שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאז שרה אמנו: גברים כולאים נשים בקופסאות
    בניגוד לאברהם מקבלת שרה מעמד של אובייקט: לוקחים אותה, משתמשים בה, אונסים אותה. מי שתזעק את זעקתה תכונה "פמינאצית" ותואשם ככופרת. אבל אין מרחק בין החפצת נשים, הדרת נשים ורצח נשים. השילוש הזה הוא ביטוי לתרבות היררכית שמאמינה שלחלק מהאנושות מגיע יותר מלחלק האחר

    לכי לך

    פתאום קם אברהם בבוקר, שומע "לך לך" ומתחיל ללכת. לא תמיד אנחנו זוכרות שאת המסע ההרואי התחיל אביו של אברם (י"א, ל"א): "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן". אלא שתרח נפטר בחרן, ואברם נדרש להמשיך במסעו לכנען.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    ההיענות המיידית של אברהם זכתה למקום נכבד במסורת, ולכן הפעם נפנה את אלומת האור אל האישה שלצידו, שרה, שלא זכתה לקבל ציווי, לא זכתה לבחור אם להיענות לו, ולא זכתה לאותה תהילת עולם. שרה, האם הראשונה שלנו, מככבת בשלושה-עשר פרקים בספר בראשית. זה בהחלט מקום מכובד, אלא שבניגוד לאברהם היא מקבלת מעמד של אובייקט כמעט לכל אורך הסיפור. 

     

    בלי ברית

    שרה נלקחת לארץ כנען. על מנת להגן על בעלה ולזכותו במתנות היא ניתנת למלך מצרים ולמלך גרר. היא לא שותפה לבריתות בין אלוהים לבעלה ואינה זוכה להבטחות שאברהם מקבל: החל מ"ואעשך לגוי גדול" (י"ב, ב'), "שמתי את זרעך כעפר הארץ" (י"ג, ט"ז), "ספור את הכוכבים כה יהיה זרעך" (ט"ו, ה'), "וארבה אותך במאוד מאוד" (י"ז, א'), וכלה ב"והיית לאב המון גויים" (י"ז, ד').

     

    בית המדרש של הטוקבקים

    בית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    היא לא יודעת שיום אחד היא תהיה לאם. למזלה היא גם לא עדה לתגובת הקלון של בעלה המסרב בנימוס להודעה האלוהית על הבן שייוולד לו משרה: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". היא לא מקבלת עדכון על מצוות ברית המילה של הדור הבא, ושוכחים להחתים אותה על אישור הורים לטיול שאליו יצא בעלה עם בנם ועם המאכלת. לא מפתיע לגלות שמיד אחרי מסיבת ההפתעה בהר המוריה, מגיעה לסופה פרשת חיי שרה.

     

    הרחם הלאומי

    שרה לא מתבשרת על ייעודה כרחם לאומי, ולא על ההבטחה למימוש הייעוד. עם זאת, ברור לה שמשימתה בחיים היא להביא צאצאים לאברהם. תחנות ההולדה בסיפור שרה הם המקומות היחידים שבהם היא פועלת וקולה נשמע.

     

    "קשה לכם, החמוצים"

    לקול של שרה יש לרוב צליל מריר: היא מבקשת להיבנות מרחמה של אישה אחרת, היא מתעללת באישה האחרת ולבסוף מגרשת אותה ואת בנה. כואב לראות את האם הראשונה שלנו ברגעיה המרים והאכזריים. כואב, אבל לא מפתיע.

     

    מסע חיים מטלטל שיהפוך כל אישה למרירה ונקמנית (באדיבות הספרייה הלאומית) (באדיבות הספרייה הלאומית)
    מסע חיים מטלטל שיהפוך כל אישה למרירה ונקמנית(באדיבות הספרייה הלאומית)

     

    שרה זוכה ליחס של חפץ ולא של אישה: לוקחים אותה, משתמשים בה, אונסים אותה, מוכרים אותה, מסתירים ממנה אינפורמציה ולא שואלים לרצונה. מסע חייה הופך אותה למרירה ונקמנית. ברגעים שבהם שרה לא מרירה היא צוחקת (ואפילו על כך באים אתה חשבון). הצחוק שלה קשור לחדוות ההולדה של יצחק. ברגעים אלה ליבי איתה. זכיתי לדעת כמה חדווה וצחוק של אושר יש באימהות, וכמה דאגה יש מכל העקידות שעוד יפגשו אותה בדרך.

     

    גלות מצרים

    אפשר להתלבט בשאלה מה יזכה בתואר "האירוע המחפיץ ביותר" בסיפור חייה של שרה. למרבה הצער התחרות קשה. מבחינתי, התעודה מוענקת לגלות מצרים של שרה, לשעות המייסרות שעברו מהרגע שבו עדכן אותה אברהם.

     

    "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (י"ב, י"א-י"ג). היא כנראה צייתה להנחיה של בעלה, שהרי היא הוענקה למלך מצרים. אברהם, כמתוכנן, קיבל מוהר מכובד: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים".

     

    לא שרה יקרא שמך, כי אם סחורה

    בסיפור הזה היא לא שרה או גבירה, היא סחורה. אין דרך בוטה יותר להבהיר לאישה שהיא ציוד משרדי בהנהלת החשבונות של הפטריארכיה: את יפה ומשום כך נחשבת לסחורה נחשקת. המלך ירצה אותך ולכן יאיים על חיי בעלך או יציע כסף לגברים של המשפחה. אז יאללה - סוגרים עסקה. עטופה בצלופן של שקרים והבטחות, בלי יכולת להביע דעה, שרה הופכת לחלק מעסקת חליפין.

     

    להפוך אישה לביצת הפתעה

    אבל מסתבר שאפשר להחפיץ עוד יותר. תוספת ההחפצה נמצאת במדרש מפורסם אודות הירידה למצרים (בראשית רבה, לך לך, מ'): "עכשיו שאנו נכנסים למקום כעורים ושחורים (מצרים) אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וגו'".

     

    ושרה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה כיוון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מזיווה". אברהם כה מבוהל מהכניסה למצרים, עד שהוא מכניס את שרה לתיבה ונועל אותה בפניה. הנעילה לא מונעת מפקידי המכס המצריים לפתוח את התיבה (שהרי המפתח אצל אברהם והם דורשים אותו ממנו), אבל, כפי שמבהיר המדרש, הנעילה נעשית בגלל שרה. היא לא תוכל לברוח.

     

    אמא בקופסה

    בכייה לדורות. האגדה הזו היא הזמנה לישיבת שבעה על דורות של נשים מוחפצות שבעליהן מוצאים תירוץ (את יפה מדי / חכמה מדי / תמימה מדי / בזבזנית מדי) לסגור אותן בבית, לנעול אותן בקופסה, להרחיק אותן מהעולם ולמנוע מהן אפשרות בחירה או אפילו תנועה.

     

    נשים נעולות בקופסאות אמיתיות או מטפוריות, נמסרות כשי מגבר לגבר, רועדות מפחד, עצובות ומרירות. במרב הן מתנחמות בילד שילדו ובסוף הסיפור הן משלמות בחייהן או בחיי ילדיהן על החדווה הבודדת הזו.

     

    זעקת שרה

    החודש, במדינת ישראל, נרצחו שלוש נשים בידי בני זוגן. עד סוף השנה יגיע מספר הנרצחות לעשרים בערך. כך מדי שנה. רבות אחרות יוכו, יינעלו בתיבות, יסבלו מטרור כלכלי, רגשי או רוחני ויושתקו. נשים רבות מספור יעברו ממיטה למיטה כסחורה.

     

    מי שתזעק את זעקת שרה תכונה "פמינאצית" ותואשם ככופרת בגדולתם של אבות האומה. כך נעבור גם השנה, בשתיקה והשתקה, את סיפורי שרה.

     

    כולנו משלמים את מחיר ההחפצה

    האמונה שמותר להשתמש במישהי או מישהו בעולם כעבדים ושפחות, כרהיטים בחיים לא להם, פוגעת במרקם הקהילתי כולו. שהרי אם היום אני חפץ מחר זה יכול להיות אתה. יתר על כן, החפצה היא עניין יחסי ומוחפצים רבים הם גם מחפיצים. הדוגמא העצובה לכך היא שרה שהוחפצה והחפיצה את הגר וישמעאל.

     

    גם המדרש הארגז האומלל מחפיץ את המחפיצים, שכן בבוא אברהם להסביר לשרה את הסיבה לנעילתה הוא קובע שהמצרים "כעורים ושחורים". העיוות בתפיסת מקומה של שרה בעולם הוא עיוות גדול יותר, עיוות שממיין את כל האנושות ליפים מול כעורים, גברים מול נשים, לבנים מול שחורים. אין דרך להחפיץ רק קבוצת אוכלוסייה אחת.

     

    מי שלא מאמינה שכולנו נבראנו בדיוק באותו צלם אלוהים; מי שמוכנה לערער על הטענה לשוויון מוחלט של כל הבריות, תמצא את עצמה בתוך ההיררכיה, כשמעליה ומתחתיה חבורות מייסרות ומתייסרות. יש סבל גדול בהיותך מוחפצת, אבל אין אושר בבחירה להחפיץ.

     

    החפצה, הדרה ורצח

    החוט המשולש הזה לא יורד מסדר היום של החברה הישראל. נורא שהזוועות נעשות, אבל טוב שעכשיו יש לנו קול וכוח לדרוש לצאת מ"ארגז שרה", וטוב שיש לנו חברים שמחויבים למאמץ לסיים את השעבוד. המאבק הפמיניסטי הוא מאבק לזכויות חווה ואדם, והשוויון יתרום לאושר של כולנו.

     

     

    הרב אלימלך פירר (צילום: שאול גולן)
    פתאום יש לאנשים ליברלים ערכים. תראו איך זה מקומם(צילום: שאול גולן)

     

    לא, אין מרחק בין החפצת נשים, הדרת נשים ורצח נשים. השילוש הזה הוא ביטוי של תרבות היררכית שמאמינה שלחלק מהאנושות מגיע יותר מלחלק האחר, תרבות שחושבת שמותר לפלס את הדרך לצמרת על גופות ונשמות.

     

    בשבוע שעבר, בעקבות הסירוב של זמרים לשיר באירוע של הרב פירר, השמיעו גברים שונים וגם נשים זעקות קוזק נגזל. כאילו שמישהי הכניסה את פירר לכלא, או הזריקה לו לתוך האוזניים קולות ערווה של נשים. מה קרה? זמרים, יוצרים ויוצרות הודיעו שהם לא יופיעו במופע ללא זמרות. זה הכול. פתאום יש לאנשים ליבראלים ערכים, תראו איך זה מקומם.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    "די עם הדרת הנשים שאתן חשות בה, אז לא יהיו זמרות, ביג דיל. הפעם רק גברים. מה הקשר להדרה? תסתכלו על הכוונה. די להתבכיין", כך כתבה בשבוע שעבר בבית המדרש שלנו מישהי שמכנה את עצמה

    "אחת". היא לא הייתה לבד בתגובתה. בסרטון אני מתייחסת לדברים.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים