"כך יריתי במחבל": התחושות והאדרנלין בזמן אמת

חמש היתקלויות, ארבעה לוחמים, שתי גזרות ורגע אחד, שכנראה שינה את חייהם: ארבעתם בקושי בני 20, שלושה מהם לוחמים פשוטים, חפ"שים בעגה הצבאית, והרביעי מפקד מחלקה צעיר מהשריון – רחוקים מהתהילה של יחידות העילית, הישר מהליבה הקרבית הסיזיפית של צה"ל. ארבעתם ירו במחבלים בשנה האחרונה - ומספרים על כך בכתבות וידאו מיוחדות ב-ynet. צפו בריאיונות.

ארבעת הלוחמים משרתים בגדודים שעושים את עבודת הבט"ש הכי אפורה והכי שוחקת: טנקיסט מחטיבה 7, שני חי"רניקים מכפיר ומגולני ולוחם אחד מהאיסוף הקרבי. ארבעה לוחמים שכל אחד מהם ירה במחבלים בשנה האחרונה, ביהודה ושומרון או בגדר המערכת ברצועת עזה. באיו"ש המחבלים נפצעו קל עד בינוני, בגזרה הדרומית - נהרגו. הלוחמים הצעירים, חלקם עדיין בשלב המסלול של שירותם, ראו את המחבלים לפני ואחרי שנורו. אחד מהם קיבל צל"ש על תפקודו ממפקד החטיבה.

אחד אחרי השני הם התייצבו מול המצלמה של ynet וסיפרו על הרגעים המתוחים תחת אש בהיתקלויות שנמשכו בחלקן 20 שניות ובחלקן 40 דקות. עם זאת, החשש מפני נקמה פלסטינית הוביל לכך שהם נחשפים בשמם הפרטי בלבד מבלי שרואים את פניהם. המילה פחד לא עולה אפילו פעם אחת במשך כל שעות המפגש.

ארבעת הלוחמים(צילום: שחר גולדשטיין)

לדבריהם הם לא ראו קב"ן וכלל לא עלתה האפשרות שישוחחו עם קב"ן לאחר ההיתקלויות. החזרה המהירה לפעילות המבצעית האינטנסיבית לא מאפשרת למשקעים נפשיים להופיע או להכביד. הם מסכימים עם האמירה הזאת, לפחות בינתיים.

"אף אחד לא חטף איזה שוק. לפני הפעילות אתה מתכנן את מה שקורה ודי פועל לפי הספר", הסביר סמל חגי, שירה ופגש בשני מחבלים בתוך פחות משנה. "זה כן עושה לך משהו שאתה סוחב מישהו באלונקה, אבל זה לא שוק מטורף".

גיבורים? "אני לא חושב שאני גיבור בגלל מה שעשיתי, אני יודע שעבדתי טוב. אני חושב שכל אדם שמתגייס לצבא הוא גיבור", אמר סמל יוסף מחטיבת כפיר. חברו חגי מגדוד התצפיות הוסיף: "גבורה יש רק כשאתה מתגייס, כי המחויבות שלנו כלוחמים זה לשמור על חיי האזרחים. אני מרגיש גיבור על כך שלא יריתי על המחבל אלא רק בברכיו ועמדתי בפקודות".

ארבעתם התגייסו לגדודים בשנים של שקט ביטחוני יחסית ובתקופה של ירידה במוטיבציה. בין רגע הם חוו על בשרם את האירוע ש-99% מהלוחמים לא עברו – סכנת חיים ותגובה מהירה ומדויקת של ירי מהנשק שקיבלו וירו ממנו אלפי כדורים באימונים. הם מגיעים מכל רחבי הארץ – מהדרום, מהצפון, מהשרון ומהשומרון. שלושה מהם חובשים כיפה. זהו סיפורם.

"אוגוסט 2019, לפנות בוקר קיבלנו דיווח על תנועות חשודות ליד הגבול, באזור כיסופים. אני הייתי בכוננות במוצב אחרי שסיימתי משימה אחרת בסביבות 02:00 לפנות בוקר. זיהינו מהר שלא מדובר ב'פרש טורקי' של חצייה תמימה של הגדר, היו למחבלים אמצעי לחימה רבים. זה לא אירוע שקורה כל יום.

"התצפיתניות הדריכו אותנו להגיע למיקום של המחבלים. כחייל, עשיתי את מה שהמפקדים אמרו לנו לעשות בשטח. המחבלים ירו לעברנו RPG והיו חילופי אש. עוד לפני ההסתערות אני יריתי צרור רוחב עם המקלע. ואז קיבלנו, כמו באימון, פקודת 'היכון להסתערות'. הסתערנו ביישור קו. ראיתי רשפים של ירי, שמעתי את שריקות הכדורים. פצצות התאורה האירו לנו היטב את השטח, ככה ראיתי את המחבלים שהתכופפו.

"זה קרה ממש מהר. המחבלים זרקו לעברנו רימון. הלכנו מעט אחורה והסתערנו שוב עד שהמחבלים נפלו. יריתי צרורות רוחב עם המקלע כדי לרתק אותם. וידאנו שהמחבלים נהרגו. אחרי שנטרלנו את האיום, המתנו דרוכים במשך כ-20 דקות שבהן חיפינו מבלי שהרמנו את הראש. בהתאם לפקודה שקיבלנו, אחרי האירוע היה שקט. נשארנו בכוננות גבוהה מבלי להסתלבט. ראינו על הגופות של המחבלים תרופות, אוכל, קלאצ'ניקובים, רימונים וטילי נ"ט".

סמל יניב. "הרגשתי גאווה וסיפוק שאני טוב יותר מהאויב שלי"(צילום: שחר גולדשטיין)

הלקח המרכזי מהאירוע:

"אתה אומר הרבה 'הנה, שום דבר לא קורה' אבל עדיין שומר על דריכות גבוהה. לכן סיימנו את האירוע הכי טוב שיש. אין דבר כזה להיות בראש שקט. חוץ ממקלחת ואימון כושר אני לא יורד ממדים עד שאני חוזר הביתה, ולא רק בכוננות. תוך 20 שניות מההקפצה כבר היינו בנסיעה כי כל הציוד שלנו היה מסודר כבר ברכב הכוננות".

התחושות באירוע ואחריו:

"האירוע שלי היה פנים מול פנים ושם נמדד מי יותר טוב כלוחם. הרגשתי גאווה וסיפוק שאני טוב יותר מהאויב שלי, אחרי שהוכשרתי לכך במשך שמונה חודשים. הרגשתי שזה ממש פעל לפי הספר, כפי שלמדנו. הבנתי שאני חייל שמבצע פקודות ועושה את מה שאומרים לו.

"מבחינה רגשית, לא לקחתי את זה לצד השלישי כי חשבתי על הקיבוצים שמאחוריי. אם אמא שלי הייתה גרה שם לא הייתי רוצה שיבוא אליה מחבל עם RPG. היו שנייה או שתיים של שוק בהתחלה, אבל זה חלף מהר כשראיתי את חבריי באירוע אמת. זה לא הכביד עליי רגשית, כי אלו מחבלים שבאו לתקוף. התמונה שנשארה לי בראש מהאירוע זה החברים שהסתערו איתי. זה ממש ריגש אותי".

מי הראשון שסיפרת לו על האירוע?

"סיפרתי קודם כל לחבריי לפלוגה ולמחרת לאמא שלי, שהתקשרה אליי בלילה כשלא הייתי זמין. אמרתי לה שהכל בסדר, שלא תילחץ. בחדשות כבר השלימו לה את המידע. למחרת התקשרתי גם לחבר טוב באזרחות שדאג לי ושאל לשלומי".

"האירוע היה כשלושה שבועות אחרי שעלינו לתעסוקה מבצעית בגזרת שכם, זה היה הקו הראשון שלי – תשעה חודשים אחרי שהתגייסתי (דצמבר 2018 - י"ז). זה היה אחרי פיגועי הירי בעופרה ובגבעת אסף, שבהם נהרגו שלושה ישראלים, כ-20 דקות דרומית לגזרה שלנו.

"אחד מחבריי לכוח משך אותה במהירות לתוך התחנה, תפסנו מחסות, ואז יריתי לעבר נהג הרכב שהתנגש בעמוד שעליו נשענה הטרמפיסטית. ירינו עד שהבנו שהמחבל לא מהווה יותר סכנה. המחבל נפצע באורח בינוני-קשה, הנשק שלו היה הרכב שלו, הוא בא כדי להרוג. האירוע נמשך כמה שניות עד דקה, אבל הרגשתי כאילו זה נמשך זמן רב. אחרי כשבוע וחצי קיבלתי תעודת הוקרה ממח"ט הגזרה ומראש המועצה, בטקס גם פגשתי את הטרמפיסטית".

הלקח המרכזי מהאירוע:

"יוצא הרבה שאתה מקבל משימות שאתה בטוח שהן חרטא והנפצה, או משמרת הכי משעממת ומבאסת ולכן הלקח שלקחתי זה תמיד להיות עירני למה שקורה. אחרי האירוע הבנתי שהתרגולות שלימדו אותי באמת מיושמות ומצילות חיים. לקח נוסף שלקחתי זה לוודא שאזרחים לא בסכנה ולא מסתובבים לך בזירה ועלולים להיפגע מירי דו צדדי".

הרכב שניסה לדרוס את החיילים והטרמפיסטית

סמל יוסף. "היה לי קשה לעכל בהתחלה שירית בבן אדם"(צילום: דובר צה"ל)

התחושות באירוע ואחריו:

"בזמן האירוע עבדתי על אוטומט. כבר הייתי שלוש פעמים בסכנת חיים כשזרקו לכיווני בקבוקי תבערה בכניסה לשכם. הבנתי שזה לא משחק ובאתי לשמור על אנשים. כשחשבתי על זה ירד לי הכובד, וכשראיתי את הסרטון של התקרית, וגם קיבלתי צל"ש, הבנתי שעבדתי טוב.

"בהתחלה היה לי קשה לעכל שיריתי בבן אדם, אבל הבנתי לאחר מכן שינסו לירות עליי שוב ולפגוע בי. חצי שעה לפני שזה קרה לא תיארתי לעצמי שאירה על בן אדם או שאדם אחר ינסה להרוג אותי. בהתחלה התבאסתי קצת מזה שהמחבל רק נפצע, אבל בסוף המשימה שלי זה להגן על אזרחים ולא להרוג אנשים".

למי סיפרת ראשון על האירוע?

"אמא שלי שמעה על זה בחדשות והתקשרה אליי כשהייתי באמצע תחקיר של השב"כ. ניסיתי להגיד לה שלא היה כלום, אבל היא הבינה. לא נידבתי הרבה פרטים כי היא התקשרה 5-10 דקות אחרי שזה קרה. בהמשך סיפרתי ה יותר וזה שחרר. זה גרם לי לחשוב שוב על מה שקרה. עדכנתי גם את חבריי הקרובים באותו היום. זה עשה לי טוב לשתף אותם, כך עיכלתי את האירוע, כששחזרתי את זה שוב ושוב בראש. זה לא דבר שקורה כל יום".

"תפסנו את גזרת זיקים בקטע הכי צפוני של רצועת עזה, ליד החוף, כצוות טנקים שכפוף לגדוד של גולני. האירוע התרחש במוצ"ש בתקופה שהתרחשו בה כמה ניסיונות של מחבלים לחדור את הגבול (אוגוסט 2019 - י"ז). קיבלנו דיווח מהתצפיתניות על חמישה מחבלים שמתקרבים לגדר. הקפצנו את עצמנו לנקודת תצפית גבוהה ששולטת על האזור. המחבלים התחברו עד שזהיתי אותם עם אמצעי התצפית של הטנק. זה לא היה אירוע של שתי שניות ונגמר, אלא מורכב יותר.

"בסביבות 21:00 המחבלים הגיעו לגדר במטרה לחצות לעבר מושב נתיב העשרה. עשינו סגירת מעגלים עם כל הכוחות ואז זיהיתי שהמחבלים מנסים לברוח חזרה לרצועה. הבנתי שיש עליהם אמל"ח רציני. בטנק הייתה תחושה של מתח, שהנה יש אירוע אמץ. היה שקט בצריח.

"ביקשתי אישור מהמג"ד הגזרתי של גולני לירות לעברם, הוא אישר לי ויריתי שני פגזים לכיוונם, לפי התרגולת. שני מחבלים נהרגו כתוצאה מהירי. השלושה האחרים נהרגו כנראה מכלי הטיס שירה לכיוונם. בהמשך ראינו שיש על המחבלים נשקים רבים. האירוע נמשך כ-40 דקות ובדיעבד הבנו שהחולייה ניסתה לחדור כדי לפגוע בתושבי נתיב עשרה. האויב אמנם לא ירה לעברנו, אבל בגלל שהיה זיהוי ודאי של אמצעים וכוונה קיבלנו אישור לירות לעברם".

סגן עמית. "לא הרגשתי גאווה גדולה, הגנתי על הגזרה שלי"(צילום: שחר גולדשטיין)

הלקח המרכזי מהאירוע:

"יש אינסטינקט חיובי ללוחמים להגיע מהר לנקודת האירוע, אבל כטנק אתה עם יכולות נוספות ויכול להגיע לנקודה גבוהה ולשלוט על האירוע כמו שעשינו – לאסוף מודיעין ולהכיל את האירוע. גם שיתוף הפעולה עם החי"ר היה מצוין ולפי התרגולות".

התחושות באירוע ואחריו:

"לא הרגשתי גאווה גדולה אחרי האירוע, לא חשתי הירואיות. הגנתי על הגזרה שלי. אחרי שבועיים הרגשתי תחושה של הצלחה כשמפקדים בכירים הגיעו לדבר איתי על האירוע.

"אני לא מסתכל אם יש מטען רגשי כי הרגתי משיהו, בסוף האדם הזה הוגדר מחבל. להיכנס לפינות של לראות את הגופה – אני לא אמור להתעסק בזה ולא בסגנון השיח הזה. אחרי שנגמר האירוע חזרנו לפעילות המבצעית והאסימון נפל לי פעם ראשונה אחרי שבועיים, כשחזרתי הביתה. להיות לוחם צה"ל זה אירוע לא פשוט ואנחנו מתכוננים אליו גם מנטלית, כך שההכבדה לא באה לידי ביטוי".

למי סיפרת ראשון על מה שקרה?

"אבא שלי קצת פולני אז הוא לא הולך לישון עד שהוא שומע שהכל בסדר, והוא שמע שקרה משהו בחדשות. גם אשתי שמעה שקרה משהו, אז לפנות בוקר, בסביבות 03:00, התקשרתי לשניהם ואמרתי להם 'הכל בסדר, פגעתי בשני מחבלים, היה אירוע טוב, תלכו לישון'. אשתי קצת דאגה. במהשך, כשנפגשנו, סיפרתי להם יותר באריכות ובנחת בארוחת שישי".

"בגלל ריבוי יידויי בקבוקי תבערה ואבנים לעבר ציר 60 באזור בית לחם, פרסנו השנה מארבים רבים ליד הכפר אל חאדר. ההיתקלות הראשונה שלי הייתה בינואר, בקור, בבוץ ובגשמים של אזור ירושלים כשאנחנו סטטים, מוסווים בשיח, אורבים למחבלים, אם יגיעו. לא הייתה התרעה ממוקדת ולא ידענו לאן בדיוק יגיעו. בלילה החמישי הגיע אדם לכביש בסביבות 22:30. לא זיהינו מה הוא החזיק ביד, כי זה לא נשק מובהק.

"נכנסתי בין כוונות, כשבמצב כזה יש אישור לירי 'על מנת' (לנטרל – י"ז), אך מפקד הגזרה הורה לירות רק לברכיים ומטה כדי למנוע תסיסה. היה מותר לנו לירות רק בחלון זמן קצר מאוד, של רגעים, רק כשהוא מדליק את הבקבוק. מדובר למעשה בירי של חמישה כדורים בשבע שניות, במצב עמידה.

"את בקבוק התבערה הראשון הוא הספיק ליידות ואז יריתי לעברו. הוא לא נפגע, אז יריתי שוב והוא נפגע. הבקבוק הראשון התלקח על הכביש אבל לא פגע ברכב. הגענו אליו, הוא שכב על הרצפה ולא הגיב. חבשנו אותו ושמנו לו חוסמי עורקים בשתי הרגליים. הרמנו אותו לאלונקה ופינינו אותו לבית החולים באמבולנס.

"כעבור כחמישה חודשים ארבנו שוב באותה הגזרה למיידי בקבוקי תבערה. הגיעו שלושה נערים שלא זוהו בתצפיות, אבל ראינו אותם בעצמנו. במהלך הניסיון שלהם ליידות את בקבוקי התבערה ירינו לכיוונם והם לא הספיק להשליך אותם. פגענו באחד מהם והשניים האחרים ברחו. ניגשנו אליו, טיפלנו בו ובבית החולים הסבירו שחוסם העורקים ששמנו לו ברגל הציל את חייו".

סמל חגי. "זו הזיה לטפל ולחבוש מישהו שלפני רגע יריתי עליו"(צילום: שחר גולדשטיין)

הלקח המרכזי מהתקריות:

"קל להישחק במארבים שנמשכים לילה לילה 15 ימים ברציפות. היה לנו מוטו בצוות ש'היום זה היום'. חשוב לשמור על שקט ולעמוד בפיתוי, גם כשבא לך להגיד משהו למפקד. באירוע השני היינו צריכים לחלק קנים ולא לירות על אותו מחבל, כפי שעשינו, מה שגרם לשניים האחרים לברוח".

התחושות בתקריות ואחריהן:

"זה מורכב. היה לי קשה להאמין שזה באמת יקרה איפה שאנחנו נמצאים. באירוע עצמו נכנסתי לאדרנלין מטורף, היו לי רק חמש שניות שהיה לי מותר לירות בהן, כי אסור לירות לפני או אחרי הדלקת בקבוק התבערה.

"זו הזיה לטפל ולחבוש מישהו שלפני רגע יריתי עליו. לא תיארתי לעצמי שאהיה אפילו באירוע אחד מהסוג הזה בחיי. זה לימד אותי מלא – בעיקר לבצע משימה עד הסוף. הרגשות באו רק אחר כך. כשסחבתי את המחבל באלונקה הרגשתי כאילו הוא היה חבר במסע כומתה. חשתי כמה הצבא שלנו מוסרי.

"כתושב השומרון, משפחתי ואני ספגנו כבר אבנים שיכלו להרוג אותנו, קל וחומר בקבוק תבערה. אבל פעלתי לפי ההוראות מבלי לערב רגשות או דעה אישית. אני מאמין בצבא, אני פועל לפי פקודות, בלי רגשות, ולא לפי מה שאני מרגיש שצריך להיות דינו של המחבל. אחרי האירועים הרגשתי שמחה גדולה וסיפוק".

למי סיפרת ראשון על התקריות?

"בהתחלה בכלל לא סיפרתי, אבל הראשונים שעדכנתי היו חברים מהישיבה, בשבת הראשונה שיצאתי. באירוע השני חברים שלי שלחו לי צילום מסך של פוש על האירוע ואחד מהם שאל 'שוב פעם אתם?', עניתי שכן. להורים הודעתי בהמשך בטלפון והם היו מבסוטים בשבילי על ההצלחות המבצעיות. אני לא מרגיש גיבור, לכך תורגלתי, לא מעבר. אם זה היה מתפתח למשהו אחר אולי הייתי גיבור".