שירה גרמה לי להבין שאין מקריות בחיים

היא דיברה במשך שעות ואני רק הקשבתי ולא הוצאתי מילה(צילום: Shutterstock)

את הטור של שבוע שעבר סיימתי בכך שסיפרתי לכם שנתקלתי בשירה במועדון החשפנות ההוא. באותו לילה נסענו הישר לביתה, שהיה כל מה שלא ציפיתי לו. בניתי לעצמי במשך השנים שעברו מאז פגישתנו תיאוריה שלמה במטרה להימנע מפגיעה. חשבתי שהיא נשואה בשנית או לפחות הביאה ילד או ילדה לעולם, וחיכיתי לפגוש בפנים גבר או אפילו ילד שיאמתו את כל חששותיי בשנייה אחת. אך ביתה הצנוע היה לא זה ולא ההפך הגמור. שני חתולים ששולטים על הסלון והספה המיושנת הביטו בי במבט חשדני, היה שם שולחן כתיבה קטן ועליו לפטופ, טלוויזיה מעט מאובקת וחדר שינה מסודר ונשי, אולי יותר מדי נשי, כזה שלא נכח בו צל של גבר כבר הרבה מאוד זמן.

לטוריו הקודמים של גידי חלפי:

יצאתי לחגוג את הגילוי שאין לי איידס

צעירות כבר לא שמו עליי. שכבתי רק עם גרושות

כשהיא התחילה איתי היא הייתה נשואה

ידעתי שהיא מחליפה סדינים אחרי כל בגידה

"את לבד!", פלטתי אל תוך ריקנות החדר, כמעט בפליאה מעליבה אפילו. "סוג של", היא לחשה, ומיד המשיכה בקול גבוה ומתגונן, "זה מבחירה". אולי כדי להחליף נושא היא הכריזה פתאום שהיא רעבה ושהיא הולכת לטגן שני סטייקים על המחבת. "חשבתי שלא תגיד לי שלום, נראית לי פתאום כמו מישהו מאוד ביישן, בגלל זה ניגשתי אלייך", אמרה, בעודה מגישה לי ולה שתי כוסות יין לבן וחמצמץ. "בת כמה את היום"? שאלתי לפתע. "38", היא ענתה. "ידעת אז שאני יותר צעירה ממך, נכון"? אני חושב שהנהנתי כן עם ראשי, אם כי התשובה לכך בהחלט הייתה לא, ומיד הודיתי לגידי של אז שלא עשה איתה כלום.

המשכנו לשוחח ובמשך שש שעות היא סיפרה לי כיצד התחתנה עם אייל בגיל 23, איך אחרי אותו לילה שבו עזבתי אותה עם הרכב הדפוק ההוא, אביה הגיע לאסוף אותה, איך למחרת הם כבר הגישו תלונה במשטרה על אלימות וביקשו מאייל גט. היא סיפרה לי שלקחה שנת שבתון מבית הספר וטיילה בסין במטרה להתחקות אחרי לאו צ'ה ושירתו, ואיך שבה ללמד שנה אחרי כן ועד כמה היא נהנית מזה, אך נאלצת להשלים הכנסה במועדון החשפנות. "הוא לא מהמוכרים, אז אני פחות מפחדת", אמרה במבט מושפל.

אלו היו שעות שבהן גיליתי אותה באמת(צילום: Shutterstock)

היא דיברה במשך שעות. שעות בהן גיליתי אותה באמת, גיליתי שהיא שקרנית לא קטנה, כי למרות מה שאמרה כשנכנסנו לדירה, היא לא הייתה לבד, לפחות לא כל הזמן הזה. היה לה את שי שהציע לה להתחתן, אבל בסוף שניהם הבינו שזה לא זה ופירקו את הקשר. היה לה גם את משה שנחר לידה שנתיים וחצי ובין לבין הכניס אותה להריון, אבל ברח קצת אחרי שהיא ילדה לידה שקטה בחודש השמיני. היא הראתה לי קופסת זכוכית ובה נמצאו שברי כוס החתונה שלה ושל אייל שמסתבר שאביו של אייל שמר. הוא נתן לה אותם בליווי קללה ביום הגירושים, ומאז היא שומרת אותם רק כדי להוכיח לכולם ששום דבר לא רובץ מעליה.

אחר כך סיפרה לי בבכי לא נשלט כיצד באה לפעמים להופעות שעוד היו לי, אי שם ב-1992, ולא יכלה לפתח בעצמה מספיק אומץ כדי לנסות להידחף אל מאחורי הקלעים או לזרוק לי חזייה על הבמה עם השם ומספר הטלפון שלה. "היית מתקשר אם הייתי עושה את זה"? היא שאלה בעיניים נוצצות, וכשנאנחתי ותהיתי מה לומר, אמרה, "עזוב, אל תענה לי, עדיף לשנינו לא לדעת".

היא דיברה במשך שש שעות ושבע דקות ברציפות, ואני הקשבתי ולא אמרתי דבר. אני חושב שבכל חיי הבוגרים והצעירים לא הייתי ער כל כך הרבה זמן מבלי להוציא מילה. בזמן הזה בכיתי יחד איתה, צחקתי על מר גורלי וגורלה, ושתקתי, כי לפעמים שקט זו התרופה היחידה שמתאימה. את צום מילותיי שברתי כשאמרתי לה, "את יודעת שאתמול חגגתי 38? כן, כן, בגלל זה הגענו למקום הזה שלך. החבר'ה רצו לשמח אותי".

למשמע הבשורה שירה קפצה מהספה ורצה למטבח. הייתי קצת המום מהתגובה ומסנוור מהשמש שנכנסה באכזריות מבעד לתריסים באותם רגעים. כל מה שאני זוכר הוא שלמרות שציפיתי לחיבוק, שמעתי רק רעשים ולחשושי "שיט-שיט-שיט" מכיוון המטבח. לאחר דקה וחצי היא חזרה לכיוון הסלון, עם חצי קאפקייק אכול ועליו נר של שבת, ושירת "היום יום הולדת" שבורה בקול צרוד. חייכתי אליה, הבעתי משאלה וכיביתי את הנר מבלי להגיד לה מה ביקשתי, והיא גם לא שאלה.

עד היום אני זוכר את ההתלבטות שנכחה במוחי - האם לבקש להיות איתה ללילה אחד או אולי לנצח, או שאולי לבקש מאלוהי המוזיקה לתת לי לשוב לכתוב שירים טובים, רק לעוד אלבום אחד, קיסריה אחת, מצדה אחת או פארק הירקון. אלו היו החלומות שלי אז. כשתודעתי שבה לחדר שמולי, ראיתי את שירה מפשפשת בארון הספרים שלה. הספרים היו מונחים בבלגן, חלקם שכובים האחד על השני, חלקם שעונים זה על זה, ללא סדר אלפבית או תחומי עניין. בכאוס הם חיו בדיוק כמו הבלגן של החיים שהקיפו אותם.

כששאלתי אם היא זקוקה לעזרה, היא ביטלה את הצעתי בהגזמה מיותרת. "איך תעזור לי למצוא לך את המתנה שלך אם אתה לא מכיר את ארון הספרים שלי"? אחרי עוד דקה של המתנה, זעקת "הנה" מצידה וסילוק אבק מהכרך, היא הגישה לי ספר שירים של דאנטה, משורר איטלקי שחי במאה ה-16. "חמש שנים יש לי את הספר הזה וכל פעם שאני קוראת בו אני נזכרת בשיר של כהן שתרגמנו יחד", היא לחשה לי בעודי פותח אותו באיטיות. התרגום שלו היה כנראה מופתי, לא שאני יודע כיצד דאנטה כתב באיטלקית, אך רצף המילים שנחו על הדף היו מסודרות בצורה פלאית והרגשתי כי כל מילה ומילה בשירים הייתה טבועה גם בנפשי, וזה הרגיש לי הכי קרוב לשלמות של דילן.

לתת לפצעי העבר להחלים

באותו בוקר, שירה העניקה לי עוד שלוש מתנות יום הולדת שלעולם לא אשכח. אחרי כמעט עשור שבו בעיקר זיינתי, סוף כל סוף שכבתי עם אישה. שתי המתנות הנוספות הגיחו אל אוויר העולם בדיוק תשעה חודשים לאחר מכן. במשך בוקר שלם, עם פלאפון מנותק, זזנו על המיטה הצרה שלה קדימה ואחורה והתעלסנו בכל תנוחה אפשרית. לא, הגופות שלנו לא התחברו לאחד שלם, חרקנו בהתחלה והכאבתי לה והיא הייתה צריכה כמה דקות טובות כדי להתרגל אל הגוף שלי, אבל בכל חדירה הרגשנו שקילפנו מעצמנו עוד קצת, שהארנו את הבושות ונתנו לפצעים שבני הזוג הקודמים הותירו בתוכנו להחלים.

ידענו שרק ביחד נוכל לגבור על הפחד בדיוק כמו שעשינו באילת לפני שנים, כשהיא ישבה בוכייה על חצי הקיר הלא גמור ההוא וחשפה בפניי את זוגיותה האלימה. אלא שאז לא היינו חכמים מספיק כדי להבין שאין מקריות בחיים, שלא סתם נפגשנו שם, שכהן לא סתם כתב את "בעומק אלף נשיקות" ושיש גורל ברור שדוהר בין אנשים ללא מעצורים, עד שהם אמיצים מספיק כדי לאחוז ברתמת הסוס ולעלות עליו.

- המשך בפרק הבא -

הטור שאתם קוראים נכתב על ידי אדם ששמו שמור במערכת. גידי חלפי הוא דמות פיקטיבית וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. הקשר היחידי של הטור הזה ויתר הטורים שיבואו של גידי חלפי למציאות הוא ההשראה. סדרת הטורים נכתבה בהשראת השיר Tangled up in blue של הזמר בוב דילן.