"למה אני צריכה להיות באבל? מישהו מת? בסך הכול יצאתי לפנסיה"
דליה גאון חיכתה לרגע שבו תצא סוף־סוף לפנסיה אחרי יותר מארבעים שנות עבודה, אבל זמן קצר אחר כך היא הובהלה לבית החולים עם חשש לאירוע לבבי. ביומן שבו היא מתעדת את מאה הימים הראשונים שלאחר הפרישה, מספרת גאון על הקשיים, הבדידות והדיכאון, ומאשימה את המדינה שלא השכילה להכין אותה ליום הזה
שלושה שבועות בלבד לאחר שפרשה לפנסיה הובהלה דליה גאון, אישה בריאה בת 63 וסבתא לארבעה נכדים, לבית החולים בילינסון עם חשש לאירוע לבבי. "רק בדיעבד הבנתי שיצרתי לי מועקה מאוד קשה בלב", היא מספרת בעצב. "לא חשבתי שזה יכול להיות קשור ליציאה לפנסיה, זה היה הלם בשבילי כשהבנתי. זה חנק אותי". ביומן מסע כואב שכתבה עבורנו מתארת דליה את מאה הימים הראשונים לאחר פרישתה - את האתגרים, הקשיים, הבדידות והשאלות שמצאה את עצמה מתמודדת איתן, ואת האופן בו פגעו במצבה הבריאותי והנפשי.
כתבות נוספות בנושא:
מחקרים רבים מצביעים על קשר ישיר בין המצב הבריאותי לבין היציאה לפנסיה. אנשים שממשיכים לעבוד אחרי גיל 65 בריאים יותר בממוצע מאשר אנשים שמפסיקים לעבוד. אחד המחקרים אף מראה כיצד ליוצאים לפנסיה יש סיכוי של 40 אחוז יותר ללקות בהתקף לב או בשבץ ביחס לאלה שעדיין עובדים.
הדברים שכתבה דליה הם לא רק עדות אישית, אלא משקפים את הקשיים הבריאותיים והנפשיים שאיתם מתמודדים רבים מאלו שיוצאים לפנסיה.
כנראה שאת היום הזה אני לעולם לא אשכח. אחרי ארבעים ושלוש שנים של עבודה רצופה, של עשייה ושל סיפוק יצאתי היום לפנסיה. איך ממשיכים מכאן? מה עושים? פתחתי היום את העיניים במרץ הרגיל שהוביל אותי בארבעים ושלוש השנים האחרונות - וכלום. מה אני אמורה לעשות איתו? אין לי תוכנית. זו תחושה נוראית. מאז שאני זוכרת את עצמי קמתי כל בוקר בשעה שש ליום של עשייה - שמונה עד עשר שעות במשרד מוקפת באנשים, בחברים. והיום קמתי, הסתכלתי מסביב והרגשתי שאני לא שווה יותר, שאין לי כלום.
זה ספק מצחיק, ספק אירוני, אבל כל חיי בניתי על זה שאני אצא לפנסיה ואעשה את כל הדברים שרציתי ולא הספקתי, וסופסוף יצאתי ואני מרגישה איום ונורא, תחושה של גוש בגרון שלא עוזבת אותי. אפרופו אירוני, מתברר שבמהלך כל השנים בהן מתוקף תפקידי בעיריית פתח־תקווה ליוויתי את גמלאי העיר ועשיתי למענם, לא הצלחתי להכין את עצמי רגשית לרגע שבו אהפוך להיות גמלאית בעצמי.
אחרי כשעה הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה והתיישבתי במרפסת אל מול נוף של גני ילדים ובתי ספר. כל העולם רץ, עובד, מרעיש, חי, ואני מרגישה כאילו חיי נגמרו. לא הכינו אותי לזה, כואבת לי הבטן, זו הרגשה לא טובה.
שבוע עבר מהיום בו יצאתי לפנסיה, ואני מרגישה חולה. תחושה לא רגילה בלב, פעימות מהירות, קשה לי לנשום. זה לא אני, לא טוב לי, אני לא יודעת להסביר מה קורה לי. הלכתי לרופאת המשפחה והיא איבחנה אותי במהירות: "את סובלת מתחילתה של פנסיה. זה תהליך", היא הסבירה לי, "זה כמו אבל, את צריכה להכין את עצמך". אבל למה אני צריכה להיות באבל? מישהו מת? אני צריכה להיות שמחה, חיכיתי כל כך לרגע הזה, לחיים האלה, דמיינתי שהם יהיו מסקרנים, מסעירים ושמחים, ולא טוב לי.
כשיצאתי מהרופאה והבנתי שאני לא היחידה, תהיתי אם הייתי יכולה לעשות משהו אחרת, אם היה ניתן למנוע את המשבר? הרי החיים מלאים במעברים כמו זה. אולי אם היו מלמדים אותנו איך לעבור אותו זה היה פשוט יותר? אולי אם המערכת הייתה משכילה ומנסה להבין את המורכבות של היציאה לפנסיה, היא הייתה מחייבת את מקומות העבודה ליצור תהליך של ירידה הדרגתית ממשרה מלאה שיאפשר לנו להתרגל למציאות החדשה. נשארתי עם מועקה בלב, אבל לפחות יצאתי מהיום הזה עם מטרה חדשה - לעזור לקדם במדינה תהליכים שיקלו על אנשים כמוני.
החלטתי שאני צריכה למצוא עבודה. עכשיו רק נשאר לי להחליט איזו עבודה, מה אני רוצה לעשות, איפה, למה, ואיך אני יוצאת למסלול חדש בשוק העבודה בתקופה הזו בחיי.
אחרי שרשמתי את השאלות ובהיתי בהן זמן מה, החלטתי לקחת אוויר ולעשות דבר מוזר. יצאתי מהבית, קניתי "רב קו" ועליתי לרכבת לתל־אביב. ירדתי והתחלתי ללכת ברגל, למדתי להכיר את העיר דרך הרגליים וזה עשה לי טוב. החלטתי שזה מה שאעשה בתקופה הקרובה - אסע כל יום לנקודה אחרת, משל הנסיעה היא המסלול החדש בחיים שלי ואני יוצאת להכיר תחנות חדשות.
עוד לא הצלחתי להבין מה אקבל בפנסיה מבחינת שכר ואיך אסתדר כלכלית, אבל החלטתי להתנדב כדי שתהיה לי תעסוקה. אני צריכה סדר יום וחיות, להרגיש שאני שווה, שאני תורמת. אני מודה שזה מקל על החשש שלי לחפש עבודה חדשה. אני חושבת שהמדינה מפסידה אנשים כמוני. אני מרגישה בשיאי ושיש לי עוד כל כך הרבה לתת, אבל מפחדת שדווקא הניסיון שלי ישחק לרעתי. אני לא רואה שיש פתיחות, ולא חושבת שהחברה הישראלית פתוחה לקבל גמלאים בחזרה לשוק העבודה.
החלטתי שהדבר שהכי נכון לי זה לחזור למערכת שאני מכירה, להתנדב שם ולחפש לעשות דברים למען גמלאים. שזה יעזור לערך העצמי שלי ובכך יענה על אחד הדברים החשובים שהבנתי בתקופה האחרונה - אם אין לך ערך עצמי, אם אתה לא מרגיש שאתה שווה וחי, אתה רק תידרדר.
בעודי מסיימת אשפוז בבית החולים בילינסון, אני מרגישה שהגעתי לנקודת שפל. זו הייתה חוויה מבעיתה. לפני שלושה ימים הרגשתי מועקה בחזה והובהלתי לבית החולים. פה חשבו שהיה לי אירוע לבבי, והחליטו לעשות לי צנתור. לשמחתי הם גילו שלא היה לי כלום. אבל אני מבינה איזו מועקה קשה נוצרה לי בלב, מועקה שהובילה אותי לאשפוז של שלושה ימים בבית חולים! זה חונק אותי. אני אדם בריא וחזק, אני בהלם מהמחשבה לאן הגעתי בגלל מצב נפשי.
אני עדיין מרגישה שחבל שעזבתי את עבודתי, שאני מצטערת. כמעט חודש וחצי מהרגע שיצאתי לפנסיה, ואני עדיין מתקשה לקום בבוקר ולהרשות לעצמי לשבת סתם ולקרוא ספר. התחלתי ללמוד תפירה, לצייר, לעשות דברים רק לדליה. אבל זה עדיין לא נותן לי תחושה של סיפוק, של עשייה. אני עושה הרבה דברים, אבל אני לא מרגישה שאני עושה דברים ברמה שמתאימה לי. בכל יום אני מנסה למצוא איך ליצור את עצמי מחדש, איך למצוא את מקומי, מתוסכלת שעדיין לא מצאתי.
אחרי חודש בו עשינו את טיול חלומותיי, חזרנו לארץ ועדיין קשה לי להשלים עם זה שאין לי סדר יום מאורגן ומסודר. מנסה להתענג על זיכרונות מהנופים של טורונטו, ואנקובר והרי הרוקי בהם חלמתי לבקר כל חיי. אבל בכנות, כל מה שאני רוצה זה שגרת יום. ברוב הימים אין לי משהו מסודר שמתוכנן לי, אין לי סיבה לקום בבוקר.
הצלחתי לבנות סדר יום. בכל בוקר אני מקפידה להתאפר ולהתלבש כאילו שאני יוצאת ליום עבודה. אני מאוד משתדלת למלא את היומן שלי בכל מיני אירועים ופגישות. אני מסתובבת ומטיילת. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להיות בבית, שזה לא עושה לי טוב. השבועות האחרונים לימדו אותי שברגע שלאדם יש ערך עצמי, שיש לו תוכן - מבחינה פיזית, מנטלית ונפשית - הכול מיוצב ויציב. כשלבן אדם אין את הדברים הללו, כל המערכת הפנימית שלו משתבשת והוא נעשה חולה.
אני מתחילה להבין למה מדמים את היציאה לפנסיה לתהליך של אבל. זה מתחיל מהכחשה, אחר כך הופך לכעס, כעס על עצמי, כעס על כל העולם, אחר כך מיקוח, דיכאון ובסוף קבלה והפנמה. אני מאמינה שאני עדיין שם, באבל, אבל מתחילה להפנים שהחיים כפי שהכרתי אותם נגמרו ולא יחזרו. באותה נשימה, אני מאמינה שבכמה חודשים הקרובים אני אהיה בהתחדשות שלמה.
היום, בדיעבד, כשאני מסתכלת אחורה, המערכת לא צריכה לחתוך במכה את הקשר עם הגמלאי. זה חייב להיות תהליך עם רמה מסוימת של בחירה, בחירה מתי הוא מוכן ורוצה לצאת. לצערי, המערכות בישראל לא מאפשרות בחירה. אני יודעת שמיציתי את עצמי בארגון שעבדתי בו, אבל מרגישה שאם הייתי מורידה עבודה בהדרגתיות שהייתה מתאימה לי והייתי יוצאת מרצוני לפנסיה, היה לי יותר קל להשתלב בחיים הפנסיוניים אחר כך. לכן החלטתי לנצל את השלב הזה בחיי על מנת לעזור לאנשים במצבי ולהתנדב בהסתדרות הגמלאים הארצית במטרה להקים פרויקטים לגמלאים צעירים, הרי אין חכם כבעל ניסיון.
ומה אומרים המומחים? הקשיים שחוותה דליה גאון עם יציאתה לפנסיה אינם ייחודיים רק לה. "נאמר בהרבה מאוד מקומות שאבטלה היא אם כל חטא, ואין שום ספק שקיים קשר ישיר בין הידרדרות במצבם הבריאותי של אנשים לעובדה שהם אינם עסוקים או מועסקים", מסביר ד"ר אבי ביצור, ראש לימודי הזקנה במכללה האקדמית בית ברל, והמנכ"ל הראשון של המשרד לענייני גמלאים בממשלה. "בהיבטים הנפשיים הם סובלים מבדידות וכך מתחילים חרדה ודיכאון. הם מסתכלים על הפרישה בהיבט של הפיכה לנטל - 'אני כבר לא נכס, אני כלום'. זה משפיע על תפיסתם העצמית ועל מיקומם בחברה".
"זה לא נעים להיות כל כך הרבה זמן בבית", מחזקת את דבריו גילה שטח, פנסיונרית שמנסה להשתלב בשוק העבודה. "יש לי הרבה פחות מוטיבציה לצאת החוצה, אני מקווה שאצליח להשתלב בשוק העבודה לפני שזה יפגע לי בבריאות. אני עדיין במלוא המרץ, אני מרגישה שיש לי מה לתרום. הייתי במספר ראיונות והתרשמתי שחוששים לקבל אותי, מחפשים סטודנטים, מעדיפים 'אווירה צעירה'".
"הפרישה משפיעה עליי נפשית", מוסיפה תמי בן סימון, בת 65 מדרום הארץ שיצאה לפנסיה לפני כמעט שנתיים. "כשעבדתי הרגשתי סיפוק, היה לי כיף. אהבתי לעבוד, ואני לא מוצאת מקום שיסכים לקבל אותי לחצי משרה, 5-4 שועות ביום. זו הרגשה נוראית של ריקנות. חסרה לי הפעילות, אני פתאום סובלת מחולשה, הראש והגוף מתנוונים. חסר לי לראות אנשים, לדבר. השבוע איבדתי את בעלי. אני מודאגת שעכשיו שהוא איננו אהיה לבד ולא תהיה לי תעסוקה, איך אעביר את היום? אני לא רוצה להיות בבית כל היום".
גם לח"כ מירב כהן יש ביקורת רבה על יחס המדינה לפנסיונרים. "אנחנו חייבים להפסיק להעניש אנשים שחצו את גיל הפנסיה ויוצאים לעבוד", היא אומרת. "למה מקזזים את קצבת הזקנה של אנשים בגיל הפנסיה שיוצאים לעבוד? לא מצאתי אף כלכלן שיסביר לי את ההיגיון. לוקחים אנשים שרוצים להמשיך ולעבוד ורוצים בעשר אצבעות להרים את עצמם מעל לקו העוני, ואומרים להם: אם תעבדו תיענשו ויקצצו לכם את קצבת הזקנה. זה הזוי. מנגד, אנשים שנהנים מהון פסיבי, כמו הכנסות משכר דירה, יזכו להקלות, ובמי שמקבל פנסיה שמנה בכלל לא נוגעים. בוחרים כמדיניות מודעת לפגוע בחלשים ביותר בצורה בוטה. פוגעים דווקא בשומר בסופר או במנקה שיוצאים לעבוד מחוסר ברירה. זהו מנגנון מאוד לא הוגן ומקומם. חייבים לבטל את הקיזוז הזה ובמקביל צריך לייצר תמריץ כלכלי למעסיקים לקלוט עובדים מבוגרים במשרה חלקית".
