שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פגשנו דוב בטיול משפחתי - וכך הגבנו

    בני משפחת כהאן טיילו בפארק בקליפורניה, כשלפתע ראו דוב. במקום לברוח, הם שלפו טלפונים וצילמו. "אפילו הרגעים הנדירים, בהם אנו מרגישים כמעט מאוחדים עם הטבע, נגזלו לנו על ידי תרבות המסכים". טור אישי

    פגשנו דוב. זה היה באזור הפארק הלאומי יוסמיטי. שלוש נשים הלכו לפנינו והסבו את תשומת לבנו לדוב שהתהלך קרוב לשביל. באופן טבעי, דבר ראשון כולנו הוצאנו טלפונים והתחלנו לצלם. כבר אלפי שנים זה מה שאנשים עושים כשהם נתקלים במקרה בדוב. שלוש הנשים סיימו לצלם בזריזות והמשיכו בשביל, כנ"ל לגבי טייל אמריקאי שהלך מאחורינו. נשארנו לבד עם הדוב.

     

    רמזתי לבני משפחתי היקרים שמסיבת העיתונאים הסתיימה ושאולי כדאי להתקדם. אמריקה גדולה, ובטח יש עוד דברים לראות בהמשך. חוץ מזה, שמשום מה לא הצלחתי להבחין בגדר שמפרידה ביננו לבין הדוב, כמו שאני זוכר למשל מגני חיות. לא היה עם מי לדבר. שוב הצעתי להתקדם, נשארו לנו עוד כמה קילומטרים עד האוטו. היינו אחרי האוכל, ולא כולם אצלנו בנויים לתחרות ריצה עם דוב על בטן מלאה.

     

    משפחת כהאן (צילום: אלבום פרטי)
    מצלמים מכל זוית אפשרית(צילום: אלבום פרטי)

    עדיין לא היה עם מי לדבר. אז יצא שהתחלתי להתווכח עם ענת. אני הייתי בעד לנתק מגע והאחרים היו יותר בכיוון של פינת ליטוף. בדרך כלל אין לנו בעיה להתווכח בנוכחות הילדים או אפילו מול אנשים זרים, רק שמעולם לא התווכחנו בנוכחות דוב, ועוד עליו. פשוט לא היה לנו שום דרך לשאול אותו אם זה מפריע לו שאנחנו מצלמים אותו ואם הוא כבר אכל ארוחת בוקר, או שהוא אולי בונה על אחד מאיתנו.

     

    לברוח או לצלם לאינסטגרם

    אחרי שחזרנו הביתה, ניסינו להבין למה המפגש הזה כל כך ריגש אותנו. חשבתי שיש משהו מרגש בלראות חיה בטבע, כאילו אנו הופכים להיות חלק מהטבע ביחד איתה. שהרי גם אם את הנוף מסביבנו כבר תירבתו, את המסלול סללו והתקינו שילוט, את הדוב אף אחד לא אילף - הוא היה שם באופן טבעי לחלוטין ואנחנו היינו שם ביחד איתו.

     

    אבל אז נטע (כיתה ט') ואיתמר (כיתה ז') סיפרו שחוקר מוח הרצה אצלם בבית הספר. הוא סיפר על מקרה - אישה נכנסת לגראז' ביתה ומוצאת שם דוב גריזלי גדול. במצב הטבעי היא הייתה עושה אחת משתי אפשרויות - נלחמת או בורחת (Fight-or-flight).

     

    אולם בשנים האחרונות, להתנהגות הטבעית נוספה התנהגות חברתית שאינה טבעית - להוציא את הטלפון, לצלם ולהעלות לאינסטגרם. כך יצא שאפילו הרגעים הנדירים והבודדים בהם אנו מרגישים כמעט מאוחדים עם הטבע, נגזלו לנו על ידי תרבות המסכים והפלסטיק.

     

    לטורים הקודמים:

    רוצה לעבוד עם ילדים? זה הסטנדרט בקליפורניה

    אני כאן בגלל אשתי - המעבר שלנו לקליפורניה

    לגדל ילדים בארה"ב - כך זה נראה

     

    יומיים לאחר מכן, שוב נתקלנו בדוב. זה היה באתר הקמפינג בו ישנו. במשך עשרים דקות אנשים הכו במקלות על כלי מתכת כדי לעשות רעש. אחדים הביאו את הכלבים שלהם שנבחו. הדב, איך לומר, לא מאוד התרשם מההמולה. הוא המשיך לחפש אוכל בין האוהלים עד שנמאס לו והוא הלך.

     

    הדב לא התרשם מההמולה (צילום: אלבום פרטי)
    הדב לא התרשם מההמולה(צילום: אלבום פרטי)

    עשר שעות ברכב עם חמישה ילדים

    כמה מחשבות שהיו לי בטיול האחרון במרכז קליפורניה:

     

    1. חייבים לטייל באמריקה (או בכל מקום אחר שיש בו דובים) כדי להבין באמת את הספר המופלא "פו הדוב". צריך לראות את פחי הפלדה נגד דובים ואת התמונות של דובים שפורצים למכוניות בלילה כדי להבין שכל המהות של הדוב, וכל מה שמניע אותו בעולם הזה ובעולם הבא, הוא הרצון לנשנש משהו טעים.

     

    2. בארה"ב כל תלמיד בכיתה ד' זכאי לקבל מנוי שנתי לו ולבני משפחתו, המאפשר כניסה בחינם לכל הגנים הלאומיים במדינה. הרעיון הוא לעודד משפחות לטייל בטבע. זה מיזם כל כך יפה, שכבר רציתי לפנות אל רשות הטבע והגנים כדי שיעשו משהו דומה בישראל.

     

    העניין הוא שהמיזם הזה לגמרי בנוי על אמון. אתה צריך להוציא מהאינטרנט אישור של תלמיד כיתה ד' (אין צורך להזין שם או כל פרט אחר), לשים על חלון הרכב, וכך להיכנס לפארק. אם במקרה שכחת, זה לא נורא - פשוט תגיד לאיש בכניסה שיש באוטו תלמיד כיתה ד'. השומר יכניס את הראש, הילד יחייך, יעשה לו שלום ותוכלו להיכנס.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    ניסיתי לחשוב מה היה קורה לו היו מפעילים מיזם כזה בישראל. אחרי שנתיים היו מגלים ש-14% מתלמידי כיתה ד' בישראל מגדלים זקן, 11% עדיין לא יודעים להגיד אבא, 8% כבר זוחלים, 7% עשו פעמיים פסיכומטרי, 5% משרתים בקרבי, 3% התגרשו לפחות פעם אחת, ו-2% גרים בדיור מוגן.

     

    אחרי שנתיים מישהו היה מחליט לשים לזה סטופ והיו קובעים שרק מי שמוכיח שיש לו בתוך האוטו בן משפחה שהוא תלמיד כיתה ד', יכול להיכנס לפארק. כמובן שגם אז המוח היהודי לא היה נרגע. מישהו כבר היה מקים חברה, ודואג שבכניסה לפארקים ימתינו ילדים בכיתה ד' עם כל הטפסים הנדרשים לצורך אימוץ לפרק זמן של עשר דקות. רק צריך חתימה. בקיצור, לפעמים חבל שאנחנו לא קצת אמריקאים.

     

    משפחת כהאן (צילום: אלבום פרטי)
    הגליישר(צילום: אלבום פרטי)

    3. בישראל, כל נסיעה עם הילדים מירושלים לתל אביב נראתה לנו כמו יציאת מצריים (אבל כזו בלי שהים נפתח, כלומר שכל המצרים על הראש שלנו). כאן כבר נסענו עם האוטו עד Yellowstone (אחת השמורות היפות בארה"ב) מרחק 1,600 ק"מ מהבית (אותם חצינו ליומיים).

     

    איך מעבירים עשר שעות ברכב עם חמישה ילדים? מסתבר שזו ממש לא בעיה, ואנחנו לא הראשונים. אמריקאים רגילים לזה. יוסמיטי נחשב לאחד הפארקים היפים בארה"ב, ואולי היפה שבהם. בתוך הפארק ישנה נקודת תצפית שנחשבת ליפה מכולם - הגליישר. השעה היפה ביותר להגיע לתצפית היא השקיעה. אנחנו היינו שם בשקיעה.

     

    בעודנו מתפעלים מהנוף שבאמת היה מרהיב ועוצר נשימה, ניגש אלינו זוג צעיר. תיירים מגרמניה. הבחינו שאנחנו מישראל (שזה כמובן ממש לא מסובך) ורצו לספר לנו שהם ביקרו בארץ לפני חודשיים. "איך היה?" שאלנו. מסתבר שנהדר, והם מתכננים לבוא שוב בקרוב. "ישראל מדהימה" אמרו - "זה המקום האהוב עלינו ביותר בעולם". זה מה שביקש לספר לנו זוג גרמנים, בעודנו מביטים עימם באחד ממראות הנוף היפים והמפורסמים בתבל.

     

    הכותב הוא עורך דין, נשוי ואב לחמישה ילדים. המשפחה מתגוררת בקליפורניה באופן זמני

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים