שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שלום או מלחמה על ישראל

    אברהם אבינו מתנגד להשמדת סדום ואף מנסה להציל את אנשיה. האירועים האחרונים מלמדים אותנו כי גם אנו צריכים לנסות לבודד את האדם הרע, כדי שלא יספה חף מפשע, עם רשע. המלחמה היא משחק קבוצתי - והגיע הרגע לשחק אותו נכון

    חיסול ממוקד

    מדיניות החיסולים שלנו היא זאת שצריכה לקבוע איפה ישנו המחבלים בלילה. הם צריכים לדעת שיקיריהם עשויים להיפגע, והשהות בקרבתם מסכנת את המשפחה כולה. 

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    בשנים האחרונות העלינו את הרף מדי. צה"ל מתאמץ לפגוע פגיעה מדויקת וכירורגית רק בחדר בו ישן המחבל, ואם אפשר, בדיוק ברגע שאשתו יצאה לשירותים, ולהיזהר על המנורה שעל השידה. חראם, מנורה יפה דווקא.

     

     

    הרס בעזה לאחר תקיפות צה
    זהירות היתר המוסרית גורמת למחבלים לנצל את אזרחיה(צילום: רויטרס)

     

    זהירות היתר המוסרית הזו גורמת למחבלים לנצל את האוכלוסייה האזרחית שלה. ככל שאנחנו מתאמצים שלא לפגוע בה - אנחנו משתפים פעולה במשחק המחבואים הכפול של המחבלים, בו הם משתקים חצי מדינה ומתחבאים מאחורי מגן אנושי. טרור שפועל מתוך אוכלוסייה יוצר בעיה, אולם נראה שבעזה הבעיה קשה יותר.

     

    קולקטיב מול אינדיבידואל

    האם באמת אפשר להפריד בין המחבל כאדם פרטי, ל"בני הערובה" שלו, אזרחי הרצועה? שהרי ממנה יצא המחבל ואליה הוא חוזר. ממנה יקבל את המוטיבציה - והיא עצמה מגדלת אותו ושכמותיו. האוכלוסייה העזתית ברובה תומכת בטרור, באופן פסיבי או אקטיבי, או כמו שאומרים אצלנו, "בעזה אין שמאלנים".

      

    אזעקות ובהלה ברחבי הארץ    (צילום: בראל אפרים, איתי בלומנטל, דוברות המשטרה, סהר אפריאט, עידן יגודה, אלון בן שבת, עופר מלמד)

    אזעקות ובהלה ברחבי הארץ    (צילום: בראל אפרים, איתי בלומנטל, דוברות המשטרה, סהר אפריאט, עידן יגודה, אלון בן שבת, עופר מלמד)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בעולם העתיק כל מלחמה הייתה קולקטיבית. צבא דל מול צבא של רגליים, סוסים ואבק שמתערבב. החיילים היו חסרי פנים ואישיות. גם לאוכלוסייה האזרחית לא הייתה זהות יחידנית: גברים נשרפו בכפר, נשים נלקחו בשבי. ושלום, או מלחמה, על ישראל.  

     

    העולם המודרני נוקט בגישה האינדיבידואלית הרבה יותר: הוא מפורר את הקולקטיב, לטובת האישי ומפעים את החד-פעמיות שבכל אדם: אנחנו לא עדר של באפלו, אנו חושבים לבד ומקבלים החלטת באופן עצמאי. מכאן נגזרת גם האחריות הפלילית האישית - אדם נשפט רק על מה שהוא עשה.

     

    השקר על האינדיבידואל

    גם הספרות, הקולנוע, והאומנות מחזקות את המגמה הזאת, ומספרות את סיפורו של האדם הפרטי: כך, הילדה עם המעיל האדום ב"רשימת שינדלר" מצליחה לתפוס לנו את העין בתוך הפריימים בשחור-לבן. סיפור של אדם פרטי מאפשר לנו לראות אותו, ולהבין ממי מורכב ה"קולקטיב" אליו הוא משתייך.

     

    רשימת שינדלר. קולקטיב בעל כורחו ()
    רשימת שינדלר. קולקטיב בעל כורחו

     

    אבל זה יותר מסובך מזה. כי קבוצה לא מורכבת רק מפרט ועוד פרט. "פסיכולוגית הקולקטיב" מציירת אדם שמתנהג בצורה שלא היה מתנהג כיחיד, כאשר היה לבד. אין לפרט את מידת האומץ הנדרשת, את הקושי בהיעדר תמיכה, את תחושת השייכות - למשהו גדול וחשוב. ואפילו את הרצון להקרבת ה"אני" שלו, לצורך המטרה המשותפת.  יחד עם זאת שזהות פרטית נתפסת כמתקדמת יותר, יש לה מחירים. החיים המודרניים איבדו איכויות יקרות של זהות קולקטיבית.

     

    על פי הרמב"ם, היוצא למלחמה צריך "להסיר ממחשבתו את אשתו ובני ביתו", להוציא את עצמו מחזקת יחיד - ובכך, להזדהות עם הקולקטיב. למלחמה אתה לא יוצא בשביל עצמך אלא בשביל מעגל זהות שהוא גדול ממך. וגם האויב הוא לא אוסף של פושעים אלא קבוצה המעוניינת להשמיד את הקבוצה שלך. במלחמה כולם משחקים קבוצתי.

     

    צדיק בסדום

    אלוהים מגלה לאברהם כי בכוונתו להפוך את סדום. הוא מזמין אותו לדיבייט ומבקש לשמוע מה היהודי הראשון חושב על העולם.

     

    "אני רוצה את נקודת המבט שלכם, בני האדם", אומר אלוהים. את העין שמסתכלת על העולם במידת המוסר האנושי. אפשר לומר בפראפרזה, "רצה הקב"ה לשפוט את סדום, שיתף איתו מידת אברהם".

     

    ומה באמת עמדתו של אברהם? חס וחלילה, הוא אומר: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, חלילה לך. השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".

     

    לפעמים ענישה קולקטיבית היא מוצדקת, כי כל המנגנון מושחת. אבל, אומר אברהם, איכות מוסרית של חברה נמדדת כמותית, אם יש בה הרבה צדיקים.

     

    והוא מתחיל למצוא סטטיסטיקה: אולי יש חמישים צדיקים בסדום? אברהם בעמידתו מול אלוהים והגנתו על הסדומאים, נסוג עם הסטטיסטיקה עד האפשרות הכי מזוקקת: אולי יש אפילו עשרה צדיקים בסדום. אמנם הסטטיסטיקה לא כל כך טובה, אבל הנה גם בתוך קולקטיב מרושע יכולים מיעוט לקום נגד כולם ולבחור אחרת.

     

    לחפש את הצדיקים והחפים מפשע

    הסטטיסטיקה, לפי אברהם, מעידה לא רק כמותית, אלא על האפשרות והזמינות של אדם בתוך החברה שלו, לצאת מהקולקטיב ולפתח עמדה עצמאית. למרות שזאת אפשרות, מיעוט קטן עדיין אומר שרוב המנגנון רקוב, אין אופוזיציה חזקה, וכמעט בלתי אפשרי להוציא את עצמך מכלל הרשע הקולקטיבי ולהתנהג באופן אינדיבידואלי.

     

    הדיון בין אברהם לאלוהים מספר שבמוסר טבעי יש דיאלוג בין קולקטיב לפרטי. ומלמד אותנו לראות בשתי עיניים בו זמנית. עין שרואה קולקטיב ומגמות. ועין שרואה פרטים, אנשים, ואפשרויות לחשיבה מחודשת.

    אברהם בפינצטה שלו מנסה לבודד את האדם הטוב, לכן הפתרון בסופו של ענין הוא להוציא את לוט ומשפחתו מתוך סדום העומדת להיחרב. אנחנו בפינצטה שלנו צריכים לנסות לבודד את האדם הרע ולהפריד אותו מתוך מי שסביבו כדי שלא יספה צדיק או חף מפשע עם רשע.

     

    לא רק על ידי בדיוק הפעולות והמבצעים שלנו, אלא גם על ידי בניית התודעה, האחריות והכוונת ההתנהגות. ודווקא בגלל זה, אפשר קצת פחות להקפיד על "פעילות כירורגית". מחבל שידע שהוא מסכן את חיי

    משפחתו, יכול לדאוג להם על ידי כך שיבודד ויבדיל את עצמו. ולא יגזור על  משפחתו ואוכלוסייתו ענישה קולקטיבית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים