שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אחרי 46 שנים: הגיע הזמן להזדכות על הזיכרונות
    הזיכרונות מהמלחמה לעולם לא עוזבים, והזמן לא באמת מרפא. יהודית דור, מנהלת מרכז התיעוד בנט"ל, קוראת ללוחמים להשתחרר מהזיכרונות שלא מרפים, לשתף, ולספר את סיפור המלחמה הפרטי של כל אחד ואחת, כדי לנסות ולהקל על המועקה

    46 שנים חלפו מאז האזעקה שפילחה את דממת הקודש בכיפור 1973 וסמנה את תחילתה של המערכה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל. המערכה גבתה מחיר כבד בגוף ובנפש בקרב אלפי חיילים, משפחות, נשים צעירות וילדים שחייהם נעצרו והשתנו לבלי הכר. הזיכרון נצרב על העור ובתוך הנפש ובכל שנה אלפי משפחות מתמודדות עם הטראומה, עם הכאב, עם האבדן, עם הזיכרונות שלא מרפים, גם כשחלפו להן 46 שנים.

     

    קיראו עוד על התמודדות עם פוסט טראומה

    מעכשיו: לוחמים יוכשרו להעניק טיפול ראשוני נפשי - למניעת פוסט טראומה

    מחקר בצה"ל: כך מאתרים חיילים בסיכון להלם קרב

    דור שני להלם קרב: "אבא צורח ובוכה בחדר"

     

    כולנו חונכנו וגדלנו על האתוס של "יפי הבלורית", מקדשים את הגבריות, את הכוח, את דמות הלוחם, זה שלא נשבר. בהיררכיית הפציעות: פציעה פיזית נחשבת הרואית לעומתה הפציעה הנפשית שמלווה ברגשות אשם, בושה ובדידות ,זו שנעדרת כל לגיטימציה.

     

    אני יודעת איך זה מרגיש. מיד אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים בתחושת אופוריה, ירדתי עם מפקדיי לסיני ושם התגלו לנגד עיניי מראות קשים, גופות חיילי האויב השרופות, ריחות שקשה לתאר ואווירת כאוס שצרובה בעורי ובאפי עד היום. אין ספק שהביקור בסיני הותיר בי טראומה קשה, זעזוע נפשי שמעולם לא פתחתי ולא שיתפתי בו איש. לא הרגשתי צורך, אולי לא מצאתי את הזמן.

     

    יותר מ-40 שנים אחרי, במסגרת תפקידי כמנהלת מרכז התיעוד של נט"ל, אחד מבוגרי מלחמת יום כיפור שהגיע לתעד את סיפורו בנט"ל, סיפר על הריחות הקשים מהקרבות שלא עוזבים אותו, כאילו כל יום הוא מריח וחי אותם מחדש. באותו רגע, באופן לא רציונלי, עלה באפי ריח חריכה חזק. הייתי בטוחה שאחד החדרים במבנה בו ישבנו, עולים באש.

     

    ריח השריפה שנישא באפי היה כל כך חזק שגרם לי ללכת ולחפש את מקור השריפה. רק כעבור מס' דקות הבנתי שהכל בסדר, זה הריח מלפני 40 שנה שעלה וצף באפי כאילו לא חלפו השנים. אותו ריח שנצרב ודאגתי לאפסן עמוק במגירות הנפש, התעורר שוב בצורה חזקה ומאוד נוכחת.

     

    הזיכרונות לא מרפים. מלחמת יום הכיפורים (צילום: משרד הבטחון) (צילום: משרד הבטחון)
    הזיכרונות לא מרפים. מלחמת יום הכיפורים(צילום: משרד הבטחון)

     

    "דברו על מה שקרה שם"

    זה בדיוק העניין בפוסט טראומה, היא חיה ובועטת בכל יום מחדש. כמו במקרה של אותו לוחם שנפל בשבי המצרי במהלך המלחמה. הוא עבר שם ימים של סבל, עינויים קשים. כשהוא חזר משם הוא לא העיז לשתף אפילו את הקרובים ביותר בגיהנום שעבר עליו. הפחד מהלילות, הסיוטים שחוזרים על עצמם, הקולות שמהדהדים, הפציעות הפיזיות שנגרמו עקב העינויים.

     

    הוא חש ברגשות בושה בכל הקשור לתחושות שלו, חשש שאף אחד לא יבין אותו. אז הוא חזר מהשבי, הניח את התיק הזה מאחוריו וחזר לשגרת חיים. הוא הקים משפחה וחי לכאורה חיים נורמליים לגמרי. אבל רק לכאורה. כדי לטשטש את הזיכרונות ולהתנתק מעצמו, הוא ברח לעבודה אינטנסיבית, סביב השעון. אבל בפנים הכול בער בכל יום מחדש בעוצמה גבוהה יותר.

     

    בימי הזיכרון וביום כיפורים היה מתכנס בתוך עצמו, נכנס לתוך בועה. הוא לא רצה לצפות בחדשות, נמנע מלהגיע לטקסי זיכרון, גזר על עצמו התבודדות כדי להגן על עצמו מפני ההשלכות של פתיחת פצע בן כל כך הרבה שנים. במשך עשרות שנים נאבק בעצמו – לא לדבר, לשמור את הסוד הזה לעצמו, להמשיך "כרגיל". עד שהחליט לדבר. בחדר התיעוד, אחד על אחד, הוא סוף סוף הרגיש שהוא יכול להוריד את התיק הזה מעל גבו.

     

    במשך שעות הוא שיתף, זוכר כל פרט ופרט כאילו זה היה אתמול, האנשים שפגש, המקומות בהם היה, העינויים הקשים שעבר, סדר היום הלא אנושי שהפך למציאות השגרה בשבי, השיחות בין השובים, המילים הקשות שנאמרו לו. וברגע מסוים הסתכלתי על פניו, על שפת הגוף ששידרו תחושת ההקלה. אבן כבדה, משא שנשא 46 שנים ירדה מעל ליבו.

     

    מימד הזמן בהתמודדות עם טראומות מן העבר אינו גורם מקל, לעיתים אף להפך. הלוחמים הצעירים שיצאו אל הלא נודע לפני 46 שנים חדורי מוטיבציה ורצון להגן על המדינה, במהלך הקרבות הקשים נחשפו ונדרשו להתמודד עם המראות הקשים, הפחד המשתק, רגשות האשם והבושה והחברים שלא חזרו. הגיבורים ההם, מיטב בנינו ששעטו לקרב לא ידעו שלא יחזרו אותם אנשים.

     

    באחת העדויות סיפר לוחם שיריון על ההלם בשדה הקרב, חוסר האונים מול כוחות האויב, הבלק אאוט מול הכוחות המסתערים ותחושת הכישלון שמלווה אותו כמפקד שלא הצליח להגן על חייליו. "הייתי מפקד טנק, נשארנו טנקים בודדים. הייתה עליי אחריות רבה. ראיתי את הצבא הסורי מתקרב אלינו. טנקים סורים שועטים במהירות לכיוונינו. אבק... אש..רעש.. אני מרגיש חוסר אונים, איך אגן על חיילי? איך אגן על עצמי? אני קופא. אני מוצא את עצמי הולך ונעלם לעצמי. נכנס לבלק אאוט מוחלט. כל תיאורית השריון והלחימה שלמדתי ותרגלתי קודם, נשכחו. הרגשתי שאני נופל לבור שחור. הייתי מנותק לגמרי מרגשותי".

     

    הם נצרו את הכאב והטראומה, מסתירים את הזיעה הקרה שעוטפת עוד לילה מלא בסיוטים. הם נמנעים מללכת לאירועי ברביקיו רק כדי לא להתקרב לריח הבשר השרוף. את חוסר הסבלנות והכעס מול הילדים הם יתרצו בעומס בעבודה, עייפות וכל טריקת דלת תקפיץ אותם ואף אחד מקרוביהם לא באמת מבין למה.

     

    היום, רובם בפנסיה. יש להם ילדים, נכדים, והם ממשיכים לסחוב איתם את המטען הרגשי שחזרו איתו משדה הקרב לפני 46 שנים. הם נוצרים את הטראומה כמו סוד כמוס שאסור או אפילו גרוע מזה, מביש לדבר עליו.

     

    לוחמי 73, הגיע הזמן להשתחרר מהזיכרונות שלא מרפים, לשתף, ולספר את סיפור המלחמה הפרטי של כל אחד ואחת מכם, רק ככה תצליחו להקל את המועקה שמלווה אתכם מאז ועד היום.

     

    יהודית דור היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. מנהלת מרכז התיעוד בנט"ל קו הסיוע: 1-800-363-363

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    שתפו את הזיכרונות מהמלחמה
    צילום: shutterstock
    צילום: נט"ל
    יהודית דור
    צילום: נט"ל
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים