שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משה רבנו לא היה מכיר את התורה שלו
    באומץ שאין לו שיעור העמידו דורות של למדנים את תאוות הפרשנות מעל לפשט התורה, והפכו אותה ליצירה כה חתרנית ומחדשת, עד שאפילו משה כבר לא הכיר אותה. מי שרוצים לשאוב כוח לחולל מהפכות, מוזמנים לקבל השראה מבית המדרש העתיק שלנו

    רק עוד רגע, אבא

    רק עוד רגע קט, מבקש משה לכל אורכו של ספר דברים, אבל גם לרגע המתמשך מגיע סוף, והשבת, בפרשת וילך, הולך משה ומתקרב אל הגבול האחרון של חייו. הנאום הארוך ביותר בתורה מסתיים בסדרת הבטחות והשבעות לעם שעומד בפני מלחמות קשות, ללא המנהיג המיתולוגי.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    משה מודאג במיוחד מנטישת התורה, ולשם כך הוא יוזם טקס פומבי של קריאת התורה, אחת לשבע שנים (דברים ל"א, י'-י"א): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם".

     

     

    לשמור ולפרק בדיבור אחד

    משה לא יכול היה לדעת שבני ישראל ישמרו על תורתו ויפרקו אותה גם-יחד. הקהילה היהודית קיימה את הצו של משה מעבר לנדרש. התורה לא נקראת פעם בשבע שנים, אלא מידי שבת, והיא נלמדת דבר יום ביומו בשלל דרשות ופירושים.

     

    אהבת הלמדנות והיצירתיות של העם היהודי, הפליגה את לימוד התורה למחוזות רחוקים מפשט הכתובים. באומץ שאין לו שיעור העמידו דורות של למדנים את תאוות הפרשנות מעל לפשט, והפכו את תורת משה ליצירה חתרנית, מחודשת וכה מפתיעה - עד שאפילו משה כבר לא הכיר אותה, ולא ידע שזו תורתו:

     

    (מנחות כ"ט ע"ב): "בשעה שעלה משה למרום מצאו לקדוש ברוך-הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות (של התורה). אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם - מי מעוכב על ידך? אמר לו: אדם אחד שעתיד להיות בסוף כמה דורות, עקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילים-תילים של הלכות. אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו".

     

    היום בו תש כוחו של משה

    לפנינו מנהרת זמן עתיקה המפגישה בין שני ענקי הרוח של העם היהודי: משה רבנו, נציג התורה שבכתב - ורבי עקיבא, נציג התורה שבעל-פה. ביום חגו של משה, יום מתן תורה, מתמהמה אלוהים ומעכב את החגיגה בגלל ה"בן יקיר" האמיתי, שהרי אלוהים מתעכב ומקשט את אותיות התורה בזיזים ובכתרים למען הילד שעדיין לא נולד, רבי עקיבא. במילים אחרות, הענקת התורה שבכתב מתעכבת על מנת לאפשר את יצירת התורה שבעל-פה.

     

    התורה שבעל פה שינתה את כללי המשחק (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית הבריטית) (צילום: באדיבות הספרייה הלאומית הבריטית)
    התורה שבעל פה שינתה את כללי המשחק(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית הבריטית)
     

     

    משה בולע את העלבון ומבקש בקשה שתטלטל את עולמו - להיכנס למנהרת הזמן ולראות את הקונקורנציה. כאחרון התלמידים הוא מתיישב בקצה בית המדרש של רבי עקיבא, והנה מגיעה שורת המחץ של האגדה: "לא היה יודע מה הם אומרים". רבי עקיבא מלמד את תורת משה, אך משה לא מזהה את תורתו לאחר השבירות והחתירות שחתרו בה בבתי המדרש. מה הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה? משה לא מצליח להבין ולכן "תשש כוחו" (אני ממליצה לקרוא את המשך האגדה המלמדת על התודעה העצמית של יוצרי התורה שבעל-פה).

     

    ובכל פעם שאתן שואלות אותי מדוע אני ממשיכה ללמוד תורה, חפשו את התשובה באומץ ובכוח החתרני של חכמי היהודים לדורותיהם. מי שרוצה לשאוב כוח לחולל מהפכות בחייה ובקהילתה, מוזמנת לקבל השראה מבית המדרש העתיק שלנו.

     

    פרשנות היא מעשה אלים

    אפשר ומקובל לתאר את החוויה הפרשנית בדימויים רכים, כהמשך הרמוני של הטקסט המקורי, אבל חז"ל לא התעניינו בהרמוניות. מי שמעוניינת בצבעי פסטל לעטר בהם את המסע הפרשני, מוטב לה לחפש אנשים פחות חריפים וביקורתיים מחכמי התלמוד. פירוש טוב הוא פירוש חזק, שמפתיע ומשכנע בו-זמנית. פירוש טוב הוא כזה שלא חשבנו עליו לפני שקראנו אותו, הוא כופה על הטקסט הבנה חדשה, ומכאן שפירוש טוב הוא לא פירוש פשט, ואפילו דוחק אותו.

     

    בשביל להבין את הפשט, אין צורך בהררי פירושים. הפירושים הרבים נוצרו על מנת לנצח את הפשט ולהביא לעולם את החידוש. מלחמת עולם (גם אם לא מודעת) מתקיימת בין הטקסט לפירושו, בין תורת משה לתורת רבי עקיבא. אם הפרשנית עושה עבודה טובה, היא תגבר על הטקסט שאותו היא מפרשת, ועל כן, הפירוש שלה יתקבל בעיניי הדורות כפשט החדש של הטקסט. משום כך כל פעולה פרשנית היא פעולה כוחנית; היא משחקת "הורדת ידיים" עם הטקסט.

     

    משל לא צמחוני

    את הפרשנות כאקט אלים חוו חכמי התלמוד בעצמם ולא היססו להצביע על כך. אחד המשלים העזים שהציעו לפירוש התורה הוא משל הצייד (עירובין נ"ד, ע"ב): "רב דימי אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון-ראשון משבר כנפיו משתמר, ואם לאו, אין משתמר".

     

    על מנת להבין את החוויה הפרשנית אליבא דרב דימי, עלינו ללמוד פרק בהלכות ציד-ציפורים בעולם העתיק. "מוטב ציפור אחת ביד משתי ציפורים שעל העץ" הוא המלצה לצייד מתחיל. צייד מומחה רוצה שתיים וגם שלוש ציפורים ביד, ואיך יצוד את הציפור השנייה מבלי לאבד את הראשונה? הריגת הציפורים שניצודו לא משתלמת, שכן בעולם ללא אמצעי קירור, ציפור מתה צריכה להיאכל בהקדם. ולכן (וכאן אני באמת ממליצה לצמחוניות לפרוש מהקריאה) היו הציידים הנבונים שוברים את כנפי הציפורים שניצודו. הציפורים המשיכו לחיות מבלי שיכלו לברוח, והצייד המשיך בשקט במלאכתו.

     

    הפרשנות היא ציד ציפורים, הפרשנית מציעה לטקסט הנלמד פירוש. לפעמים היא אפילו מתלהבת מהפירוש שלה ומתאהבת בו. היא מביאה ראיות לתמוך באפשרות הפרשנית שלה והולכת ומבססת את דעתה. ככל שהיא תבטח בפרשנות שלה, כך היא "תרצח" אפשרויות פרשניות אחרות. התורה משולה לציפור, אומר רב דימי, ופרשנות התורה היא שבירת כנפי הציפור. ביטול יכולת התעופה לטובת קרקוע התורה להבנה אנושית, מקומית. הריגת 69 פנים של התורה למען ביסוסו של פן אחד.

     

    לבעול את התורה

    אם לא שבענו מהחוויה הקשה של ציד הציפור, הנה לפנינו דימוי לבעילת איילה (עירובין נ"ד, ע"ב): "למה נמשלו דברי תורה לאיילת? לומר לך: מה איילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבים על לומדיהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה".

     

    אין לי מושג מהיכן רכשו החכמים את הידע הזואולוגי הזה, אבל למסורת על הפתח הצר של רחם האיילת יש שורשים במדרשים. מבחינת החכמים, החוויה הלמדנית דומה לחוויה של בעילת איילת, הדומה לפנטזיה של בעילת בתולה נצחית.

     

    התיאור לא נעים (לי) לקריאה, וחוסר הנוחות מאפשר לי להבין עד כמה תפסו הפרשנים את מלאכתם ככוחנית, שכן הדימוי מדגיש את ההתמקדות של הפרשן בהנאה שלו ולא בצורך של התורה, ובוודאי לא בכאב האפשרי שלה. המסע הפרשני נועד להנאתו של הפרשן ולא למען התורה, כך טוענים חכמי התורה שבעל-פה.

     

    השבת נפסע עם התורה שבכתב את צעדיה האחרונים ונערך להולדת התורה שבעל-פה - יצירה אמיצה, מרתקת וגם כוחנית; יצירה שתאפיל מבחינות רבות על התורה שבכתב; יצירה של אנשים נועזים שהיו מודעים למהפכה שהם מחוללים, אבל לא ידעו עד כמה היא תצליח וכיצד תשנה את תמונת העם היהודי.

     

    מי ייתן לנו מהאומץ, היצירתיות והמודעות העצמית של חכמי התלמוד.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    "מה למדנו מהעקידה? שסכיזופרנים מקומם במוסד סגור ולא בדפי ההיסטוריה", כך כתב לנו בשבוע שעבר גיא. חברות נוספות עסקו בשבוע שעבר באבחונים פסיכיאטריים ובאשפוז כפוי לאבות האומה.

     

    יש לי מה לומר על העיסוק הזה בפסיכיאטריה, ואני עושה זאת בסרטון.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים