"אני לא עושה מקומות לפלצנים"
איציק אנקנונינה גדל בשכונה של מובטלים בחדרה, אבל כיום מגלגל 80 מיליון שקל בעסקי המסעדנות. הבעלים של "פרנצ'סקה" ו"ג'ויה" - ומי שהקים את "מקס ברנר" חוזר לתחילת הדרך ונזכר מה הגעיל אותו ב"סושי סמבה"
המסעדן איציק אנקונינה יושב במרפסת של הסניף החדש של רשת "ג'ויה" שפתח עכשיו בראש פינה, בעודו טועם מהפיצות הריחניות שנשלפות בזו אחר זו מהטאבון האימתני הוא חוזר לילדותו למודת החסכים בחדרה. "זאת הייתה ילדות בלי אמצעים, בלי כלום, גדלתי בשכונת פשע של מובטלים", משחזר אנקונינה. היום, בגיל 49, הוא חולש על מעצמה של 16 מסעדות ברחבי הארץ שמגלגלת 80 מיליון שקל בשנה.
"הוריי עלו ממרוקו, ובדירת שניים וחצי חדרים גידלו שבעה ילדים. אני גדלתי במקום טוב באמצע ואני זוכר שלמרות הקשיים תמיד היה אצלנו טעים ושמח. אבי המנוח היה פועל פשוט במפעלי נייר חדרה ואמא עבדה בניקיון והייתה בשלנית נהדרת, אבל בגלל שראיתי בשכונה כל הזמן אנשים יושבים מובטלים על ספסלים ולא עושים שום דבר, רציתי לעוף משם. עזבתי את הבית בגיל ההתבגרות והתחלתי ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו. בגלל הילדות שלי הפכתי לעצמאי מאוד. כמו כן, בתת-המודע חשוב היה לי לא להגיע למקום של חוסר, ומאז אני לא מפסיק לעבוד".
אנקונינה התקבל לקורס טיס ("לא נתקלתי שם בגזענות, לא היה דיבור על מרוקאים ולא היו לי מחשבות לעברת את שם המשפחה שלי"), ואחרי כמעט שנה הוא הודח. "בגלל רמת הטיסה", הוא אומר. "זה שבר אותי מאוד. פעם ראשונה בחיי שבכיתי".
השלב הבא היה שייטת 13. "השנים בשייטת היו מרתקות. אני מנוע מלגלות פרטים על המבצעים בהם השתתפתי, מחויב לסודיות. אני יכול להגיד רק שהייתי מפקד צוות במשימות מסוכנות בארצות אויב וראיתי לא אחת את המוות מול העיניים. חברים נהרגו מימיני ומשמאלי".
אנקונינה השתחרר מהצבא בדרגת רב־סרן ("לא רציתי להיות במקום שיש בו תקרות ואתה לא יכול להתקדם"), והתחיל לנהל כשכיר סניף של "יוטבתה בעיר" בתל־אביב. "ראיתי שיש לי יכולת לעבוד עם אנשים ולהביא לתוצאות מהירות, ואחרי ארבע שנים שבהן עבדתי ברשת, פתחתי עם חברים מקום משלי: 'קפה מצדה' בהרצליה. זה היה ב־1998, גייסתי לעניין חסכונות, ואמא שלי הכינה את המטעמים שלה. לא חשבתי אז שאני מהמר, אבל בדיעבד זה היה הימור".
מאז אנקונינה לא עוצר. בין היתר הוא הקים ב-2002 את הסניף הראשון של "מקס ברנר" יחד עם אשף השוקולד עודד ברנר. ההיסטוריה המתוקה ידועה: הסניף הפך לרשת שהפכה לאימפריה, ולימים נמכרה לשטראוס. "עודד הוא איש מאוד כישרוני, אבל הוא היה יכול לבוא בערב לסניף בהרצליה, ובאמצע המשמרת, בשיא הלחץ, להזמין את כל 18 המשקאות המיוחדים שמופיעים בתפריט. הוא לא הבין שבאותו ערב הוא מפיל את המקום ככה".
מתחום השוקולד דילג אנקונינה למסעדת הבשרים הכשרה "טורו" בירושלים, וממנה ל"אוונגרד" בתל־אביב ול"פרנצ'סקה" האיטלקית בחוף הים של ראשון־לציון, שהפכה למוסד קולינרי ועליה הוא אומר ש"זו המסעדה הכי מצליחה שלי".
איך אתה מסביר את זה?
"זה מטורף, אוכלים שם אלף איש ביום. זה לא נורמלי. הישראלים, כמו בכל מקום בעולם, אוהבים מסעדות איטלקיות — תמיד תמצא בהן משהו שאתה אוהב. זה הכי מאחד את כולם".
"פרנצ'סקה" גרמה לו להתאהב במטבח האיטלקי, עד שלפני ארבע שנים הוא החליט ללכת בגדול על קונספט הפיצה־פסטה ורכש מידיה של קבוצת "ארקפה" את רשת המסעדות האיטלקיות "ג'ויה". מאז, הוא ושותפו, השף בני אשכנזי, עסוקים בלטלטל, לשפר ולהרחיב אותה. במהלך השנה הקרובה השניים יפתחו סניפים חדשים ברעננה ובפתח־תקווה, ועד אז אנקונינה טרוד בפתיחת הסניף הכשר ב"שופינה", מרכז בילוי וקניות חדש בראש פינה. "ראש פינה היא פנינה מבחינתי וגם אתגר. אני אוהב אתגרים. כל חיי אני בוחן את עצמי, פעם אחר פעם".
לא למדת בכלל באוניברסיטה ולא באת מרקע עסקי. אז מה סוד ההצלחה שלך, כשמסביבך לא מעט מסעדות קורסות?
"השירות שלי בשייטת 13 חישל אותי מאוד, ולימד אותי להתמודד עם קשיים. זה עוזר לי בעסקים. אז מה סוד ההצלחה? נחישות ולחימה, עבודה קשה וניהול טוב. זה לא הוקוס־פוקוס. אני אכפתי ועובד מהבטן. בוחר נכון את האנשים שעובדים אצלי. אני נטול הכשרה באוכל, אבל אוהב את התחום הקולינרי וכיף לי לעסוק בו. עושה לי טוב הטירוף הזה".
גם החיוך הכובש והעיניים התכולות שלך בטח עוזרים לעסקים.
"כשהשתחררתי מהצבא מישהו חשוב אמר לי: 'בגלל החיוך והפנים שלך אתה תצליח'".
המקומות שלך לא מושכים מבקרי מסעדות, פודיז וסלבריטאים. זה לא מפריע לך?
"לא. גם הרבה חברים טובים שלי לא אוכלים אצלי. לא מעניינות אותי מסעדות שכותבים עליהן וקורים בהן כל מיני התרחשויות. אני עושה מקומות כיפיים, טעימים, איכותיים, מוקפדים, עם מחיר סביר ושירות טוב. באים אלינו משפחות ואנשים רגילים. אני לא עושה מקומות לפלצנים. רוב המקומות שיש סביבם רעש נסגרים בהמשך. בעבר הייתי שותף במקום אופנתי והוא רק גרם בעיות ובלגנים: 'סושי סמבה' ברמת החייל. בנות היו באות לבלות שם כדי לתפוס אנשים עשירים ולהוציא המון כסף. זה הגעיל אותי".
וזה עבד להן?
"זה עבד, חבל על הזמן".
למרות היקף עסקיך אתה לא ממש מוכר לקהל הרחב. זו בחירה שלך?
"אני מנסה להימנע מחשיפה ופרסום. פעם הייתה בערוץ 10 תוכנית ריאליטי שתיעדה את הקמת מסעדת 'אונו' בתל־אביב, וכל הזמן הייתי עסוק בלברוח מהמצלמות. כל אנשי ההפקה שאלו לאן נעלמתי".
{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5577031~1582013","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2008/08/07/1582013/1582013_0_0_1000_690_0_large.jpg","caption":"","credit":"צילום: שי בן פרים"}}איך פינקת את ההורים שלך ברגע שהתעשרת?
"אני לא אוהב את המילה 'התעשרת'. אבא שלי לצערי לא ממש זכה לראות אותי מצליח. הוא רק ראה את תחילת הדרך. אבל לאמא קניתי דירה בקומה 18 על הים בעיר ימים בנתניה. חלק מבני המשפחה חשבו שלא כדאי להוציא אותה מהשכונה בחדרה, וזה גרר ויכוח. בסוף זה לא היה רעיון כל כך טוב, בגלל שהיא הייתה שם לבד וזה הרחיק אותה מהחברות בשכונה. עכשיו היא חיה בבית אבות".
אנקונינה היה במשך שנים רבות רווק מבוקש, וסירב להתמסד. "לא הייתי רווק הולל, הייתי שקוע בעסקים. לא רציתי להתחתן".
יצאת עם נשים מפורסמות?
"לא. אני מעדיף שקט, ולא רציתי לצאת עם נשים מוכרות".
האמא המרוקאית שלך לא לחצה עליך, זירזה אותך להתחתן?
"יש לה שבעה ילדים, אז היא לא שמה לב...", צוחק אנקונינה את הצחוק המקסים שלו. בגיל 42 הוא הואיל סוף־סוף להתחתן ונולדו לו בן ובת — עמית ואיתן — ואחרי ארבע שנים התגרש. כיום הוא חי עם ליאור, יועצת משפטית. "ליאור עבדה אצלי עשר שנים, אבל רק אחרי שהתגרשתי נזכרנו להתאהב. יש לנו בן – רום, בן שבעה חודשים. לפעמים אנשים מתבלבלים ולא מבינים מה אדם בגילי מסתובב עם תינוק".
ואיך זה בגילך לקום באמצע הלילה כדי לטפל בתינוק?
"אני ממילא בקושי ישן, בגלל שאני עסוק בעסקים שלי ועובד המון".
ואיך אתה נהנה מהכסף שאתה מרוויח?
"אני לא ממש נהנה מכסף. נהנה מהעשייה. גם כשאני כבר נוסע לבלות במקום כיפי, כמו קובה, אני לא מעלה צילומים באינסטגרם, בגלל שאני לא ברשתות החברתיות. כסף למעשה לא מעניין אותי. הילדים שלי זה הדבר הכי חשוב בעולם".
