לצפות בזוהר הצפוני בקצה העולם

הכול התחיל כשלפני שנה חזר אסף שניידר מנסיעת עיתונאים לעיר טְרוֹמְסֶה שבצפון נורווגיה. אחרי שפירסמתי את הכתבה שלו, הוא זרק לי, העורכת, כבדרך אגב: "האמת שזה לא כזה מסובך לעשות את זה לבד. רק צריך למצוא טיסה, את כל השאר אפשר לארגן במקום". מדי פעם נתקלנו זה בזאת במערכת ופיטפטנו על נורווגיה, על הצבע האמיתי של האורות ועל כך שיום אחד אני אטוס לשם, ושהוא אולי יחזור עם הילדים.

כתבות נוספות למנויי +ynet:

• כל מה שכדאי לעשות בברלין
• לראות את בודפשט דרך רחוב אחד
• לצאת לטיול משפחתי בטרנספורטר

ערב אחד, בחזרה מהעבודה ברכבת, הקלדתי את המילה טרומסה בנייד והתחלתי להשתעשע באפשרות של נסיעה לשם בדצמבר. הטיסה שמצאנו (לופטהנזה, 600 דולר), יצאה מנתב"ג בערב חג המולד וכללה עצירה של לילה בשדה התעופה בפרנקפורט. לא נבהלנו מהקונקשן הארוך והחלטנו לראות בזה חלק נחמד מהחופשה. בטיסה למחרת התעטפנו בשלוש שכבות של ביגוד תרמי וטסנו שעתיים וקצת לטרומסה. 

שום דבר לא הכין אותנו לנחיתה בשלג ולנצנוצי השקיעה באחת בצהריים. באוטובוס, בדרך הקצרה לעיר, כבר היה חושך מוחלט. יורדים מהאוטובוס, ובמקרה שלי יותר מדויק - משתטחים עם כל הגוף על הקרח, ומבינים מהר ועם ירך דואבת שהעיר היא מגרש החלקה ענק, וצריך ללכת פה לאט־לאט.

מבעד לאורות העיר מתגלים הרים מושלגים שמקיפים אותה מכל הכיוונים, מדרחוב מקושט באורות כריסמס, מסעדות, חנויות עיצוב, קתדרלה, ברים ובתי קפה. בכל פינה יש שלטים ותזכורת לסיבה שבגללה הגענו לכאן: אורות הצפון (הזוהר הצפוני), או בשמם הקדום - האורורה בוראליס. 

לא קשה לפספס שתיירות האורורה הפכה למקור ההכנסה העיקרי של העיר. מדובר בתופעת הטבע שהתיירים מכל העולם משתגעים ממנה (יידרשו הרבה מילים כדי להסביר אותה, גגלו ותיהנו), והמקומיים לא מבינים למה הדבר הזה בשמיים, שהם רואים מדי פעם כשהם יוצאים לריצה עם הכלב, מרגש את כולם. 

בנוסף למרדפי האורות, יש כאן כמות בלתי נגמרת של פעילויות חורף, כמו שיט לווייתנים, מזחלות כלבי האסקי, האכלת איילי הצפון וסקי. את הכול ניתן להזמין מראש או על המקום בהתאם לתקציב שלכם (החל מ־400 שקל לאדם).

לכידת האורות מצריכה מזל והמון סבלנות, כי כמעט לא ניתן לדעת מראש מתי הם מתכננים לתת את ההופעה שלהם. עשרות אתרי אינטרנט מנסים להעריך את עוצמת האורות, כשהם מציגים מדד בשם kp החוזה את הפעילות הגיאומגנטית של האורורה. עדיף לכם שיהיה לפחות שניים או שלושה kp כשיוצאים לשטח.

וכך, עם שלושה kp והרבה תקווה, יצאנו לסיור כבר ביום הראשון. ביקורות מפרגנות באתר airbnb הובילו אותנו לבחור צעיר בשם רוב שעורך סיורים כאלה, ועכשיו הוא אסף אותנו מהמלון בניסאן קשקאי שלו בשעה 19:30, פחות או יותר הזמן שבו נאספים עשרות תיירים מכל המלונות והדירות בעיר לאותה המטרה. בדרך אנחנו אוספים שני צעירים ממוצא הודי המתגוררים בליברפול ובלוגרית אופנה סינית שמגיעה לאיוונט במעיל פוך במראה של דרקון צבעוני. במהלך הנסיעה, רוב, שהוא בכלל פולני שעבר עם אשתו להתגורר באזור, מתעדכן במיקומים עם חבריו המדריכים, ואנחנו יוצאים מהעיר המוארת כדי למצוא נקודות חשוכות ונקיות מעננים. אנחנו עוצרים בנקודה מסוימת ליד הכביש ומתבקשים לטפס על גבעה מושלגת וטובענית. שם, בשלג הקפוא, רוב מתחיל להצביע על משהו שנראה כמו ענן. פתאום רואים שהענן זז, ושגם בצד השני של השמיים יש עוד שובל, ואחר כך עוד אחד. כשמכוונים את המצלמות שעל החצובות, השובלים נראים פתאום ירוקים. השילוב עם הכוכבים בשמיים מרגש. השמחה גדולה. 

רוב מחליט להמשיך ומסיע אותנו לעוד נקודה, אבל זו מתגלה כאכזבה. משם מרחיקים עוד מהאוטובוסים העמוסים תיירים, עד שמגיעים לגבעה נחמדה (וקפואה!) כדי לראות קצת יותר טוב. חברי הקבוצה הופכים דוגמנים לרגע ועולים אחד אחד מול רוב לצילומים על רקע האורות שיישלחו אחר כך לחברים ולמשפחה. המשך הערב כולל מדורה, שוקו חם, מרק מהביל שרוב שולף מהתרמוסים ומרשמלו על האש.

מכיוון שראינו את אורות הצפון בפעילות בינונית, יש תחושה שכדאי לנסות לראות אותם שוב. לצאת לעוד מרדף של שעות ארוכות זה יקר, מעייף וקפוא, אז אנחנו מחליטות לנסות לחפש את אורות הצפון לבד. יש כמה נקודות בטרומסה עצמה שנחשבות חשוכות ועם פוטנציאל סביר לצפות באורורה. אנחנו מחליטות לצאת מהמלון בערב ולקחת מונית לאחת מהן, פארק Prestvannet. בדרך אנחנו שואלות את הנהג אם לא מסוכן לשתי נשים להסתובב לבד בפארק החשוך. הוא צוחק ואומר שהסכנה היחידה כאן היא סכנת החלקה. הפארק הענקי הוא בעצם אגם שקפא. עמדת מציל נטושה בדרך מספרת שבקיץ קורה פה משהו אחר לגמרי. 

מיד בכניסה אני רואה שובל ירוק חיוור עולה מכיוון צפון, ומרגישה פרפרים בבטן. כשהאור דועך אני מנסה לשאול את עצמי למה האורורה כל כך מרגשת. האם בגלל שכולם מתלהבים ממנה, האם בגלל שהיא קשה להשגה והחיפוש אחריה מרגיש כמו חדר בריחה בטבע, או אולי כי במקום הזה, כ־344 ק"מ צפונית לחוג הקוטב, מרגישים חזק את עוצמת היקום, החיבור לאלוהים או שניהם יחד.

אחרי שמסמנים וי ושולחים את תמונות הזוהר למשפחה ולחברים המתלהבים (זה הזמן להודות שהאורות פחות ירוקים במציאות), אפשר להתפנות למה שהתגלה כדבר האמיתי של הטיול - טרומסה עצמה, הנורווגים, הטבע שמסביב, האוכל הטעים והאסתטיקה הסקנדינבית. הכול כאן מסודר יפה ובאיפוק מופלא.

התארחנו ב־Comfort Hotel Xpress, מלון צעיר, עדכני ולא מתחנף, במיקום מושלם, ליד מדרחוב סטרוגטה. צ'ק־אין עושים בעמדת הטאבלט שבכניסה. מונית לשדה התעופה? כנ"ל. קפה, יוגורט, כריך או מוזלי? קחו מהמקרר ושלמו בדלפק. כל התשלומים באשראי, מזומן היא מילה גסה. החלפת מצעים וניקוי החדר נעשים אחת ל־4 ימים. כאן מתחשבים בסביבה, ואין סיבה להחליף מגבות אחרי כל מקלחת, גם בבית אנחנו לא עושים את זה. ביום השני כבר השתלבנו באווירה ופינינו לבד את הפח, לא לפני שהתלבטנו ארוכות לאיזה מארבעת הפחים השונים לזרוק את המכסה של היוגורט. הפאר המוגזם של מלונות גדולים, צי חדרניות שמרוויחות פרוטות ובל בוי שסוחב את המזוודה - נראים שייכים לתקופה אחרת. 150 יורו לזוג ללילה, לא כולל ארוחת בוקר.

טרומסה (Tromsø) היא עיר ובה כ־75,000 תושבים. חיי התיירים בעיר נעים סביב המדרחוב, הנמל והרחובות סביב. מלבד ברגר קינג וחנות אחת של h&m שראינו בקניון, רוב המותגים ברחוב הם מקומיים, ומדובר בחוויה מרעננת. שיטוט של שעתיים בחנות עיצוב נורווגית בשם ting וקניית אגרטל שיש סיכוי טוב שיישבר במזוודה, גרמו אושר עילאי לאחת מאיתנו (ועצבנות קשה לשנייה). אל תפספסו את רשת חנויות הסוודרים הנורווגית שמוכרת גם כובעים ושאר פריטי לבוש יפים ויקרים שאין מצב שתלבשו בארצנו החמה. 

אחת האטרקציות בעיר היא הרכבל Fjellheisen, שממנו אפשר לעשות תצפית על כל העיר. אם מזג האוויר מאפשר, אפשר לעשות טרקים ממקום התצפית. אם לא - תיהנו משוקו, ופל מתובל בהל ותצפית נהדרת במסעדה. בחזרה או בדרך לשם היכנסו לקתדרלה הארקטית העצומה איסהאב. אוטובוס קו 26 מוביל לרכבל ולכנסייה.

לא מומלץ לפספס את המוזיאון לאמנות. אם להיות כנות, נכנסנו אליו בתקווה להתחמם קצת ולהיכנס לשירותים. נאמר לנו שהיום אין צורך בתשלום, שתכף יוצא סיור באנגלית ושיש פינת תה ועוגיות ג'ינג'ר. מה עוד צריך? 

הסיור שלנו התמקד באמן הפוליטי בן העם הסאמי Aage Gaup. קשה היה לא להתרגש מול פסל של דמות (אולי נערה) בתנוחה מכווצת וציור שחור עצום של אישה, שתי עבודות שמעבירות את חמלתו של האמן כלפי מיעוטים בעולם. ביקרנו גם בפולאריה, מרכז מחקר ימי לאזור הארקטי. יש סרט על החיים ובעלי החיים בסבאלברד, הארכיפלג הארקטי הנמצא במרחק כשעת טיסה צפונה מפה, תצוגות על החיים הפולאריים וצפייה בהאכלת כלבי ים.

אכלנו בבית הקפה הטעים והנעים Art Cafe, פיצה בנמל אצל Yonas, בקפה המעוצב Riso, ניסינו את הקוקטיילים של קפה Sann, פעם אכלנו ארוחת בוקר מפנקת במלון Clarion, התלהבנו מקפה Smortorget שהוא גם חנות וינטג', ונהנינו מקפה ועוגות ב־Koselig המצוין. 

את הלילה האחרון בילינו בפאב השכונתי, Railstation, שבעליו הוא חובב ישראלים מאז שהתנדב פעם בקיבוץ רמת הכובש. טעמנו כמה סוגים טובים של הבירה המקומית Mack שנמזגת פה ללא הפסקה, ובשעה 23:00 התחילה הופעה של זוג זמרים חובבי ג'ון דנוור שהרימו את המקום עם "קאנטרי רואד, טייק מי הום" כשהקהל, קצת מבוגר וקצת שיכור, משתתף בשירה. היה כיף. יש אנשים שצריכים להגיע לקצה העולם כדי להשתחרר קצת.

נורווגיה לא זולה. המטבע המקומי הוא קרונה נורווגית. כרטיס נסיעה של כמה תחנות באוטובוס עולה כ־40 שקל, מונית לשדה התעופה - 80 שקל, שליש בירה בבר - 30 שקל, ארוחה קלה לזוג במסעדה - כ־120 שקל. מעט יותר יקר מבארץ. אפשר להוזיל עלויות על ידי קניית מזון בסופר. שווה להצטייד בריבות פירות יער, בלחם רך ומתוק העשוי תפוחי אדמה שנקרא Lefse, בוופל הבלגי המקומי המתובל בהל, ביוגורטים "Skyr" ובאבקת השוקו המצוינת של Freia.

באחד הבקרים יצאנו לטיול עם קייט, אשתו של רוב, לכיוון הפיורדים Kaldfjord ו־Ersfjord. בדרך עצרנו ליד הצריפים ההיסטוריים שבהם החלה ההתיישבות בעיר, שהגגות שלהם כוסו בעבר בצמחייה מבודדת, מין קש מיוחד שעוזר למנוע מהקור לחדור פנימה. בהמשך ראינו גולשי סקי על מדרונות ההרים. לא מדובר באתרים מוסדרים עם רכבלים ומסלולים מסודרים, אלא במשהו הרבה פחות מאורגן. קייט הסבירה שהמקומיים מטפסים ברגל על ההר ויורדים אותו בגלישה. את הסיור סיימנו בבית של רוב וקייט באי Kavloya על שפת הפיורד. הם הכינו ארוחת צהריים קלה שכללה ממרח של גבינת עיזים חומה מקורמלת, ריבות, קרקרים, כריכוני Lefse מתקתקים ומרק חם (מרק דג קוד, ולצמחונים מרק פטריות).

היום האחרון הוקדש לסיור להכרת העם הסאמי ולביקור באחת מחוות איילי הצפון שלהם. באוהל שחומם על ידי מדורה קיבלנו הסברים איך להאכיל את האיילים, ויצאנו לדרך עם דלי ביד. האיילים רגילים לחברת בני אדם ונהנים לאכול מידי התיירים. אחרי שמאכילים קצת, מתפנים לסטורי ולצילומים. המרק שמוגש פה בשיא הטבעיות הוא ה־raindeer stew המפורסם של האזור. כן, לא נעים, עם חתיכות מאלה שליטפתם לפני כמה רגעים. יש גם אופציה צמחונית כמובן.

חוזרים לאוהל כי יורד גשם, וכי שלוש השכבות שמתחת למעיל - כולל פריטים תרמיים שקיבלנו מבן של חברה, ששימשו אותו בטירונות בגולני - לא מדגדגים לקור במקום הזה. ליד המדורה מקבלים הרצאה מבת קהילת הסאמי על הקשר החזק שלהם עם האיילים, ועל פריטי הלבוש שעזרו להם בעבר לשרוד את החורף הקר בהרים. הסאמים, שכונו פעם לאפים, כינוי שנחשב מעליב ומשמעותו "לובשי סמרטוטים", נלחמים כיום על שימור המורשת שלהם, לאחר שבעבר נאסר עליהם על ידי ממשלת נורווגיה לדבר בשפתם, להפעיל את המועצה שלהם ולשיר את שירי היוק שלהם. הקהילה חיה בשוודיה, נורווגיה, פינלד ורוסיה. 

באוהל מספרים לנו גם, שרוב האיילים שראינו קודם בחווה הן נקבות, כי בעונה הזאת הזכרים משילים את הקרניים, ואלה שאנחנו ראינו היו כולן בעלות קרניים. כן, גם רודולף ההוא של סנטה הוא נקבה.

המעלות בעונה הזאת מתחילות בחמש ויכולות לרדת גם למינוס שבע. מזג האוויר לא צפוי ואין מה להסתכל על התחזית מעבר ליום־יומיים. אגב, מדובר במזג אוויר שנחשב סביר לאזורים צפוניים, בזכות זרם הגולף הימי שמחמם את המצב. בכל מקרה, לא מומלץ לצאת מהחדר עם פחות משלוש שכבות של בגדים. גטקס או גרביון דק, מכנסיים תרמיים, ומעליהם הכי טוב סוג של מכנסי טריינינג עבים, רק לא ג'ינס. 

היו פה. תוך כדי שיטוטים בעיר נתקלנו בשלט כחול על קיר של חנות. ניסיון לקרוא את הכתוב נחל כישלון, מלבד השורה האחרונה - דניאל קפלן, נשלח לאושוויץ ב־1943. אחרי תרגום השלט הבנו שהוא מתאר בקצרה את ההיסטוריה של החנות, שבעליה דניאל קפלן, נשלח עם משפחתו ועם שאר יהודי העיר למחנה ההשמדה, והיום מנהלת את החנות נכדתו אדל. עכשיו התחיל חיפוש אחר מידע נוסף על ההיסטוריה היהודית של העיר. את אבן הזיכרון הראשונה גילינו במדרחוב לזכרו של מוריץ קליין. בעיר הונחו 14 אבני זיכרון, את חלקן לא מצאנו, כנראה כי היו מכוסות בקרח עבה. בהמשך איתרנו גם את האנדרטה לזכרם של יהודי העיר. כ־30 יהודים שנשלחו לאוסלו ומשם לאושוויץ.

בתקופה הזאת של השנה יש כמה שעות אור ביום בלבד. קמים בבוקר לחושך. בהמשך היום, בערך בשעה 10:00, החושך ייהפך לאור חלש ורך, ולקראת אחת או שתיים בצהריים שוב יחשיך. המצב הזה לא מעודד במיוחד מצב רוח טוב, ומספר ההתאבדויות בימים האלה (או שכבר נקרא להם לילות?) עולה מדי שנה. בגשר היציאה מטרומסה הכפילו את גובה הגדר, בתקווה למנוע קפיצות, והרשות המקומית גם מפעילה תוכניות תמיכה בתושבים בעונה החשוכה. 

לתיירים זה מרגיש קצת מוזר כשבאמצע היום נהיה חושך. לחלקם זה מפריע יותר, לחלקם פחות. אני נהניתי מהשילוב הרומנטי של חשכה ואורות מנצנצים, ובאופן מפתיע לא התגעגעתי לרגע לאור שמש בוהק.