שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שקר האשמה: למה התנתקתי מתשעה באב
    האמונה שההיסטוריה מתנהלת על ידי אלוהים שמחזיק משקל מדויק של שכר ועונש, הופכת את תשעה באב ליום כיפור לאומי. לממסד דתי שרוצה להמשיך לשלוט יש אינטרס לשכנע אותנו להרגיש אשמות, אבל בית המקדש חרב בגלל יהירות, קנאות דתית וחוסר אחריות של המנהיגות

    מתי נפרדתי מיום כיפור?

    מדויק יותר לשאול, מתי יום כיפור ואני הענקנו זה לזו גט כריתות? כדרכם של גירושים, מדובר בתהליך ולא באירוע בודד, אלא שאני יכולה לשים אצבע על רגעים משמעותיים בתהליך זה. הנה אחד: הייתי תלמידה בחטיבת הביניים, ובשיעורים שקדמו לחגים הדגישו באוזנינו כמה חשוב לכוון את הלב בתפילות ראש השנה ויום כיפור. באותה שנה הבטחתי לעצמי לעבור בהצלחה את מבחני הימים הנוראים.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    תפילות הימים הנוראים היו עבורי משוכה גבוהה מדי; תפילות ארוכות ומנוכרות שבמהלכן אני מתבקשת לשבת בצד ובשקט, לעקוב בעיניים ולהעביר דפים. באותה שנה קיוויתי שאעמוד בהחלטה לכוון בתפילותיי, ואולי כך גם אסבול פחות משעות בית הכנסת.

     

     

    המשבר הגיע בווידוי

    יחד עם הקהילה קראתי את הווידוי, כשאני מתאמצת לכוון לתכניו: "על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות... ועל חטא שחטאנו לפניך בוועידת זנות... על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים... ועל חטא שחטאנו לפניך בחילול השם... ועל חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע... על חטא שחטאנו לפניך בנשך ובתרבית... על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול... ועל חטא שחטאנו לפניך בריצת רגליים להרע". 

     

     

    הווידויים האלה לא שייכים לעולמה של ילדה בת 13, אבל אז לא ידעתי לומר את זה אפילו לעצמי, וכיוון שהחלטתי להתכוון בתפילה, התחלתי לחפור בנשמה שלי, לחפש וגם לטפול עליה אשמות שווא; גילוי עריות, ריבית, זלזול הורים ומורים... התרכזתי ברשימה, נברתי במצפון, התאמצתי והצלחתי לשרוט את עצמי, לשנוא את עצמי, להרגיש הכי רע שאפשר.

     

    שנים רבות אחר כך הצלחתי לנסח ביני לביני את הפשע שבשידול ילדה צעירה לייחס לעצמה רשימה כזו של חטאים. עברו עוד שנים עד שהצלחתי לומר לעצמי שהוריי ומוריי בעיקר פשעו בי ולא להיפך. וגילוי עריות... שנים רבות נוספות עברו עד שהצלחתי לומר "על חטא שלא אני חטאתי".

     

    איבדתי את האפשרות להיות חלק מיום כיפור

    כל כך נפצעתי מהווידוי הזה, שאיבדתי את האפשרויות להיות ביום כיפור. "חג האופניים" החילוני רחוק ממני, ובית הכנסת של יום כיפור (גם בגרסאותיו הליברליות) פותח פצעים עמוקים מדי. דווקא ביום כיפור אני לוקחת חופשה (בכפייה) מהזהות היהודית שלי ובוחרת להיעלם.

     

    מה עניין יום כיפור אצל תשעה באב?

    יום כיפור ותשעה באב הם ימי התענית הגדולים בתרבות היהודית, והגם שמהותם שונה, במוקד שניהם נמצא עיסוק אובססיבי באשמה. ביום כיפור אנו אמורות לאתר את חטאינו מהשנה הקודמת ולכפר עליהם בפני אלוהים, אישה ואיש.

     

    ובתשעה באב? האמונה שההיסטוריה הפרטית והלאומית מתנהלת על ידי אלוהים שמחזיק משקל מדויק של שכר ועונש, האמונה ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", הופכת את תשעה באב ליום כיפור לאומי.

     

    תשעה באב לא מסתכם בצער על סבל שהיה, אלא באמונה שעלינו לבוא חשבון עם עצמנו על הסבל שהתרחש, לראות בו עונש מוצדק, ועל כן (שוב) לפשפש במעשינו ולהבין שבכוחנו למנוע את האסון הבא ואפילו להביא את המשיח.

     

    אשמה לא עושה אותנו טובות יותר

    53 ימי כיפור ותשעה באב עברו עליי. לו הייתה לימים אלה השפעה חיובית, יש להניח כי ב-53 שנים אלו הייתה החברה היהודית, על שלל קהילותיה, שונה לטובה מזו שלתוכה נולדתי.

     

    אני לא רואה שינוי. גילויי האהבה והאחריות ההדדית וגם גילויי השנאה והאלימות, נשארו כשהיו.

     

    הטפות חלולות

    שוב מגיע תשעה באב, והפייסבוק מתמלא הזמנות לשיחות מוסר בענייני "שנאת חינם", וכולנו יודעות שמה שהיה הוא שיהיה; מי שמלמדת את עצמה לאהוב, תצליח במשימה גם השנה, ומי שממשיכה לחיות בשדות השנאה, תזדקק לאהבה ולעזרה רבה על מנת לצאת מהם. התמודדות עם הפחד והשנאה היא משימת חיים.

     

    אשמה וממסד

    אז מה לעשות? קודם כל להפסיק לעשות דברים שיש בהם סבל ואין בהם תועלת. היהדות והנצרות בחנו לעומק את כל דרכי העבודה עם תחושות האשמה. הן הביאו לעולם הררי אשמה שלא תרמו לצמיחה מוסרית של האנושות, ואולי אפילו הזיקו. ממסלול האשמה צריך לרדת. כדאי להתבונן, לחשוב לאט ובשקט ולחפש מסלול רוחני חדש.

     

    אלא שאם תחושות האשמה לא מועילות, עלינו לברר מדוע הן זוכות לרייטינג כה גבוה. תשובה אחת היא שהאשמה טובה לממסד. אשמה מייצרת נמיכות רוח ומורידה את הביטחון העצמי. חינוך לאשמה הוא חינוך להפניית הכעסים שלנו כלפי עצמנו, ולא כלפי השלטון.

     

    לממסד דתי שרוצה להמשיך לשלוט יש אינטרס לשכנע אותנו להרגיש אשמות; אנחנו לא מספיק צנועות, לא נתנו מספיק צדקה, לא הקפדנו על הלכות כשרות, לא שאלנו את הרב... כל עוד אנחנו מרגישות אשמות, לא נתלונן ולא ננסה להחליף את הממסד.

     

    כדאי לזכור: אשמה טובה לשליטים, ומה שטוב לשליטים בדרך כלל רע לנו.

     

    אגדה על כאב ומניפולציה

    אני רוצה לחלוק אתכן אגדת חורבן שלא זכתה לפופולריות רבה (ולא במקרה): "מעשה באישה אחת שהייתה בשכנותו של רבן גמליאל, והיה לה בן תשחורת ומת והייתה בוכה בלילות, והיה רבן גמליאל שומע קולה ונזכר בחורבן הבית, והיה בוכה עד שנשרו ריסי עיניו, וכיוון שהרגישו תלמידיו, עמדו ופינוה משכנותו" (איכה רבה א).

     

    אי אפשר לשים נקודה בסיפור זה, שכן לפנינו תיאור מתגלגל של אירועי חורבן. הוא מתחיל מאישה אחת שאפילו את שמה לא מגלים, וכל שאנו יודעות הוא שהיא שכלה בן תשחורת (בן צעיר).

     

    האגדה נמצאת ב"איכה רבה", ואני חושבת על האפשרות שהאם שכלה את בנה במלחמת החורבן, ומאז סובבים חייה סביב חוויה אחת – האבל על אובדן הבן. הצטרפנו לסיפורה של אם שכולה שלא ישנה בלילות ולא חיה בימים. המספר לא מתאר שום אינטרקציה שלה עם העולם – זה רק היא והבכי. האם בוכה על חורבן הבית הפרטי, ואין לה מנחם.

     

    פרט אינפורמציה נוסף על האם השכולה הוא שהיא שכנתו של הנשיא, רבן גמליאל (כנראה הכוונה לרבן גמליאל של יבנה, שהחזיר את משפחתו לנשיאות לאחר ימי רבן יוחנן בן זכאי). ברגע זה מובן כי הסיפור לא מתמקד בשכול של האם, אלא בהתמודדות של הממסד עם הכאב הפרטי, עם חורבן הבית האישי.

     

    המספר מעביר ביקורת קשה על הנשיא ששומע אם שכולה בוכה ולא ניגש לנחמה. הרבה יותר נוח להיזכר בחורבן הפוליטי ולא להישיר מבט למי ששלמה את המחיר של החורבן הזה – האם ששכלה את בן התשחורת. במקום לגשת לניחום אבלים, בוחר רבן גמליאל לשבת בביתו, לשמוע את הבכי ולהתאבל על חורבן ירושלים.

     

    המספר מצרף לעלילה מעגל נוסף של קהות חושים – תלמידי רבן גמליאל שמוטרדים מהנזק שגורמות הדמעות לרב (ריסי עיניו נשרו). גם התלמידים המודאגים לא שואלים לשלומה של האישה ולא מנחמים או מדברים איתה. בשרירות לב הם מעבירים אותה מביתה, ומשיגים שקט ושעות שינה לנשיא המיוסר ונטול הריסים.

     

    נטול הגנות

    הריסים נועדו להגן על העיניים מלכלוך. הדימוי של נשירת ריסי העיניים מלמד שבכייה של האישה הפיל את ההגנות של הנשיא. הוא נדרש להתמודד עם הסבל האישי שנולד מהפוליטיקה של המלחמות, אלא שבמקום להתמודד הוא ממשיך לברוח והרחיק את השליחה. ואת זה חז"ל סיפרו, לא אני.

     

    בית המקדש חרב בגלל יהירות, קנאות דתית וחוסר אחריות של מנהיגות. והנה העסקה שלי עם הפוליטיקאים – אני מוכנה להרהר ברעיונות של שנאת חינם, בתנאי שכולנו נזכור שהדבר הראשון שעלינו לעשות בשביל להימנע מהאסון הבא הוא לא לעשות מלחמות.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר קבלה בפני חברה אנונימית שאני נאבקת למען מהגרות עבודה וילדיהן, אבל לא לוקחת אחריות על הדרישות שלי. בסרטון אני מתייחסת לדבריה.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים