דיאטה יעילה מתחילה במוח

בגיל 25 היו לסוזן פירס תומפסון כל הסיבות להיות מאושרת. היא בדיוק סיימה את לימודיה האקדמיים, הפכה לפסיכולוגית וגם נישאה לבן זוגה ביום שהיא מתארת כ"מאושר בחייה". רק דבר אחד העיק עליה מאוד — המשקל שלה. לא משנה כמה היא התאמצה, הוא כל הזמן עלה. תומפסון חששה שאובדן השליטה על המשקל שלה יהפוך אותה לאישה שמנה באופן קיצוני ויהרוס את חייה המקצועיים והאישיים. 

ההתמודדות עם המשקל העודף לא הייתה חדשה בחייה. היא אף פעם לא הייתה רזה. היא נולדה לפני 45 שנה ונחשבה לתינוקת קצת מלאה. בגיל 12 היא התחילה לעשות דיאטות, ובגיל 14 התמכרה לתרופות הרזיה. את בית הספר התיכון היא סיימה בקושי בגלל התמכרות לסמים קשים במטרה להתגבר על המשקל העודף שלה. אבל שיטת 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות הצילה אותה ממעגל הסמים אז, ובעזרתה היא גם נגמלה מהתמכרות לאוכל והפחיתה במשקל. באותו הזמן נראה היה שחייה עולים על המסלול הנכון. 

אלא שמהר מאוד היא החלה להעלות במשקל שוב. בגיל 25 היא הבינה שהיא נמצאת במלחמה יומיומית, אבל שלא כמו בתחומים אחרים בחייה, במלחמה הזאת היא מפסידה. לאחר נישואיה היא לא הצליחה להרות, והרופאים אמרו לה שכדי להתחיל בטיפולי פוריות היא צריכה להפחית במשקל. הכישלונות החוזרים גרמו לה לקחת תרופות נגד דיכאון, אבל גם הן לא עזרו לה והיא המשיכה להעלות במשקל עד שהגיעה להשמנת יתר קיצונית עם BMI מעל 40.

בשלב הזה, שבעת התנסויות שכשלו, החליטה תומפסון למצוא פתרון מדעי לבעיית האכילה שלה. היא התמקדה בחקר הפסיכולוגיה של האכילה ובמקביל החלה ללמוד מדעי המוח כדי לחקור ולהבין מהי הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים נכשלים ולא מצליחים לעמוד בדיאטה. בעקבות סדרת מחקרים שערכה בעת לימודיה היא הגיעה למסקנות הבאות: הסיבה לכישלון של רוב הדיאטות אינו עניין של כוח רצון; אצל אנשים עם עודף משקל אוכל הוא סוג של התמכרות; הבעיה עם כל הדיאטות היא שהמוח מתנגד לירידה במשקל ומפעיל את כל הכוח שלו נגד הרצון לא לאכול; התוצאה היא הפסד - כי את המוח קשה מאוד לנצח. בעקבות המסקנות האלה היא החליטה לנסות לפצח את השיטה שתגרום למוח לעזור לנו להפחית במשקל. פיתוח השיטה נמשך כמה שנים, אבל לבסוף היא מצאה פתרון. בעזרת השיטה שהמציאה היא הצליחה להשיל מעצמה בתוך כמה חודשים את כל המשקל העודף — יותר מ-30 ק"ג. לאחר שהצליחה לשמור על המשקל החדש שלה במשך כמה שנים היא התחילה לייעץ לאנשים בהתנדבות. זה התחיל כתחביב, כשאנשים פנו אליה ושאלו אותה על הירידה שלה במשקל. היא הסבירה להם שהסיבה לכישלונות שלהם היא לא האופי שלהם או כוח הרצון הפגום שלהם, אלא העובדה שהמוח שלהם נלחם בהם.

בשנה שעברה הבשילה שיטת ההרזיה שלה לספר שנקרא Bright Line Eating ("הדיאטה המבריקה", בתרגום חופשי). הספר הפך מיד לרב מכר, ובימים אלה היא הוציאה את הספר השני בסדרה, המוקדש כולו למתכונים בהתאם לשיטה. בשנה החולפת השיטה גם הפכה לתנועת הרזיה מצליחה, ספרים נוספים נכתבו עליה על ידי מומחים אחרים בארצות הברית ובאירופה, ולפרופ' תומפסון יש כיום יותר ממיליון מנויים מכל רחבי העולם באתר של השיטה. "לא רק שהצלחתי להפחית במשקל בקלות, הצלחתי להבין איך המוח שלי גרם לי להעלות במשקל", היא כותבת בספר. "כיום אני יכולה לומר שהאוכל לא שולט בי. אני שולטת בו וגם במוח שלי. היציבות הזאת בפעילות המוח גרמה לעוד שינויים טובים בחיי. הדיכאון שסבלתי ממנו במשך שנים נעלם. האישיות שלי השתנתה: מאישה שכל הזמן חושבת על אוכל הפכתי לאדם חופשי. אני לא עוסקת באוכל, כי הכל נעשה באופן אוטומטי. התחלתי להרגיש טוב עם עצמי. אני נראית מעולה, והבעיה שהפריעה לי כל חיי נעלמה". 

פרופ' תומפסון טוענת שהסיבה לכך שנתונים מדעיים מראים שרק 1% מהאנשים שמנסים להפחית במשקל אכן מצליחים בכך לאורך זמן נעוצה בעובדה הפשוטה שכל הדיאטות מבוססות על כוח הרצון שלנו. "אבל מהו כוח הרצון שלנו?", היא שואלת בספרה. "המרכז במוח שאחראי על כוח רצון נקרא Anterior Cingulate Cortex והוא אחראי גם על התגברות על פיתויים, על היכולת שלנו להתרכז, לבצע משימות, לווסת רגשות, והכי חשוב - לקבל החלטות. כשאתם יושבים בישיבת צוות בעבודה או באירוע משפחתי, אתם שומרים על הסבלנות ועל האיפוק שלכם על ידי הפעלת האזור הזה במוח. הבעיה היא שמחקרים מראים שהיכולת שלנו להפעיל שליטה עצמית היא מוגבלת. כשאנו מפעילים שליטה עצמית בתחום אחד בחיים, אנחנו מתעייפים ומתקשים להפגין שליטה עצמית בכל התחומים. לכן כל דיאטה שממליצה לכם לאכול פחות ולעשות יותר ספורט, דנה אתכם לכישלון בטוח. יכול להיות שכוח הרצון שלכם יחזיק מעמד במשך כמה חודשים, אבל בסוף תישברו. את כוח הרצון שלכם אתם מותחים בכל יום. בכל פעם שאתם יוצאים למכון כושר או מתאפקים, אתם מפעילים אותו. הבעיה היא במשברים. בסוף יום עבודה מתיש, כשרמת הסוכר במוח נמוכה מאוד ואתם עייפים מאוד, הסיכוי שכוח הרצון יעמוד לצדכם נמוך יותר".

פרופ' תומפסון כותבת שבמשך שנים על גבי שנים היא החליטה בתחילת היום לפצוח בדיאטה ולאכול באותו היום רק ירקות או לאכול מעט מאוד, אבל כמעט תמיד היא נשברה. "באיזשהו שלב הבנתי שהטעות של כל הדיאטות היא שהן בנויות על כוח הרצון, שהוא לא יותר ממיתוס בהקשר הזה", היא כותבת.

אז מה היא מציעה לעשות במקום זאת? ובכן, לדבריה השיטה שלה מבוססת על ויסות פעילות ההורמון לפטין והמוליך העצבי דופמין, והיא בנויה מארבעה עקרונות מרכזיים:

בלי סוכר

הכלל הקשה ביותר בדיאטה הוא גמילה מוחלטת מסוכרים. "באחד המחקרים שערכנו ניסינו לבדוק את תגובת המוח לאכילת סוכר לעומת אכילת שומן ומלח", היא מסבירה בספר. "גם אכילה של שומן ומלח מפעילה במוח את תחושת ה'גמול' ו'הפרס', אבל אלה לא ממכרים כמו סוכר. מלח ושמן יכולים לגרום לנו הנאה ולכן אנחנו אוהבים לאכול ברוקולי עם חמאה, אבל לא נאכל מהם כמות עצומה. הפעילות המוחית שלנו בהקשר של אכילת סוכר פועלת בשני מסלולים שקשורים זה לזה — לפטין (הורמון שתפקידו לאותת למוח על תחושת שובע) ודופמין (מוליך עצבי הגורם לתחושה של הנאה וגמול). כשאנחנו אוכלים סוכר, רמת האינסולין בדם עולה, וכשהוא עולה יותר מדי הוא חוסם את פעילות הלפטין. מהסיבה הזאת כשאנחנו אוכלים מאכלים ללא סוכר, כמו ירקות או בשר, אנחנו מפסיקים לאכול אחרי כמות מסוימת. לעומת זאת, כשמדובר בגלידה או בעוגיות עתירי סוכר אנחנו יכולים למצוא את עצמנו אוכלים בלי סוף כי הלפטין אינו מאותת למוח על תחושת שובע. מעבר לזה, הלפטין מעמיס על הקולטנים של הדופמין ומשבש את פעילותו. כל עוד הדופמין משתחרר לדם במינון הנכון אנו חווים הנאה, אבל אכילת סוכר גורמת ל'הצפה' של הקולטנים של הדופמין והתוצאה היא הנאה מאכילת סוכר ואחריה ירידה דרסטית שגורמת לנו לרצות עוד ולחשק בלתי נשלט לאכילת מתוק. מכיוון שבני האדם התחילו לצרוך סוכר רק בשנת 1700, מבחינה אבולוציונית אנחנו לא בנויים להתמודדות עם ההצפה של הקולטנים של הדופמין, והתוצאה היא התמכרות לסוכר". 

כדי שהדחף הבלתי נשלט לסוכר ייעלם מחיינו ויפסיק לשבש לנו את פעילות המוח, צריך לדבריה לשמור על הקולטנים של הדופמין במוח נקיים, כלומר להפעיל את שחרור הדופמין באמצעות פרי טרי למשל, אבל לא באמצעים חזקים כמו סוכר. לטענתה, אם לא מפסיקים את מעגל הדופמין — המוח עובד נגדנו. לכן הדבר הראשון שצריך לעשות בדיאטה הוא הוצאת כל הסוכרים מהתפריט. והכוונה היא בלי התחכמויות של סוכר חום, סוכר קוקוס, דבש, סילאן, סירופ מייפל ופירות יבשים. כולם מבחינתה הם סוכר, כי הם מעלים את רמת הסוכר בדם ומכניסים את הגוף למעגל התמכרות שמכשיל כל ניסיון להפחית במשקל. אפשר לאכול פירות טריים, כי הפרוקטוז (סוכר פירות) לא משפיע על המוח כמו סוכר רגיל והם מכילים גם סיבים תזונתיים שמאיטים את עיכול הסוכר. אבל פירות מיובשים, מיצי פירות טבעיים, שייקים שעשויים מפירות וגלידה שעשויה רק מפירות אינם מותרים בדיאטה שלה. אפשר לאכול פירות רק בצורתם הטבעית, כשלועסים אותם, ללא ריסוק.

בלי קמח

לטענתה, הקמחים פחות גרועים מסוכר, אבל קרובים לו בתכונותיהם מבחינת השפעתם על המוח. הקמח מעלה את רמת האינסולין בדם וגורם להתמכרות ולרצון לאכול עוד ועוד. לכן הדיאטה לא כוללת קמח, כולל קמח מלא, קמח שיבולת שועל וקמח ללא גלוטן. אפשר לאכול דגנים, כמו פסטה, שיבולת שועל, קינואה, אורז לבן או מלא וחיטה, אבל לא בצורת קמח. 

שלוש ארוחות ביום

כדי לנטרל את המחשבות על אוכל והשאלה מה לאכול ומתי - בדיאטה הזאת אין החלטות ואין התלבטויות. במקום לקום בבוקר ולהתחיל לחשוב מה אפשר לאכול עכשיו והאם כדאי לאכול עוגייה או לא — יש ארוחות מובנות וקבועות. "בדיאטה אוכלים רק שלוש פעמים ביום. הארוחות נדיבות, טעימות, מתוכננות מראש", היא כותבת. "אכילת שלוש ארוחות ביום גורמת למוח שלנו להשתחרר מהמחשבה על מזון במהלך שעות היום, והפסקות האכילה בין הארוחות הן כמו צום שמייצר רעב בגוף וגם עוזר לשפר את חילוף החומרים". 

כמויות

בניגוד לרוב הדיאטות שמבוססות על הימנעות מסוכר ומפחמימות ומאפשרות לאכול ללא הגבלה מהמזונות המותרים, פרופ' תומפסון מקשיחה את עמדתה גם בגזרת הכמויות. לדבריה, חשוב וצריך גם למדוד כמויות, כי רק בדרך הזאת אנו יכולים ללמוד מהי כמות המזון הדרושה לנו כדי להרגיש שבעים ומרוצים.