איך משפיעה התקשורת בבית על הילדים?
כשההורים משדרים אווירה תוקפנית ואלימה, הילדים חושבים שכך העולם עובד. מה עושים? מפסיקים לומר "ככה אני", ומתחילים לשים לב לתגובות שלכם ולנורמות ההתנהגות
אני יושב מול אבא שחוזר ואומר "לא מדובר באלימות - לא הרמתי יד, אפילו לא קרוב לזה", ואכן הוא צודק. המילה אלימות מתקשרת אצל רובנו לתוקפנות פיזית, אך האמת רחוקה מכך. למעשה, ניתן לומר שרוב הבתים לא נוקטים אלימות פיזית, וזה עדיין לא אומר שהנרטיב המשפחתי הוא לא אלים.
לאלימות פנים רבות, בין אם היא באה לידי ביטוי בצורה פיזית, מילולית, פסיבית ועוד. כאשר ילדים גדלים באווירה ביתית ומשפחתית תוקפנית או אלימה הם סופגים את הלך הרוח הזה, שהופך עבורם למודל לחיקוי. משחר הילדות הם עסוקים בתצפית גלויה וסמויה על הוריהם, שנתפסים כדמויות המודל לחיקוי המרכזיות של חייהם. כאשר הבית משדר אווירה תוקפנית ואלימה, לילדים אין ברירה אלא לחשוב שכך העולם עובד.
חזקים וחלשים
ילדים מתצפתים על הנעשה בבית, אך לצד זה כושר ההקשר והפרשנות שלהם מוגבל, מאחר שהם אינם בשלים קוגנטיבית או רגשית להבין את ההבדל. מכאן, שהרבה פעמים התפיסה של המציאות התוקפנית נחלקת לחזקים וחלשים, ואם דמויות המופת נתפסות כך אז גם העולם פועל כך - ולכן אנו נראה ילדים תוקפניים מחד גיסא או נסוגים וחרדתיים מאידך גיסא.
העולם נחצה לשניים ואינו נתפס כמקום שוויוני, שבו יש נורמות של שיח ודיאלוג. כאשר ילד נחשף לטונים רועמים, אמירות קשות וכדומה, הדרך שלו לבטא את מה שהוא מרגיש תהיה באותה צורה, ולעיתים חמורה יותר.
קראו עוד:
משפחה משולבת: "לא היה קסם מההתחלה"
לקבל טלפון מהגננת ופרצופים מהבוסית
הנה דוגמה - זוג הורים נוסע ברכב ומאחור יושבים שלושת הילדים. ההורים מנהלים ביניהם ויכוח סוער. אין הרמת ידיים, אבל יש הרמת קול ופנים כעוסות. יש אמירות מעליבות, תנועות ידיים מבטלות ומיואשות, לסתות נעולות ואז דממה. מה ראו הילדים בסיטואציה זו? מה קלטו? וכיצד יעבדו את זה?
התשובה לכך היא כמובן סובייקטיבית ואישית, אבל לבטח ניתן להגיד שהמתח השורר ברכב בשעה זו מעביר תחושה של מקום לא בטוח, לא שקט, ובעיקר שכך מתנהלות מערכות יחסים. דמיינו שהסיטואציה הזו אינה מקרית והיא בעלת מספר חזרות רב, ובכל פעם באופן אחר, והרי לכם מה שנקרא ילדים עדים לאלימות.
כמה אחוזים מההורים חושבים שהם הורים טובים? צפו בנתוני הסקר:
חוסר הסבלנות, העדר האמפתיה והשיח הלא מכבד מחלחלים, ובקרב הילדים תהיה נטייה לשחזר את המודל שחזו בו בחייהם עצמם, מול החבר לספסל הלימודים, מול המורה בכיתה ולבסוף מול ההורים עצמם.
למידה וחיקוי
גם אנחנו ההורים היינו פעם ילדים, וגם אנחנו תוצר של למידה וחיקוי. ילדים שגדלו בבתים עם אווירה אלימה ולא רגועה יהיו בעלי נטייה לשחזר את הדפוס בחייהם עצמם. הבחירה הטבעית היא בשחזור, משום שהיא מאופיינת ברמת מודעות נמוכה. לעומת זאת הבחירה בתיקון, כלומר שינוי הנרטיב והעברת מסר רגוע, אמפתי ומחייב, מצריכה עבודה מנטלית רבה ולפעמים בת כמה שנים.
הורים שימו לב, האופן שבו אתם מנהלים את מערכת היחסים עם בן זוגכם אינה סטרילית. יותר מכך, לרוב התקשורת התוקפנית מכוונת לא פעם כלפי הילדים עצמם. מה אתם יכולים לעשות כדי להיות מודל חיובי ומתקן?
1. מודעות - זכרו שלא מדובר בוויכוח סוער, אלא במודל חי וקיים שהבית מלא בו.
2. תיקון - צעקתם? נפלטה מילה לא במקום? נהלו שיחה עם הילד, חזרו בכם ואף התנצלו. זו יכולה להיות הדגמה נהדרת לטעות ולתיקון, הילדים ילמדו מכך ויעריכו זאת.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
3. לא ליד הילדים - זאת אומרת לא בכלל, אבל היה וכעסכם כבש אתכם, אל תנהלו שיחות צורמות וקשות בנוכחות הילדים. הפנימו את האחריות הרבה שבה אתם נושאים.
4. נורמות התנהגות - צרו עם עצמכם קוד אתי של נורמות וסגנון שאתם לא רוצים, ובעיקר לא מרשים שיתקיים בתא המשפחתי שאתם מנהלים. בחרו ערכים מובילים כמו כבוד, אמפתיה, קשר ויחסים, וקדשו אותם.
5. אל תאמרו "ככה אני" - קחו אחריות מלאה על המצב המשפחתי, ושנו את מה שצריך לשנות בכל הנוגע להתנהגות תוקפנית.
הכותב הוא מנחה הורים , מאמן אישי ומרצה במוסדות חינוך. בוגר מכון אדלר, בעל תואר B.A במדעי הרוח והתמקדות בפסיכולוגיה, ותואר M.A בחינוך.
לפנייה לכתב/ת 
