש. לפני צאתנו מהקבר נורו למוות חמישה מה'מתעסקים'.

     

    "בשעה שבע בערב הובילו אותנו למשכננו. האנשים מאיזביצה היו במצב של ייאוש. כולנו הבנו שלא נראה עוד בחיינו איש מבין קרובינו. הייתי מיואש לחלוטין ולא היה אכפת לי דבר. לאחר תפילת ערבית אמרו כל אנשי איזביצה קדיש".

     

    "למי אתם אומרים קדיש?"

    לעומת יעקב גויאנובסקי, עדות נוספת, של מאיר רייכמן, אסיר במחנה טרבלינקה, מתארת את המציאות מהזווית ההפוכה, של אלה שהתקשו להמשיך ולהאמין כי יש בתפילות כדי לשנות או לתקן את המציאות שחיו בה. וכך הוא מספר: "שומע אני מצד שמאל של הצריף כיצד האומללים נעמדים ומתפללים מנחה ומעריב ואומרים קדיש לאחר התפילה ודמעות בעיניהם.

     

    ראש מכון
    ראש מכון "שם עולם", הרב אברהם קריגר, באמירת קדיש במחנה חלמנו, בו נספתה משפחתו

     

    "הקדיש מעיר אותי. אני כמעט יוצא מדעתי וזועק לעברם: 'למי אתם אומרים קדיש? אתם עוד מאמינים? במה אתם מאמינים ולמי אתם מודים?! אתם מודים לריבונו של עולם על חסדו, על שלקח אליו את אחיותינו ואת אחינו, את אבותינו ואת אמהותינו? אתם מודים לו?!"

     

    כוחה של אמונה    (צילום: אלי מנדלבאום, עריכה: רונה פפר)

    כוחה של אמונה    (צילום: אלי מנדלבאום, עריכה: רונה פפר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "הזכות לומר קדיש על חבריהם"

    ראש מכון "שם עולם", הרב אברהם קריגר, מסביר כי התפילות ואמירת הקדיש והווידוי הפכו להיות חלק ממשי משגרת היום שאותם "קברנים" בנו לעצמם, תוך העיסוק הנורא שהוטל עליהם. הוא הדגיש כי בניגוד לתפיסה שהתקבעה ברבות השנים, אנשי הזונדר-קומנדו לא שיתפו פעולה עם הנאצים.

     

    "מדובר ככל הנראה באנשים שאמרו הכי הרבה תפילות קדיש על הכי הרבה אנשים עד היום", ציין קריגר. "האנשים הללו נאלצו לעסוק בפעולה הקשה ביותר שבן אדם נאלץ להתמודד איתה במחנה השמדה. מדי יום הם התמודדו עם זוועות השואה באמצעות הזכרת הנספים ואמירת קדיש ותפילה.

     

    "הם חיו כל יום ביראה ובמחשבה כאילו זה היום האחרון לחייהם. הם כיבדו את הידיעה כי הם האחרונים שרואים את המת היהודי וכי יש להם את הזכות לדאוג לומר עליו קדיש. אמירת קדיש ביטאה עבורם את ההכרה בנצחיות ובתקווה של העולם".

     

    הרב קריגר הוסיף: "ביום הקדיש הכללי, בהיותנו ניצבים ואומרים תפילת קדיש לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה, אנחנו מתחברים לאותם רגעים ולאותן עוצמות הנפש של אנשי הזונדר-קומנדו, אשר היו מסוגלים תוך כל הזוועות שעברו לעמוד, להגיד קדיש על הנספים ולראות את הדברים בתקווה – כשהם משבחים את שמו של הקב"ה ומצפים לביאת המשיח.

     

    "אני פוקד את מחנה חלמנו לפחות פעם בשנה במטרה לזכות ולהגיד קדיש על בני משפחתי שנרצחו שם. כשאני קורא את הקדיש אני מרגיש שדרך הקול שלי נשמעים קולותיהם של אנשי הזונדר-קומנדו. אני מרגיש שאני רק הפה שלהם באותם רגעים שהם לא שיערו שיכולים לקרות. אני מממש את אותם רגעים שהם ייחלו וחיכו להם, את התקווה שלהם לעתיד".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים