שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שקד ובנט ויתרו על הכבוד כי אין להם ברירה
    חרף הדברים שנתניהו אמר עליהם ועשה להם, הם מקפידים להביע תמיכה בו לראשות ממשלה ואפילו למתן חסינות. האם יש להם אפשרות אחרת?

     

    איילת שקד בנימין נתניהו נפתלי בנט (צילום: ירון ברנר, אלכס קולומויסקי, AP)
    נפתלי בנט, בנימין נתניהו ואיילת שקד(צילום: ירון ברנר, אלכס קולומויסקי, AP)

    המשחק הפוליטי כרוך ביכולת הבלגה של המשתתפים. באחד הרגעים המכוערים מהשנים האחרונות נחשף סביב תיק 4000 שבנימין נתניהו ביקש להזיק לנפתלי בנט באמצעות פרסומים שונים על אשתו גילת ועל אביו. בנט אמנם צייץ משהו אגרסיבי בתגובה, אבל מאז המשיך הלאה. כיום הוא מקפיד להדגיש בכל הזדמנות שימליץ על אותו נתניהו לראשות הממשלה וייתכן שאף יתמוך במתן חסינות.

     

     

    וזאת כמובן לא הדוגמה היחידה לאופן שבו פועל נתניהו להביך ולהשפיל את יריביו - מהמחנה שלו ומהמחנה השני. אפילו על רקע יחסי העבודה התקינים בין נתניהו לבין יו"ר ימינה איילת שקד, התשדורת הקבועה כלפיה מבלפור היא של חוסר כבוד מינימלי. אפילו תיעוב. ולמרות זאת מקפידים השניים, בנט ושקד, פעם אחר פעם, לשלוף מגבונים וירטואליים, לנקות את העלבונות ולהמשיך הלאה. וייתכן שאין להם ברירה אחרת.

     

    דוגמא קרובה יותר אליי נוגעת ליצחק הרצוג והעלבונות שהיה מוכן לספוג מבית. בוז'י הוא אחד הפוליטיקאים המוערכים והאהובים במערכת, ולמרות זאת לא היה לו שום חיסון נגד המתקפות – המעליבות לפרקים - שספג כשניהל מו"מ על כניסה לממשלת נתניהו. אבל הוא מחל על כבודו פעם אחר פעם, כולל מול שלי יחימוביץ' שטענה שהוא זחל כמו כלב המבקש עצם, או מול דברים בוטים של סתיו שפיר.

     

    בדיעבד, אילו דפק על השולחן והפך את העימות הפנימי למנוף, הוא והמחנה הציוני היו יוצאים נשכרים. אבל הנטייה הטבעית של פוליטיקאים היא הורדת התנגדויות, והרצוג היה "המחבר" האולטימטיבי.

     

    אלא שתמיד נותרת הדילמה הפוליטית. שקד ובנט, בהכירם את המחנה, יודעים שאם לא ימחלו על כבודם הם עשויים לחטוף יותר. הרצוג, לעומת זאת, חשש מפילוג פנימי, בטעות לדעתי, והעדיף להשיב מלחמה בעצימות נמוכה ביותר (כך בא לעולם התואר "נשיאת הפייסבוק" ליחימוביץ'. זה המקסימום שהרצוג היה מוכן להרחיק. בניגוד לנתניהו, תמיד הייתה בו איזו אבירות של מנצחים).

     

    היומיום הפוליטי הוא מחד מחילה על כבודך ומאידך משחקי כוח. אם לא תפגינו כוח לא תצברו כוח. ולכן הדילמה הזאת היא יומיומית: לחטוף על הראש ולשתוק, או להגיב באותה עוצמה ולספוג מחיר פוליטי. אז למה בכל זאת המחילה על הכבוד והנכונות להפנות את הלחי השנייה, כפי שפועלים שקד ובנט, הן ההתנהגות הטבעית? כי בריסון יש מידה של חיסון.

     

    האם זה אומר שצריך להיות אסקופה נדרסת, או בשפה עממית יותר "סמרטוט"? התשובה היא לא. אבל יש שני דברים חשובים יותר ממשחקי כבוד. הראשון היא העובדה שגם היריבים המרים ביותר של אתמול יהפכו לשותפים פוליטיים למחרת. הדוגמא הבולטת ביותר הייתה זאת של נתניהו וליברמן. מה הם לא אמרו האחד על השני. תרנגולים של כבוד. אבל כשנוצרה הסיטואציה המתאימה, האינטרס המשותף גבר.

     

    הדבר השני הוא הממד האנושי. פוליטיקה היא מקום מסעיר ומעניין, אבל גם קשה ביותר. אם לא מבליגים לפחות על חלק מהאירועים, אישיים וכואבים ככל שיהיו, קשה לקום בבוקר. פוליטיקאים רוצים לקום מדי בוקר ולהמשיך להסתער. גם במחיר של מחילה על הכבוד.

     

    • איילת נחמיאס ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים