שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בדקנו: תוכנת מעקב על הנייד של אמא

    כשנירית צוק הציעה לבנה להפעיל אפליקציית מעקב בנייד שלו ולראות איך הוא מרגיש עם זה, הוא אמר לה - "את תעקבי אחרי ואני אעקוב אחריך". שבוע אחרי היא הבינה שעדיף לתת לכל אחד את הפרטיות שמגיעה לו

    "יש לי רעיון לניסוי חדש", אני אומרת לילדים בהתרגשות. "מה דעתכם שנשים אפליקציית סינון ובקרה בניידים שלכם, למשך שבוע, וננסה לבדוק איך זה עובד בפועל, וכיצד אתם מרגישים עם זה?"

     

    "מה?", המתבגר מזועזע עד עמקי נשמתי, "אין מצב".

    "רק שתדעי שאני גם לא בעניין", אומרת המשוחררת הטרייה, "זאת ממש חדירה לפרטיות לדעתי".

    " דווקא לי זה נשמע לי מגניב", אומר הזאטוט.

     

    "מעולה, נבחר אפליקציה מתאימה אני אתחיל לעקוב אחריך, ואתה תספר לי בדיוק מה אתה מרגיש".

    "את תעקבי אחרי, ואני אעקוב אחריך", מחייך הזאטוט, ומשום מה, המשפט הזה חלף מעל ראשי מבלי שהבנתי, אפילו לרגע קל, מה עומד לקרות בימים הבאים.

     

    נירית צוק ()
    נירית צוק

    למחרת בבוקר הבטתי בנייד, וראיתי שהילד צועד לבית הספר. הרגשתי כאילו אני מינימום נשר אדיר שנמצא בשמיים ושום דבר לא חומק ממבטו, והידיעה הזאת מלאה אותי בתחושת שקט ושלווה. בהמשך היום שכחתי לגמרי מהעניין, עד שהזאטוט צלצל בצהרים מבית הספר.

     

    "אמא", הוא אמר בשמחה, "תבואי לקחת אותי?"

    "לא, אני עובדת", השבתי.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    "אבל ראיתי שאת בבית", הזאטוט אמר, "ועוד מעט יתחיל לרדת גשם. אולי תבואי? זה בדיוק חמש דקות". בשלב הזה נקיפות המצפון שלי החלו לעבוד, והסכמתי. כשהגעתי לבית הספר התברר לי שהזאטוט שכנע שני חברים טובים לחכות יחד איתו.

     

    הוא הסביר לי, תוך שהם מהנהנים בראשיהם בהסכמה, שגם הם חוששים ללכת בגשם, ושאל אם אני יכולה להסיע גם אותם. "כן, ברור". השבתי. במהלך הנסיעה ברחבי העיר ניסיתי להבין כיצד הגעתי למצב הזה שבו עצרתי הכל, נכנסתי לאוטו, וכעת אני עושה שירות הסעות ברחבי העיר. ופרט שולי: לא ירד בסוף גשם.

     

    לעדכן מהטלפון הציבורי

    למחרת בבוקר שוב ראיתי שהילד הגיע לבית הספר, ושמחתי. בצהרים ראיתי את המסלול שבו הוא חוזר הביתה, וידעתי שהכל בסדר. זאת הייתה הרגשה טובה. הרגשתי שאני בשליטה, ללא דאגה, ללא חשש, ובדיוק באותו הרגע פלשבק עצבני הזכיר לי את הילדות שלי. נזכרתי באמא שלי, שבכל פעם כשיצאתי מהבית, הייתה אומרת לי: "תודיעי לנו שהגעת, ושהכל בסדר", ובפעם ההיא שבה נסעתי לטיול שנתי, והטלפון הציבורי היחיד שהיה במקום לא עבד, ואני כל הזמן רק חשבתי עד כמה ההורים שלי ידאגו, ובאיזה דרך אני אוכל להודיע להם שהכל בסדר.

     

    בסופו של דבר אחת המורות, שכנראה ריחמה עליי, הבטיחה לי שהיא עצמה תצלצל להוריי. רק אז הצלחתי להרגע, וליהנות מהטיול. עכשיו, נזכרתי בתחושה שלי היום לעומת התחושות שהיו לי אז, והבנתי את היתרונות.

     

    ביום השלישי לניסוי, בשעות אחר הצהריים, הזאטוט הלך לגינה יחד עם חברים. הבטתי בנייד וראיתי שהוא הגיע לגינה והכל בסדר. שעתיים לאחר מכן ניסיתי להשיג אותו אבל הטלפון שלו היה סגור. שום מענה לא ניתן. ניסיתי להביט באפליקציה אך היא לא פעלה. ניסיתי לשמור על קור רוח, ונסעתי לגינה על מנת לחפש אותו.

     

    איפה הילד? ( )
    איפה הילד?

    לתדהמתי הילד לא היה שם. עמדתי באמצע הגינה, והרגשתי שהלב שלי דופק בחוזקה. לא היה לי מושג לאן הוא הלך, והאם חלילה קרה משהו. מדובר בילד אחראי, והיה לי ברור שאם הוא היה הולך לחבר הוא היה מודיע לי על כך. אז מה קרה?

     

    בעודי מסתובבת בגינה פגשתי חברים של הזאטוט שהסבירו לי שהוא הלך לחבר. צלצלתי לאותו חבר כשאני נסערת כולי. מיד כששמעתי את קולו של הילד צעקתי עליו: "איך לא הודעת לי שאתה הולך לחבר? אתה לא מבין עד כמה דאגתי לך. מה קרה?"

     

    "חשבתי שאת רואה באפליקציה, ושאני לא צריך להודיע", הילד ענה, וכשהסברתי לו שהסוללה שלו נגמרה, ואני הייתי כנראה בלי קליטה ולא הצלחתי להתחבר לאפליקציה, הוא נשמע מופתע: "אבל זה אמור לעבוד לך", הוא נשמע מאוכזב, "אז בכל מקרה אני צריך להודיע לך? מה האפליקציה הזאת משנה בכלל?"

     

    חדירה לפרטיות

    למחרת בערב סיפרתי לילד שאבא שלו ואני יוצאים לבלות. הזאטוט, כדרכו, גילה התעניינות רבה. הוא ברר לאן אנחנו יוצאים, באיזה שעה ומתי נחזור. אמרתי לו שאנחנו יוצאים לבית קפה בתל אביב, ושנחזור ממש מאוחר. הילד חייך לעצמו בשמחה.

     

    לטורים הקודמים:

    המטרה: להכין שיעורי בית של הילד במשך שבוע

    זה מה שקרה כשנתנו לילדים לאכול רק מה שהם רוצים

    היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר

     

    מספר דקות לאחר מכן, במהלך הנסיעה, הודיעו לנו שהמיקום השתנה. בסיום הבילוי צלצלתי הביתה על מנת לבדוק האם הזאטוט ישן. להפתעתי התברר שהוא עירני במיוחד, והוא אפילו ביקש לשוחח איתי. "מתי אתם חוזרים?", הוא ברר, ואני השבתי שממש עכשיו אנחנו יוצאים מהמסעדה.

     

    "אה, סבבה", הוא אמר, "אז תהיו בבית בעוד עשר דקות בערך. אתם ממש קרובים לפה, ברעננה". לרגע הרגשתי שהמוח שלי קופא. לא הבנתי מהיכן לילד יש כל כך הרבה פרטים עליי. נזכרתי שאמרתי לו שאנחנו בתל אביב, ולא הבנתי איך הוא יודע בדיוק היכן אנחנו ממוקמים, וכבר עושה חישובי זמנים. התחושה הייתה של חדירה מוחלטת לפרטיות, וזה לא היה נעים בכלל.

     

    שלב ההתנתקות

    ביום למחרת, לאחר שסיימתי מספר פגישות, הזאטוט התקשר. חשבתי שהוא מתקשר לברר מתי אחזור הביתה אבל אז הסתבר שאת הילד הטריד משהו אחר: "אמא, את יכולה לקנות לי אוזניות?", הוא שאל. "מה פתאום אוזניות?", שאלתי, "אני בכלל באמצע העבודה, רק עכשיו סיימתי פגישות".

     

    "כן, אני יודע", הוא ענה, "את בפגישה ברמת גן, ואני רואה שאת ממש קרובה לקניון איילון. חשבתי שאולי תקפצי לשם ותקני לי אוזניות, בסדר?"

    "לא, לא בסדר", התעצבנתי.

    "אוף!", הזאטוט מחה, "אבל את כבר שם, מה זה משנה לך?"

     

    אבל זה שינה לי. שינה לי מאוד. סיימתי את השיחה, ונעצרתי במקומי. "מה קורה פה?", חשבתי, "איך הגעתי למצב שבו הילד עוקב אחריי, ומפעיל אותי בשלט רחוק?" משהו בהתנהלות הזאת גרם לי לתחושה קשה. הדבר היחידי שרציתי לעשות היה להתנתק מהאפליקציה.

     

    בערב, אחרי שכולם נרדמו, ניסיתי להבין מה באמת קרה. חשבתי על כל הרגשות שהציפו אותי במהלך השבוע, על היתרונות, לצד התחושות הלא נעימות. הבנתי שאין ספק שהטכנולוגיה מביאה לחיינו יתרונות רבים ואיכות חיים בלתי מבוטלת, אך בכל הקשור לאפליקציות סינון ובקרה הרי מה שבטוח הוא שגם אם אנחנו כהורים מחליטים לשמור על הילד ממרחק, כדאי לזכור גם את הילד עצמו ואת תחושותיו.

     

    הכותבת היא מנכלית פורטל "עשר פלוס ", מומחית למחקר תרבות הילד והנוער

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    לדעת כל רגע מה קורה
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים