שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אלבום פרטי

    "תכננתי לכבוש את העולם - ואז הפכתי לאמא"

    שלומית בן ג'ויה תכננה "לשחות עם הכרישים" בקריירה שלה, אבל אחרי שהפכה לאמא, הבינה שהיא יותר הולכת במים במקום לשחות. בסופו של דבר בחרה לצאת מהמרוץ, אבל היא חושבת שכדי להצליח צריך לחשוב על משפחה ממש כמו על הקמת סטארט-אפ

    "תאמיני לי, הרג אותנו השוויון הזה", היא אומרת לי בעיניים טרוטות ולוגמת עוד שלוק מהקפה. היא בדיוק סיימה למצוא פתרון לבת שלה שסיימה חוג והייתה צריכה הסעה הביתה, קיבלה טלפון מקולגה שנתקעה עם מצגת בעבודה, ותוך כדי ראתה הודעה דחופה בקבוצת הווטסאפ של ההורים מהכיתה של הבת השניה שלה. היא סימנה לי בחיוך מתנצל שהיא כבר מתפנה אליי, היא פשוט חייבת לכבות את השריפה האחרונה.

     

    אני מחייכת אליה, לגמרי מבינה, הרי הייתי במקום הזה ממש לא מזמן, שבו שותים רק קפה שהתקרר, ושמתנצלים בפני כל מי שניקרה בדרכך כי איכשהו אתה מרגיש שאתה לא מספיק נוכח באף מקום, לא בבית ולא בעבודה. ובכלל, זה בגדר נס שהצלחנו סוף-סוף להיפגש לקפה, כמו שקבענו לפחות שלוש פעמים בחצי שנה האחרונה.

     

    לטורים הקודמים:

    "איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת?"

    "במשך שנים לא העזתי לומר שאני 'רק' אמא"

     

    "די, זהו. אני איתך! אז איפה היינו?" רציתי לומר לה שממש לא היינו. אבל היא המשיכה לטוס - "מה יצא לנו מכל הפמיניזם הזה? עכשיו אנחנו גם עובדות וגם דואגות לבית, ולפעמים קצת לבעל". העיניים שלה נדדו למקום לא מוגדר בחדר, ואני לגמרי התכוונתי להסתער לתוך השיחה. הנושא הזה בוער בי ויש לי כל כך הרבה מה להגיד, אבל היא לא עוצרת באדום.

     

    "ושלא תחשבי, אריק שותף בהכול בבית, והוא אבא מדהים, אבל בסוף, מי שאחראי על הכול זאת גם אני. החולצה הלבנה לבית הספר, לארגן את הבגדים לילדים בבוקר, לזכור שמחר יש טיול וצריך לקנות חטיפים. האחריות היא תמיד שלי".

     

    כביסה (צילום: shutterstock)
    לא לשכוח כביסה לבנה(צילום: shutterstock)

    אני תמהה בשנית אם בכל זאת זה הזמן שלי לפרוש את משנתי בפניה, ובדיוק בשנייה שאני פותחת את הפה, היא אומרת - "חשבתי לשחרר קצת, ולתת לו להתמודד יותר. לפני שבוע השארתי אותו עם שלושת הילדים לבד. נו, ומה את חושבת שקרה?". לא האמנתי למשמע אוזניי, היא שאלה אותי שאלה פתוחה שבה אני ממש יכולה להיות צד אקטיבי בשיחה. אבל היא המשיכה בסערה - "הוא לקח את הילדים לאמא שלו! למה הוא לא יכול להתמודד עם הילדים לבד?"

     

    זהו. זה הזמן שלי. היא שאלה שאלה פתוחה. זה בטוח האות שלי להצטרף לשיחה ולתרום את תרומתי הצנועה למאבק הבלתי פוסק שבו אנחנו חיות. נשמתי נשימה עמוקה, כמו אחת שמתכוננת לנאום חייה, אבל בדיוק ברגע הזה היא קיבלה עוד שיחה שהודיעה לה חגיגית שהמסיבה הזאת בקפה הסתיימה כי הבן שלה נפצע באימון וצריך לבוא לקחת אותו. עכשיו. וככה, בלי מילות פרידה, ובלי שום נאום חוצב להבות מצדי, היא פשוט התפיידה לה, השאירה אותי עם הרבה מחשבות וגם עם החשבון.

     

     

    עולם כמנהגו נוהג

    באמת הפמיניזם הרס לנו? ברור שלא. בלעדיו לא יכולנו אפילו להצביע בבחירות שהיו. פשוט השוויון הזה היום הוא לגמרי מובן מאליו ברמה המחשבתית שלנו (גם אם הוא עדין לא ממומש במלואו בשוק העבודה), ולכן קל לנו היום "לבכות עליו" בבדיחות הדעת. ואולי כמשהו נלקח כבר כמובן מאליו (כמו הפמיניזם) זה הזמן שלנו לחשוב על התפתחות נוספת לצד הפמיניזם.

     

    נולדתי במחשבה שאני לגמרי שווה לכל גבר. עד שנולדו הילדים שלי לא ממש הפנמתי את כל עניין המגדר. היה לי ברור שאני הולכת לשחות עם הכרישים "ולעשות דברים ממש גדולים". קצת אחרי שהפכתי לאמא, התחלתי להרגיש שבמקום לשחות במים, אני יותר הולכת במים.

     

    צפו לי המון התנגדויות, והרגשתי שיש לי המון כדורים שאיתם אני צריכה לג'נגל. לא צפיתי את הצונמי הרגשי שנכנסתי אליו, בדיוק כמו זה שחברה שלי תיארה לי לפני כמה דקות בבית הקפה, ובתוספת ייסורי המצפון על הילדים שבמסגרות שעות רבות.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    אני זוכרת את עצמי יושבת בעבודה לארוחת צהריים עם קבוצת אימהות נוספת, וכולן אומרות פחות או יותר את מה שהחברה שלי אמרה רק לפני כמה רגעים במילים כאלו או אחרות. כולן רוצות להתקדם, להצליח ולהגשים את עצמן, ומנגד - כולן עם ייסורי מצפון ותחושה שהנטל הגדול נופל עליהן.

     

    אבל לאינרציה יש כוח חזק יותר כמעט מכל דבר, ועולם כמנהגו נוהג. לרוב קל לנו יותר להמשיך לעשות את מה שעשינו עד כה, ולא לעשות שינוי. ומי כמוני יודעת, הרי אף פעם לא העזתי לקחת את ההחלטה לגדל את ילדיי, "זה פשוט קרה".

     

    שלומית בן ג'ויה (צילום: לירון כהן אביב)
    "לא צפיתי את הצונמי הרגשי שנכנסתי אליו"(צילום: לירון כהן אביב)

    במרחק של שנים אני יכולה להבין שבעצם אחד הגורמים הגדולים לכך הוא האגו שלי, שבהרבה מקרים שומר עליי, אבל כאן הוא דווקא הפריע. רציתי מאוד "לכבוש את העולם", רק שהמחשבה שלי תאמה למישהי שנעה לבד בעולם. ההכרה הזאת שיש פתאום עוד גורם במשוואה שנקרא "ילדים" הידהדה בי רק אחרי שהבאתי אותם.

     

    זה הפתיע אותי לגמרי, כי אני מאד מהירה במתמטיקה, אבל כנראה שדי איטית במתמטיקה של החיים. פתאום, הרגש אמר לי להישאר ולהיות איתם בבית בזמנים הכי קריטיים של החיים שלהם, כי זו האחריות שלי והזכות שלי, וכי זה זמן מיוחד שלא יחזור, אבל השכל נשאר עם האגו במחשבות על עצמי בלבד.

     

    שובניזם? פמיניזם? הגיע העת לפמיליזם

    זה מדהים איך העולם נע היום יותר לכיוון של צוותיות, חשיבה של צוות, ואיך צוות יכול להפיק הרבה יותר מאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה. כל מי שרוצה להקים סטארט-אפ עושה זאת עם שותפים אסטרטגיים, כי זה אחד מהדברים הראשונים שמשקיעים בודקים, ובצדק.

     

    אז חשבתי לעצמי שהצוותיות הזאת נכונה גם כאן, בחשיבה אסטרטגית משפחתית. הלא את הסטארט-אפ הזה שקרוי "ילדים" הקמנו אני ובן זוגי, ואחד הדברים שאנחנו הכי רוצים זה "אקזיט" מוצלח בדמות ילדים מאושרים. אז אולי במקום לחשוב רק עליי, או רק עליו, נחשוב מה באמת טוב לנו כמשפחה, מה טוב לילדים שלנו, מתוך ראייה פמליסטית (משפחתית). אולי, בנקודת הזמן הזאת כשהילדים קטנים, פחות שובניזם, פחות פמיניזם, ויותר פמיליזם?

     

    ואגב, זה ממש לא אומר שדווקא האישה תשב בבית, וזה לגמרי יכול לומר שהגבר יכול לשבת בבית, ואפשר ששני בני הזוג יעבדו ויגיעו לאיזון. אפשר בתורות, פעם אני ופעם הוא. אין מתכון אחד לכולם, כמו כל דבר בחיים. העיקר, שמרגע שהפכנו למשפחה, נצליח לשים קצת את האגו בצד, ונתחיל לחשוב יותר כצוות. צוות לחיים.

     

    הכותבת היא אמא לשלושה ילדים (13, 11 ו-9)  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    "ג'ינגלתי עם המון כדורים"
    צילום: אלבום פרטי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים