מסך מפוצל: הדרמה מאחורי שידור הטלוויזיה הראשון בשבת

יום שישי, 7 בנובמבר 1969. השעה היא 19:30 בערב. לפתע נשמעות נקישות על דלתו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, המתגורר בירושלים. אלמוג, שנמצא בעיצומה של ארוחת ערב שבת עם אשתו ושני ילדיו, ממהר לדלת בנעלי בית ובמכנסי ג'ינס. בכניסה לבית עומד עו"ד יהודה רסלר, שקיבל זמן קצר לפני כן צו על תנאי משופט בית המשפט העליון צבי ברנזון המאפשר את שידורי הטלוויזיה בשבת. הוא הגיש את הצו למנכ"ל רשות השידור. פניו של אלמוג אינם מגלים את סערת רוחו. הוא מודה לאיש שהגיע לביתו בערב שבת ומתנהג בפורמליות.

עוד כתבות בסדרת היום לפני:

• היום שבו הטנקים הישראליים פשטו על תעלת סואץ
• מוכי ירח: כך חגגו בישראל את הנחיתה על הירח
• כך נתפס קרלוס, המחבל המבוקש בעולם

החלטת השופט ברנזון, שניתנה למעשה בביתו לאחר כניסת השבת, התקבלה כמה ימים לאחר הבחירות לכנסת השביעית, עוד לפני שהוטלה הרכבת הממשלה על גולדה מאיר. מאיר חששה בין היתר כי הפרת הסטטוס קוו תפגע בהצטרפות המפלגות הדתיות לממשלה.

בינתיים בבניין רשות השידור, קבוצת העובדים האחרונה שנותרה במקום התכוונה באותה שעה ללכת הביתה. חגי פינסקר וקבוצת העובדים הקטנה חולפים על פני השומר החמוש המוצב בפתח הבניין. בשלב זה נשמע צלצול טלפון. השומר פנה לפינסקר ואמר: "זה בשבילך". מעברו השני של הקו היה זה אלמוג. "חגי", הוא שאל, "אתה מוכן לשדר הערב?"

פינסקר לא היסס: "בוודאי, מיד. רק שאקבל אישור". אלמוג השיב: "יש אישור. שופט הוציא צו". העובדים זינקו חזרה למעלה, אל חדרי החדשות, לאולפן ולחדרי האיפור. הם הסתערו על המתקנים. יוספה, אשתו של חיים יבין, תקתקה במכונת הכתיבה את החדשות שאותן הכתיב יורם רונן. יבין עצמו התאפר באותן דקות.

כתב "ידיעות אחרונות" דאז גדעון רייכר תיאר כי יתר העובדים חייגו בטלפון ללא הרף. הם הקפיצו לבניין הטלוויזיה עובדים נוספים, שהגיעו בשמחה למקום עבודתם. העובדים התארגו במהירות לעבודה. ד"ר חיים יחיל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותה תקופה, הגיע לביתו של היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר. שמגר פירש את החלטת השופט. הוא אמר: "אם ישנה אפשרות טכנית לשדר - אתם יכולים לשדר". 

ב-21:00 בערב הרדיו שידר הודעה דחופה: "הערב יתקיימו שידורי הטלוויזיה". שבע דקות לאחר מכן, בחדר הבקר מאותתים לפינסקר כי הם מוכנים לשידור. מי שבינתיים עיכב את פתיחת השידורים היה משרד הדואר, כיום משרד התקשורת, שהמתין לאישור. עוד כמה דקות עברו, ושר הדואר ישראל ישעיהו אמר: "זה בסדר, אתם יכולים להפעיל את המשדרים".

עוד שתי דקות עברו, ותרועת שמחה נשמעה בבניין הטלוויזיה. הבמאי אריה אורגד המשיך בספירה לאחור לקראת השידור. חיים יבין התייצב בפני המצלמה. בשעה 21:10 הופיעו פניו של חיים יבין על המסך הקטן. "ערב טוב. כאן שידורי ישראל. שופט בית המשפט העליון מר צבי ברנזון...".

בינתיים התחבקו כולם ליד דלת הזכוכית של האולפן. פניו של יבין הביעו את ההתרגשות והשמחה שתקפו את כל העובדים בבניין. הטלוויזיה שידרה תחילה את תוכניתו של גיורא נוריק "כאן אלהמברה", ולאחריה את "ההגדה לבית פורסייט", פרק ראשון בסדרת רכש בריטית.

ב-22:00 בערב המשיכו השידורים להתנהל כשורה. הטלפון שוב צלצל בבניין הטלוויזיה. הפעם היה זה אברהם גיל, בעל מסעדה במזרח ירושלים. "תהיו ברוכים. אתם רעבים? אני שולח חומוס", הוא אמר. ב-23:00 נפסקים השידורים, בדיוק במועד. 

מכיוון שלעו"ד רסלר לא הייתה בתקופה זו טלוויזיה בבית, הוא נעזר בגיסו עדי קפלן. כמי שנפגע מההחלטה, שהיא לדבריו שרירותית, הוא החליט להתייצב לדו-קרב משפטי, בין היתר נגד ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. קפלן טען בעתירתו כי הוא שילם את אגרת רשות השידור, ונגרם לו נזק מפני "שבגלל לחצים שונים, שאינם רלוונטיים, הוחלט בניגוד לחוק שלא לקיים את השידורים בערבי שבתות". 

קפלן, שסיים את לימודיו בבית ספר דתי בבריטניה, הוסיף: "לא הייתה לי כוונה לפגוע ברגשותיהם של אנשים דתיים. אני אישית מאוד מכבד את רגשותיהם של אנשים בעלי אמונה, ואני בטוח שכן גם גיסי, אבל הפעלת לחץ בלתי חוקי כתוצאה משיקולים קואליציוניים ותככים בין-מפלגתיים על רשות השידור היא שערורייה, שאני כאזרח איני יכול לעבור עליה לסדר היום. אם יצאנו למלחמה - הייתה זו מלחמה על דמות של מדינת ישראל כמדינת חוק".

הרב הראשי דאז, יצחק נסים, זעם: "כלום יושב היה בית המשפט בליל שבת קודש ובצורה כה בהולה לעניין שבדיני נפשות או לשם מתן סעד לנזקק? אין מי שבידו כוח המשפט לעשות בו כחומר ביד היוצר. שומה על המדינה ליתן דעתה על חומרת המעשה, למען ייוודע שיש דין גם לדיין".

חוגים משפטיים הביעו כעס רב על דבריו של הרב הראשי, שהיו לדעתם ביזיון של בית המשפט. ב"ידיעות אחרונות" פורסמה אז תגובה של אישיות בכירה הידועה כחילונית, שגינתה גם היא את החלטת השופט: "זוהי שערורייה ששופט עליון יושב בליל שבת לדון בבקשת צו על תנאי, שאינה חיונית ביותר לגורל המדינה".

אותו גורם עלום הוסיף: "אף בתקופת המנדט הבריטי לא ידוע על מקרה שבית משפט הסכים לחלל את השבת. לא הייתה כל הצדקה לדון בעניין בליל שבת בצורה כה בהולה מבלי לשמוע את הצד השני".

במפד"ל זעמו גם כן. בצמרת המפלגה אמרו: "הכדור נמצא עתה בידי הממשלה. היא ספגה סטירת לחי, והיא צריכה עתה להגיב. זה עניין של גברת מאיר, יותר מאשר כל שר אחר".

מנגד, שופטי בית המשפט העליון קיבלו בקור רוח את ההתקפות החריפות בעקבות ההחלטה, בעיקר על השופט ברנזון.

שבוע בדיוק לאחר השידור הראשון בשבת התכנסו שופטי בג"ץ כדי לדון בשתי עתירות בנושא. בשעה 12:00 בצהריים פורסמה ההחלטה: "רשות השידור רשאית לשדר בליל שבת".

הקרב המשפטי בעד ונגד השידור נמשך עד לרגע האחרון, לאחר שיום קודם לכן הודיעו השופטים כי ייתנו ביום שישי את החלטתם בעניין. רייכר תיאר בכתבה ב"ידיעות אחרונות" כי אל אולם בית המשפט הגיעו רבים. ליד שולחן התביעה ישבו היועץ המשפטי לממשלה, מנכ"ל משרד המשפטים וסגן פרקליט המדינה מישאל חשין. בצד השני ישבו עו"ד רסלר ועו"ד ארווין שימרון, פרקליט רשות השידור. השופטים התיישבו על כורסותיהם הירוקות, והקהל באולם עצר את נשימתו.

השופט משה לנדוי היה זה שהקריא את ההחלטה: "נראה לנו שהחלטת העיכוב של ראש הממשלה לא תוכל לעמוד בדרכה של הרשות, אם ברצונה להפעיל את החלטתה לשדר בשבת. מצד שני, אין בהחלטה זו כדי לצוות עליה על שידורים אלה. עניין ההפעלה של שידורי הטלוויזיה בשבתות נשאר בידיה של הרשות".

חצי שעה לאחר מכן התקיים דיון נוסף בלשכתו של השופט ד"ר יואל זוסמן. העותר היה שמחה מירון, יהודי שומר מצוות וחבר הסתדרות הפועלים הדתיים. בעתירה נטען כי ההיתר להעסקת עובדים בשבת בטלוויזיה צריך לפי החוק להינתן רק אם הפסקת העבודה עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש. "היכן כאן צורך חיוני בעבודה בשבת?", שאל עו"ד אליצור דיבון שייצג את העותר.

עוד טען עורך הדין כי הפעלת הטלוויזיה בשבת פוגעת במירון שהוא שומר שבת וכן בחבריו, אשר אינם יכולים לעבוד ברשות השידור. בנוסף טען עורך הדין גם לחילול שבת בפומבי. "חילול השבת במסגרת הממלכתית של הטלוויזיה הישראלית פוגע קשות ברגשותיה של היהדות הדתית בישראל ובתפוצות, ואין העותר חייב להשלים עם כך, כאשר חילול שבת זה נוגד את חוקי המדינה".

השופט זוסמן נתן את החלטתו כעבור 20 דקות: "ניתן בזה צו על תנאי נגד שר העבודה, רשות השידור ושר הדואר, המורה להם לבוא תוך 30 יום אל בית המשפט ולנמק מדוע לא יימנעו מלהעסיק עובדים בשבת". אבל השופט לא הוציא צו ביניים למניעת השידורים בשבת.