לא מצליחים לסגור את החודש: החטאים של שוק התעסוקה בישראל
היעדר הפיקוח על הבטיחות בעבודה ממשיך לגבות קורבנות, הפערים בין עשירים ועניים רק הולכים ומתרחבים, התופעה של העסקת עובדי קבלן צוברת תאוצה - ומצב התשתיות? מרחיק את תושבי הפריפריה מסיכוי שווה לשכר גבוה. לקראת יום כיפור עשינו חשבון נפש לשוק התעסוקה הישראלי
זמן לחשבון נפש: האבטלה בשפל היסטורי, השכר הריאלי במגמת עלייה, ויותר ויותר יוזמות מבקשות להכיל מגזרים נרחבים בשוק העבודה. לכאורה נדמה כי חל שיפור במצב התעסוקה בישראל, אבל מאחורי המספרים הרשמיים מתגלה מציאות אחרת, כזו שבה עובדים רבים במשק מתקשים לסגור את החודש.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למ"ס: השכר הממוצע ממשיך לעלות - אך רוב השכירים מרוויחים פחות
נמשכת מגמת העלייה בשכר הממוצע: עמד במאי על 10,477 שקל
למ"ס: השכר הממוצע בעלייה - עמד על כ-11 אלף שקל באפריל
לרגל יום כיפור בחנו את העוולות שמצריכות כפרה בשוק העבודה - ובדקנו האם יש צעדים שניתן לנקוט כדי לשפרן.
היעדר הפיקוח על בטיחות בעבודה
גם בשנה החולפת המשיכו להתרחש תאונות עבודה קשות וקטלניות על בסיס יומיומי כמעט, אבל רק חלק קטן מהן עלה למודעות הציבורית. מתחילת 2019 נהרגו 66 עובדים בתאונות עבודה קטלניות. זו הסוגיה החמורה ביותר בשוק התעסוקה בישראל, כזו שגובה חיי אדם והורסת משפחות שלמות; אבל לא הקבלנים, שאמורים להשקיע בשיפור הבטיחות באתרי הבנייה, ולא משרדי הממשלה שאמונים על האכיפה בנושא בכלל התעשייה, מבצעים שינוי משמעותי בשטח מעבר להצהרות והבטחות. בינתיים, מספרי ההרוגים והפצועים רק הולכים ועולים.
בין ההבטחות הללו נמנה ההסכם שנחתם אשתקד בין ההסתדרות לשורה של גופי ממשלה, שכלל צעדים רבים ושונים לשינוי המצב. עם זאת, רוב הצעדים שהובטחו במסגרתו טרם יצאו לפועל ואף לא נראים באופק על רקע היעדרה של ממשלה. כך למשל טרם התווספו עשרות מפקחי בטיחות ולא בוצע תיקון חקיקה שנועדה לשפר את הבטיחות והתחזוקה של הענפים.
צעד שכן יצא לדרך הוא הקמתה של יחידת החקירות המיוחדת פלס בלהב 433, שפועלת בשיתוף עם פקחי משרד העבודה לחקירת תאונות קטלניות בענף. עם זאת, מדובר בחקירות מורכבות וסבוכות, שיקח עוד זמן עד שיראו את תוצאותיהן, ושיעור הגשת כתבי אישום בגין תאונות אלו עדין מזערי.
"במדינת ישראל מקבלי ההחלטות והממשלה מקדשים את מגדלי היוקרה יותר מאשר את החיים של הפועלים הכי שקופים והכי חלשים בחברה הישראלית", אומר ראובן בן שמעון, מייסד הפורום למניעת תאונות עבודה." חברה שבה כמעט לאף אחד לא איכפת מפועל הרוג היא חברה חלשה שנמצאת בבעיה מוסרית חברתית וערכית".
"עד שרשויות האכיפה לא יפנימו שהמפתח לפתרון הוא הגשת כתבי אישום פלילים נגד נושאי משרה בכירים בחברות הקבלניות ובתאגידים לא נראה שינוי", הוא מוסיף. "כעת נדרש להסית את הזרקור הציבורי לפתחם של נבחרי הציבור בכנסת החדשה מתוך תקווה שתצמח תוכנית פעולה ממשלתית לקביעת הגדרות ברורות של תחומי סמכות אחריות וענישה, שיובילו לצמצום הקטל וההרג בתאונות עבודה".
לצד זאת, עו"ד מיכל פינברג-דורון, שותפה במשרד עוה"ד נ. פינברג ושות, מציינת החלטה של בית הדין הארצי לעבודה מאוקטובר אשתקד, שהטילה חובת העסקה מוגברת על מעסיקים כלפי עובדים שנפגעו וסובלים מנכות כתוצאה מתאונת עבודה. לעובד, שתבע בגין ענין זה, נפסקו פיצויים והוא הושב לעבודה. "בתי הדין לעבודה יותר ויותר נותנים ההגנה על עובדים שנפגעו חלילה בתאונה בזמן העבודה, כאשר המעסיק לא יכול לפטור את עצמו מהעסקתם וצריך לבצע התמות בסביבת העבודה".
יותר מדי עובדי קבלן
תופעת מיקור חוץ של פעילויות בארגונים אינה חדשה, אבל בשנים האחרונות מתרחבת במהירות לעוד תחומים ומקצועות. כך לעובדים בתחומי הניקיון והאבטחה הצטרפו גם מורים וגננות, שמועסקים דרך קבלן, ובין השאר, סובלים מהתופעה הידועה "פיטורי קיץ" - העובדים מפוטרים כל שנה בחופש הגדול, כדי למנוע מהם לצבור ותק וזכויות נוספות. גם בענף ההייטק מדובר בתופעה מוכרת, במסגרתה עובדים רבים מועסקים דרך חברות כוח אדם המתמחות בהייטק לשם ביצוע פרויקטים שונים.
ד"ר סאמי מאערי מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב מציין כי קצת פחות מ-40% מהמועסקים בישראל עובדים כיום בהעסקה ישירה במשרה מלאה, לעומת כמעט 80% בשנות ה-80 של המאה הקודמת. השאר, כמעט שני שליש מהמועסקים במשק, עובדים כיום במיקור חוץ, דרך קבלני כוח אדם, במשרות חלקיות או כפרילאנסרים. המעסיק הגדול ביותר הוא לא אחר מאשר המדינה, עם כ-30% מעובדי המשרדים הממשלתיים שמועסקים דרך חברות שונות, מבלי שיש יחסי עבודה בינה לבינם.
מאערי מציין כי יש לשיטה יתרונות למעסיקים, כמו גם גמישות בכמות העובדים ויתרון בכל מה שקשור לעלויות הניהול האדמיניסטרטיביות, גיוס הכשרה והדרכה. גם למועסקים יש יתרונות, בשל הגמישות שמאפשרת צורת העסקה זו. מצד שני, גמישות משמעותה גם חוסר יציבות תעסוקתית, שאליה מצרפים חסרונות נוספים מבחינת המועסקים כמו אי למידת מיומנויות, שכר נמוך בדרך כלל, היעדר אפשרות להתאגד, וכן חשיפה ליחס בעייתי מצד המעסיק בפועל, שאין מולו יחסי עובד-מעביד.
אולם, מעבר לחסרונות אלו, מעארי מזהיר מפני איום אף יותר משמעותי, והוא חיזוק התופעה של שתי כלכלות במדינה, מה שמוכר כ"תאוריה של השוק הדואלי" - תאוריה שהתפתחה בשנות ה-60 במקביל להתפתחות השיטה של מיקור חוץ, במטרה להסביר מדוע יש מצב מתמשך של חוסר שוויון ועוני במדינות עשירות.
"התאוריה גורסת שיש כלכלת ליבה, ששולטת על שוק המוצרים וקובעת מחירים באמצעות חברות גדולות, וכלכלה שולית, שבה פועלות החברות הקטנות שתלויות בכלכלת הליבה", הוא מסביר. "התוצאה היא של שני שווקים: שוק ראשוני של כלכלת הליבה, שעובד כשוק פנימי, ושוק משני של הכלכלה המשנית, שמספק עובדים לשוק הראשוני ושקשה לעבור ממנו לשוק הראשוני. זה מחזק את אי השוויון הכלכלי בין הקבוצות השונות ויש לכך המון השלכות חברתיות על הלכידות, שעלולים להתגבר לעתים על היתרונות".
פערי השכר הולכים ומתרחבים
פערי השכר בין העשירונים הגבוהים לתחתונים הן בעיה כלל עולמית, אבל בישראל הם גדלים בקצב המהיר ביותר מבין המדינות המפותחות. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שליש בלבד מהשכירים מרוויחים יותר מהשכר הממוצע, בהם עובדים בהיי-טק, לצד עובדים שברובם נוטים להיות מאוגדם בשוק המרכזי, כמו תעשייה חשמל ומים, בנקים, חברות ביטוח מידע ותקשורת.
מהצד השני, כשני שליש מהעובדים השכירים בישראל מרוויחים מתחת לשכר הראלי הממוצע, בהם עובדי החינוך, הבינוי, הניהול והתמיכה ושירותים של ניקיון ואבטחה, שנהנו קצת פחות מהעלייה המשמעותית של השכר הראלי - 14% בשש השנים האחרונות. עם זאת, מעארי מציין כי מצבה של ישראל עדיין טוב ביחס למדינות מפותחות אחרות, שבהן פחות משליש מהעובדים נהנו מעליות בשכר הראלי.
ד"ר טלי רגב, מרצה בבית הספר טיומקין לכלכלה במרכז הבינתחומי, מסבירה את הפערים בתהליכים שקשורים בגלובליזציה ופתיחת השווקים לעובדים ממדינות עולם שלישי, לצד השינויים הטכנולוגיים שכבר גרמו להיעלמותם של מקצועות רבים, בעיקר על פסי הייצור בתעשייה. אלו, לדבריה, מובילים גם לפריון הנמוך, כלומר תוצר העבודה לשעה, שמאפיין את ישראל בעיקר בתעשיות המסורתיות.
"פערי השכר נובעים מהפריון", היא אומרת. "לעובדים עם פריון נמוך יש פחות ביקוש, כי הם נותנים פחות תפוקה. בישראל, מכיוון שהרבה מהתעשיות מייצרות לשוק המקומי, אין טעם להשקיע במחקר ופיתוח ובאימוץ טכנולוגיות שצריכות עובדים מיומנים. נוצר מעין מעגל כי זה שמוביל לכך שהביקוש לעובדים הללו יורד וכך גם הרמה של המיומנויות יורדת".
רגב מוסיפה כי נכון להיום, כשני שליש מהעובדים במשק הם בעלי מיומנויות נמוכות, כשאלו לא נהנים ממגמת העלייה בשכר הראלי שנרשמה בישראל בשנים האחרונות. "ההתפלגות של ההכנסות יותר קוטבית מבעבר, כשהעשירים מרוויחים יותר ומושכים את הממוצע למעלה", היא מסבירה. "אלו העובדים שהרוויחו מהגלובליזציה, אבל העובדים שלא נהנו ממנה - מרוויחים פחות".
כדי לשנות את המצב, רבים קוראים לקדם יותר יוזמות של חינוך טכנולוגי. רגב לא בטוחה שזה יעזור: "בהרבה תעשיות היו יכולים להיות עובדים הרבה יותר מיומנים, אבל צריך להיות ביקוש לעובדים כאלו", היא מסבירה. "בשנים האחרונות יש גם כניסה של יותר חרדים וערבים לשוק, שאלו תהליכים חיוביים, אבל רבים נכנסים בשכר נמוך וזה מגדיל את פערי השכר".
רגב מוסיפה כי שיעורי האבטלה הנמוכים מלמדים אמנם דברי טובים על המשק, אבל לא על העובדים. "מי שלא מצליח לסגור את החודש, לא מצליח לסגור את החודש", היא אומרת. "כל עוד זה המבנה של המשק, יש פערים וצריך לחשוב איך ממתנים אותם אם רוצים לחיות בחברה שנעים לחיות בה".
ההפרדה בין הבית לעבודה נעלמת
מי לא חווה את העומס הבלתי נסבל כתוצאה מהמרוץ בלתי פוסק, בניסיון להספיק אינספור משימות ומטלות? הדס פוקס, חוקרת במרכז טאוב, מבהירה כי לא מדובר בסתם תחושה, אלא במציאות. "שעות העבודה בישראל מאוד ארוכות", היא מאשרת. "התקבעה פה נורמה של תשע שעות עבודה, הרבה יותר מהמקובל במדינות המפותחות, וגם שיעורי התעסוקה מאוד גבוהים, גם של גברים וגם של נשים.
"בנוסף, המשפחה הישראלית מונה שלושה ילדים בממוצע, שזה ילד יותר מהממוצע המקובל במדינות המפותחות. אז אנחנו גם עובדים הכי הרבה, גם הכי הרבה שעות וגם יש לנו הכי הרבה ילדים. זה באמת הכי קשה מבחינת השילוב של קריירה ומשפחה. המשמעות היא שלאנשים באמת אין זמן לנשום, וזה לפני שמדברים על השכר, רק על איך שנראה השבוע".
הבשורות הטובות: שעות העבודה במגמת ירידה בכל העולם, בזכות השינויים הטכנולוגיים. הבשורות הפחות טובות: בישראל מדובר עדיין בירידה איטית למדי - מ-41.9 שעות בשבוע בשנת 2000, ל-40.6 שעות בשנת 2018. הבשורות הרעות: מדובר עדיין בפער ניכר לעומת הממוצע בשאר מדינות הארגון, שעומד על 37.4 שעות בשבוע בממוצע נכון לשנת 2018.
ויש בשורות עוד יותר רעות: הטכנולוגיות - שהיו אמורות להוריד את עומסי העבודה, ובפרט הטלפונים החכמים - יצרו עומסים חדשים מחוץ לשעות העבודה משאפשרו זמינות של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כך, מה שאפיין בעיקר את עולמות ההייטק לאור ההבדלים בשעות בין ישראל למדינות אחרות בעולם - מאפיין כיום עובדים במקצועות רבים נוספים, שנדרשים להשיב למיילים ולהודעות בשעות הלילה, בסופי שבוע ובחופשות.
בצרפת בחרו להתמודד עם הבעיה באמצעות חקיקה שאוסרת על המעסיקים ליצור קשר עם העובדים מחוץ לשעות העבודה, אולם בישראל נראה כי יוזמה כזו לא תצליח לקרום עור וגידים. "הנתונים הרשמיים לא מלמדים כלום על הדרישה לזמינות מהבית", אומרת פוקס.
שכר נמוך והעסקה פוגענית: אפליית אוכלוסיות
נשים, חרדים, ערבים, אתיופים, מבוגרים ובעלי מוגבלויות מהווים אוכלוסיות שחשופות יותר לאופני העסקה פוגעניים, החל באפליה בקבלה לעבודה, וכלה בשכר נמוך יותר. אלו נוטים לאייש יותר משרות בשכר נמוך, שאינן מצריכות מיומנויות מיוחדות, כמו ניקיון, אבטחה, סייעות ועוד רבות אחרות.
כך למשל, נתונים שפרסם השנה ארגון ה-OECD העלו כי ישראל ממוקמת במקום הרביעי מבין המדינות המפותחות בגובה פערי השכר בין גברים לנשים, כאשר בקצב הנוכחי ייקח עוד כ-97 שנים לסגור את הפער.
בקרב חלק מהאוכלוסיות הללו, הסיבה היא פערים בהשכלה. אמנם בהייטק קיימות יוזמות שונות, פרטיות ברובן, לסגירת הפערים הללו במטרה להעלות את שיעורי ההעסקה של אוכלוסיות אלו, אבל הממשלה מצידה, משקיעה פחות מ-8% מהתמ"ג לנפש בתוכניות לתעסוקה, לעומת כ-16% בממוצע במדינות ה-OECD.
עם זאת, כנראה שהשכלה לבדה לא תפתור את האפליה בשוק העבודה בישראל המקוטבת והמחולקת. כך למשל, מדד הגיוון שפרסמה מוקדם יותר השנה נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה מצא כי נשים, כמו גם אוכלוסיות מיעוט בשוק התעסוקה, שרכשו השכלה מתקשות יותר להשתלב בכוח העבודה ומרוויחות פחות בהשוואה לגברים יהודים אקדמאים.
"הרבה מאותן אוכלוסיות חלשות שמשתכרות שכר מינימום, לא מופלות דווקא מעצם השתייכותן לקבוצה כזו או אחרת, אלא מעצם היותם עובדים חלשים המשתייכים למגזר עם שכר נמוך, שצריכים עבודה בכל תנאי ושלא מכירים את הזכויות שלהם", סבור עו"ד שרון הורנשטיין, עורך ראשי של אתר המידע לזכויות בשוק התעסוקה, כל זכות.
לדבריו, "היום האפליה נעשתה יותר מתוחכמת. כבר יותר קשה לזהות שהפלו מישהו בגלל שמדובר באישה, חרדי או ערבי, אבל כשמראיינים אישה למשל, עשויים לשאול שאלות לגבי החיים האישיים שלה שעלולים להעיד על שיקולים עקיפים, שקשה להוכיח".
התשתיות בין מרכז לפריפריה רחוקות מהאידיאל
פרופ' דן בן-דוד, נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי וכלכלן בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, חורץ כי כל הבעיות המופיעות כאן ורבות נוספות אחרות, נובעות מהיעדרן של תשתיות בסיסיות, ובראשן של הון אנושי - השכלה ותחבורה.
מבחינת ההון האנושי, הוא מפרט, הדבר שמשפיע יותר מכל על השכלתם של ילדים ומה שישפיע על יכולת ההשתכרות שלהם, זה השכלת ההורים ובעיקר השכלת האם. "היכולת של מערכת החינוך בישראל לסגור פערים מהבית היא מאוד ירודה בהשוואה למדינות אחרות", הוא אומר. "ב-10 המדינות המובילות ב-OECD, ילד לאמא ללא השכלה יחזיק לרוב בהישגים הנמוכים ב-6% לעומת ילדים לאמהות שסיימו תיכון, אבל בישראל הפערים הם של 20%".
בעיות אלו חוברות, לדבריו, להיעדרן של תשתיות תחבורה בסיסיות שיחברו בין הפריפריה למרכז. "במדינה כזו קטנה, הפריפריה הייתה צריכה להיות פרברים של הערים הגדולות", אומר בן דוד. "הדבר שהכי חשוב למשפחות צעירות, מעבר לבריאות וביטחון אישי, זה השכלת הילדים ומקום עבודה", הוא מוסיף. "אם יספקו השכלה בפריפריה ויחברו אותה לאזור המרכז, ישתלם למשפחות לעבור לשם. בהרבה מובנים זה היה פותר את עלות החיים בישראל, כמו עלות הדיור, למשל.
"פה ושם עושים דברים, אבל זה טיפה בים לעומת היקפי ההזנחה", הוא מציין. "כבר היום מחצית מהאוכלוסייה כל כך ענייה שהיא לא משלמת מס הכנסה. רבע מהילדים במדינה הם ערבים, שהשכלתם בתחומי יסוד היא מתחת לממוצע של המדינות המסולמיות, וכחמישית מהילדים הם חרדים, שההורים שלהם לא רוצים שילמדו בכלל את התחומים הללו.
"עוד 40 שנה, האוכלוסיות הללו יהוו מחצית מהאוכלוסייה בישראל, מי יקיים פה מדינה? במשך עשורים הזניחו אוכלוסיות וחלקי מדינה שלמים, ונדרשת תפנית מאוד משמעותית בעדיפויות הלאומיות. יש פה גל צונאמי שיציף אותנו אם לא נתחיל להתמודד כל עוד ניתן לעשות זאת, ובסופו של יום זה סיפור של תשתיות".
