שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הפסדנו את נהריים כמו שהפסדנו את טאבה

    הזלזול האגבי בהסכמי שלום כבר עלה לישראל בפיסת אדמה. סיפור ששמעתי מהאדריכל רפי לרמן עליו השלום, שתכנן את יישובי סיני והכביש לאופירה

     

      (צילום: נתי הרניק, לע
    טאבה לפני החזרתה למצרים, אמצע שנות ה-80(צילום: נתי הרניק, לע"מ)

    טוב עשה בנימין נתניהו כשפיטר את אורי אריאל, שר החקלאות הכושל של מדינת ישראל, שבאופן סימבולי ביום האחרון לכהונתו אבדו לנו שטחי החקלאות היפים בנהריים ובערבה. עונש מתבקש. מעט שרי חקלאות הזיקו לחקלאות הישראלית כמו אריאל. אני הראשון שאתמוך בפיטוריו של מי שבתקופתו עלו מחירי המים, יובאה תוצרת חקלאית מארצות שאין לנו שום עניין בעידוד החקלאות שלהן, פוטרו או התפטרו מדריכים חקלאיים עם ידע רב ערך לדורות ובמקומם לא בא אף אחד.

     

     

    והסמליות, הו הסמליות. ב-1932 הקים פנחס רוטנברג, חזונאי החשמל של ארץ ישראל, את תחנת הכוח בנהריים. אנחנו מעצמת חשמל בגלל התחנה ההידרו-אלקטרית הזו, אתר המורשת הציוני האמיתי שלנו. ברור שלאנטי-ציונים כנתניהו ואריאל יש עניין בהרס ההיסטוריה הציונית החדשה. הפקרת התחנה והזלזול בהסכם השלום עם הממלכה ההאשמית ובנספחיו הם מסוג העבירות שאין עליהן מחילה. חילול מורשת היסטורי.

     

    יש כמובן את ההיסטוריה ואת הצרכים הפנים-ירדניים. זה התחיל בהפרת הריבונות הירדנית בניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל בירדן (1997, נתניהו ראש ממשלה), המשיך בירי למוות בשופט ירדני במעבר אלנבי (2014, כנ"ל), הלאה לקבלת הפנים המפוארת למאבטח הישראלי שהרג שני ירדנים בעמאן וכלה בפחית הדלק שנשפכה לאחרונה עם המעצר של שני האזרחים הירדנים, שהוחזקו ללא משפט במשך חודשים ופתחו בשביתת רעב. הם, כמו נהריים, הושבו לירדנים לפני כמה ימים.

     

    שלום, כמו דמוקרטיה, צריך לתחזק. האפשרויות האחרות פחות מוצלחות.

     

    סגירת השער בין ישראל לירדן בנהריים    (צילום: המועצה האזורית עמק הירדן)

    סגירת השער בין ישראל לירדן בנהריים    (צילום: המועצה האזורית עמק הירדן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אין לי טענות לנתניהו ואורי אריאל. הם פוליטיקאים אגוצנטריים, רשלנים ושחצנים מהסוג הישן. מהסוג שאף פעם לא מתיישן. תשמעו סיפור שקרה כאן ב-1982, סיפור שלא היה צריך לקרות ואולי בגללו טאבה שייכת היום מצרים. סיפר לי את זה האדריכל רפי לרמן עליו השלום, מי שתכנן את יישובי סיני, את הכביש בין אילת לאופירה, את מרכז המבקרים במצפה רמון ויוטבתה ואת תחנת מכבי האש בתל אביב:

    זמן קצר לפני הנסיגה הסופית מסיני הגיﬠה משלחת מצרית לטאבה ﬠל מנת לסמן את הגבול. ישראל טענה, בלחץ משפחת פפושדו שהייתה בעלת מלון "אביה סונסטה" (היום הילטון טאבה), שהגבול עובר במקום אחר. ולכן, לפני שהגיעה המשלחת, התבקשו החיילים הישראלים במקום לזרוק את אבן גבול 1 לים. אבל החיילים השליכו את האבן כמה מטרים מאחורי גבעה קטנה. אפשר להבין אותם. זאת הרי אבן כבדה שעמדה שם מ-1906. וחוץ מזה, מדובר בסך הכל במצרים, כן?

     

    "תן לי להוביל את האוטובוס", אמר לרמן למפקד המשלחת המצרית, מסמן לנהג לחצות את ואדי טאבה.

     

    "לאן אתה נוסﬠ?", שאל ראש המשלחת.

     

    "אי אפשר להקים מסוף גבול בתוך הוואדי", אמר לרמן. "השיטפונות ייקחו אותו".

     

    "בתוך השטח המצרי אמורה להיות באר", אמר אחד המצרים. "אני הייתי פה חייל לפני 1967, אתה יודﬠ איפה היא?".

     

    "היא נסתמה מזמן", לרמן שמר ﬠל שלווה. הוא לא ציפה שהמצרים יצרפו למשלחת מי שהיה חייל פשוט 15 שנים קודם לכן. מצרים, אה?

     

    ﬠשר דקות לאחר מכן, בתוך מה שאמור היה להיות שטח ישראלי, צﬠק אחד מהקצינים הישראלים: "מצאתי את הבאר!". ראש המשלחת המצרית חייך. באותו הרגע ממש קרא אחד הקצינים הישראלים שלא היה מודע למזימה הישראלית המתוחכמת: "הנה אבן הגבול!". הופה. אין כמונו.

     

    ב-1989 (תקופת שמיר בממשלת האחדות השנייה) תמה סאגת טאבה, שהמצרים היו מוכנים להחכיר לנו אותה ל-99 שנים. כמעט באותה רמת זלזול ואווילות נסגר סיפור נהריים, בניגוד לחכירה מתחדשת כל 25 שנים שעליה הסכימו ביניהם רבין והמלך חוסיין בתוך עשן סיגריות השלום.

     

    אכן ראש ממשלה גדול. כל כך גדול, שאחריו, ואחרי אורי אריאל ודומיו, לא יישאר כלום. אולי כי לא היה כלום.

     

    • צור שיזף הוא סופר, עיתונאי וחקלאי

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים