שתף קטע נבחר

נס לעשירים בלבד: מה מסתתר מאחורי המהומות בצ'ילה?

צ'ילה - "הנס הכלכלי" של דרום אמריקה שהיווה מודל לחיקוי גם לישראל - בוערת. מתברר שיחד עם הכסף הגדול שמתרכז בידי מעטים, יש 76% עניים ומעמד ביניים שמתקשה לשרוד. כתבתנו נסעה לפגוש את הסטודנטים שחיים ברחוב עם חובות עצומים, ומולם עשירים שחיים בפאר: "אנחנו הדור שנולד אחרי פינושה, שלא פוחד, ושאין לו שום דבר"

המראה ברחובות הוא כבכל יום. תרמילים, אוזניות, כלב קשור ברצועה. אבל אי אפשר ללכת ברחוב בלי להשתעל: הרחובות של סנטיאגו אפופי גז, עד שאפילו העור צורב. וכשאת מתבוננת לצדדים, את רואה כתפיים שבורות, קביים, עיניים מכוסות ברטיות.

 

צ'ילה בוערת – ופסגת מנהיגי העולם בוטלה

המהומות בצ'ילה: 5 נהרגו בהצתה, מצב החירום הורחב

צ'ילה, בוליביה, אקוודור: למה דרום אמריקה בוערת?

 

ב-18 באוקטובר הועלו מחירי הנסיעה במטרו ב-30 פסו - שהם כמעט שני סנט, מ-1.13 ל-1.15 דולר - וצ'ילה התקוממה, במחאה הגדולה ביותר מאז חזרה המדינה להיות דמוקרטיה ב-1990. בסנטיאגו הבירה, שבה חיים 40% מ-19 מיליון התושבים, אזור העיר התחתית כולו רפש, עיי חורבות ושברי זכוכיות, כשביניהם שלוליות של נוזל ירוק - תערובת של מים וגז מדמיע. מסביב לפלזה איטליה - קריית הממשלה - כל החנויות נעולות מאחורי סורג ובריח. היחידים שעובדים כאן הם הרתכים, העסוקים בחיבור מחסומים ולוחות מתכת להגנה על החנויות, בתי המלון ובנייני המשרדים.

צעירים מפגינים בלב סנטיאגו. הכל מופרט - מהחינוך והבריאות ועד הפנסיה ואפילו המים (צילום: גטי אימג')
צעירים מפגינים בלב סנטיאגו. הכל מופרט - מהחינוך והבריאות ועד הפנסיה ואפילו המים(צילום: גטי אימג')
 

כבר חודשים שהאש פורצת שוב ושוב מיד אחרי השקיעה, כשאלפי צעירים חמושים ברוגטקות מתעמתים עם שוטרים המאובזרים בציוד חדיש ונשק חם. המפגינים כולם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, רבים מהם סטודנטים, ואין בהם שמץ של פחד, כי אין להם זיכרונות מתקופת הדיכוי של אוגוסטו פינושה (שתפס את השלטון בהפיכה צבאית אחרי שלוש שנות שלטונו של הנשיא הנבחר סלבדור איינדה, ושלט בצ'ילה בשנים 1973-1990). הם עומדים עם קסדות אופניים, מסכות צלילה ורפידות בייסבול, מול כדורי גומי, מהלומות של אלות וכלי רכב משוריינים שמתיזים סילוני מים עם סודה קאוסטית, סופגים מכות רצח ונגררים לתוך ניידות.

 

 

מה רוצים המפגינים? לא קל לדעת. נדמה שהם נגד הכל ונגד כולם. "אנחנו יצאנו לרחובות כי נולדנו אחרי תקופת פינושה, ואנחנו הדור הראשון שלא פוחד, אבל גם כי אנחנו הראשונים שאין להם שום דבר. אנחנו חיים בחוסר ביטחון מוחלט", הם אומרים, ומוסיפים כי זה לא ה-30 פסו, אלא 30 השנים. 30 שנה שעברו מאז ירד פינושה מכס הנשיאות, וכלום לא השתנה.


יש מי שחושב שהם פשוט טועים ולא מבינים עד כמה החיים שלהם טובים. רולף לודרס (85) היה שר האוצר של צ'ילה תחת שלטון פינושה. הוא השתייך לחבורת "נערי שיקגו" - כלכלנים צ'יליאנים, תלמידיו של מילטון פרידמן, שהפכו את צ'ילה בשנות ה-70 לאתר ניסוי של התורה הכלכלית הניאו-ליברלית, והיו אחראים למה שנחשב "הנס של צ'ילה". הם האמינו בשוק חופשי ללא התערבות ממשלתית. חצי מאה מאוחר יותר, כשאני משוחחת איתו בסטודיו המעוצב שלו באוניברסיטה הקתולית, לודרס עדיין מחזיק באותן דעות. כי המספרים, הוא אומר, הם מעבר לכל ספק.

  ()
 

צ'ילה מתגאה בתוצר מקומי גולמי של 15.4 אלף דולר לנפש, הגבוה בכל דרום אמריקה. בשנים האחרונות היא רשמה צמצום של 7.8% בשיעור העוני. "ההכנסה של העשירון התחתון גדלה ב-145%, בעוד שההכנסה של העשירון העליון גדלה ב-30% בלבד. פירוש הדבר צמצום פערים", אומר לודרס. "הטעות היא שאנשים מסתכלים על העלייה המוחלטת בשכר של העשירון העליון, שהיא גדולה הרבה יותר. זאת הסתכלות שגויה. מה שחשוב הוא שהעניים עכשיו פחות עניים. השגשוג של צ'ילה מרשים ביותר. התהליך פשוט מתקדם באיטיות רבה יותר, ולכן כולם יוצאים עכשיו לרחובות. אבל אין שום פגם בתוכנית הכלכלית שלנו. היא עובדת מצוין, גם אם יש מקום לעיתים להתאמות מסוימות. בנינו בסיס כלכלי איתן. הבעיה המרכזית היא העוני, לא חוסר השוויון. למה שיהיה לך אכפת שיש מישהו שיש לו יותר מאשר לך? מה שמשנה הוא שמצבך היום טוב יותר משהיה אתמול".

הפגנות מחאה סנטיאגו צ'ילה (צילום: AFP)
"אנחנו יצאנו לרחובות כי נולדנו אחרי תקופת פינושה, ואנחנו הדור הראשון שלא פוחד, אבל גם כי אנחנו הראשונים שאין להם שום דבר. אנחנו חיים בחוסר ביטחון מוחלט". צעירים בהפגנה בצ'ילה(צילום: AFP)
 

בין שתי ערים

סנטיאגו היא בעצם שתי ערים. יש סוג של אלכסון החוצה את העיר מדרום-מערב לצפון-מזרח. במרכז פלזה איטליה. מדרום לכיכר - העשירים, מצפונה - העניים, והכיכר היא נקודת המגע היחידה של שתי הקבוצות. וכאן גם מתחולל הקרב ביניהן.

 

בשכונת לה פונטנה חיים 178 אלף תושבים, אבל אין שם שום דבר חוץ מבתי מגורים. אין בתי קפה, חנויות, כלום. במבט מבחוץ הבתים נראים לגמרי בסדר, אבל הם עשויים מסיבית, מחומרי אריזה שעל חלקם עדיין ניתן לראות את פרטי המשלוח. המדרכות אינן אלא יריעות פלסטיק. כל הרחובות הם חלק משוק פשפשים אחד גדול, שבו אנשים מוכרים כל מה שיש להם - קפוצ'ון, מיקרוגל, זוג רולר סקייטס, פלייסטיישן שנותר מימים טובים יותר.

 

בערב, היישר מפלזה איטליה, מגיע לשכונה סוציולוג ומשפטן, שמסביר על החוליים של צ'ילה לקבוצת תושבים המתגודדת על כיסאות פלסטיק בחצר אחורית, מתחת לפנס רחוב. צעירים רזים, בבגדים בלויים, שהייתם פוחדים לפגוש בשכונות האלה, המהוות את האזורים העניים והמסוכנים של סנטיאגו, יושבים כאן עם מחברות וכלי כתיבה, רושמים הכל בשקדנות, כי כולם סטודנטים שנאלצו להפסיק את הלימודים בגלל שכר הלימוד הגבוה.

 

פאולינה באריה והחבר שלה הם בני 21 ו-24 וגרים בבור באדמה, בצד הדרך, בין עשבים שוטים וערימות אשפה. אף שהם נראים כמוני וכמוכם, עם סניקרס של נייקי וקעקועים. לה יש סיפור אישי של התעללות והיא לא רוצה לחזור הביתה, הוא חשמלאי שנפצע בידו במהלך העבודה. אם אתה מאבד את מקום העבודה כאן, מהר מאוד תאבד גם את הבית. "כי אתה פשוט לבד, בלי שום רשת ביטחון", היא אומרת לי. המשכורת נמוכות כל כך, שאתה תמיד על סף התהום, ועם הבעיה הראשונה שמתעוררת, אתה מוצא את עצמך ברחוב.

הפגנות מחאה סנטיאגו צ'ילה (צילום: AP)
"אם אתה מאבד את מקום העבודה כאן, מהר מאוד תאבד גם את הבית, כי אין שום רשת ביטחון"(צילום: AP)
 

באוניברסיטה אני פוגשת את ססיליה ארוואלו, בעלת תואר ראשון בפדגוגיה. שכר הלימוד שלה עמד על 28 אלף דולר לשנה. אמה עברה לא מזמן ניתוח להוצאת אבן מהכליה - 7,000 דולר. "היא יכלה לבחור ללכת לבית חולים ציבורי, וזה יכול היה להיות זול בהרבה", היא אומרת לי. "אבל שם המיטה הראשונה מתפנה ב-2022. על הנייר, המדינה מספקת את כל צורכיהם של התושבים, אבל אם אתה בוחר בהשכלה ציבורית בחסות המדינה, תוכל בקושי ללמוד קרוא וכתוב. ואם אתה בוחר ברפואה הציבורית - אתה מת". כדי להשלים הכנסה, היא מוכרת נעליים. לכל אחד כאן יש עבודה נוספת.

 

בפינה השנייה של סנטיאגו חיים עשירי העיר בשדרות מפוארות הדומות לכל השדרות המפוארות בערים הגדולות בעולם. חנויות נוצצות, מלאות בשטיחים פרסיים, עיצובים סקנדינביים ויינות צרפתיים. "אין לנו מושג מי הם ומה הם רוצים", אומרת על המפגינים חאוויירה מ"דוג רום", שמוכרת אביזרים, משחקים, צעצועים ועוגיות לכלבים, ושמפו שמבטיח פרווה רכה ומבריקה. "עד ה-18 באוקטובר הכל היה מושלם. כי סנטיאגו, אתם מבינים, היא כמו אירופה. מעולם לא היו לנו בעיות. המפגינים הם כמו מריונטות המופעלות על ידי קובה. אם הם היו צ'יליאנים אמיתיים, הם לא היו הורסים את צ'ילה".

 

גם קרולינה, בעלת החנות "לודן האוס" למכירת מוצרי קשמיר אנגלי, מאמינה שמדובר בחבורה של קומוניסטים, לוזרים שרוצים רק לחיות מכספי הרווחה, ומנסים לפתות צעירים, כמו הבת שלה, להצטרף אליהם לפלזה איטליה. "היא בת 20, ומפגינה לשם ההפגנה. היא חוזרת מההפגנות ויוצאת לקניות עם כרטיס האשראי שלי".

 

נכון לכתיבת שורות אלו, ההפגנות גבו עשרות הרוגים ואלפי פצועים, וארגון אמנסטי אינטרנשיונל מתח ביקורת קשה על המשטרה. נכון שהם מקפידים להשתמש רק בכדורי גומי, אבל גם כדורי גומי - העשויים 80% עופרת - יכולים להיות קטלניים. בעיקר כשהם נורים ממרחק של פחות מ-25 מטר. אבל מבחינת תושבי השכונות העשירות, זה לא מספיק. "גומי?", אומרים לי לקוחות ב'מילארס', חנות ספרים יפהפייה שהשם בוטיק מתאים לה יותר. "אנחנו נמצאים במלחמה, הם צריכים להשתמש בתחמושת חיה".

מפגין בתחפושת ג'וקר ב סנטיאגו צ'ילה (צילום: AP)
מפגין בתחפושת ג'וקר ב סנטיאגו צ'ילה(צילום: AP)
 

מי הרוויח מההפרטה

צ'ילה הייתה לא רק כר הניסוי של ניאו-ליברליזם, אלא שימשה חוד החנית שלו. תחת "נערי שיקגו" הופרט כל דבר בצ'ילה - מהתעשייה ועד מערכת הרווחה ואפילו המים. הפרטת החברות הממשלתיות נעשתה בפיקוח של חוליו פונסה, חתנו של פינושה, שרכש את חברת SQM - יצרנית הליתיום הגדולה בעולם - בשליש מערכה האמיתי. כיום, כשרכושו מוערך ב-3.3 מיליארד דולר, פונסה מככב ברשימת אלף האנשים העשירים בעולם של "פורבס".

 

הפרטת תעשיית הסוכר גרמה להפסד של 47 מיליון דולר למדינה, והפרטת תעשיית הפלדה הביאה להפסד של 160 מיליון דולר נוספים. העברת תעשיית האנרגיה לידיים פרטיות הגדילה את הגירעון במיליארד דולר נוספים. כי זה נכון שהשרים הם אנשי מקצוע המרצים באוניברסיטה, אבל 70% מהם הם גם אנשי עסקים, ולעיתים קרובות הם מנהלים את עסקיהם באותו סקטור שעליו הם מופקדים.

 

ב-1990 השאיר אחריו פינושה שיעורי עוני של 45%. "הקסם הצ'יליאני" היה למעשה תקופה ארוכה של צמיחה מהירה ואינפלציה נמוכה, אבל גם רמות אבטלה גבוהות. היה שם עושר, אבל הוא התרכז רק בידיהם של בודדים. הכלכלה הצ'יליאנית נסמכת על מכרות: צ'ילה היא יצרנית הנחושת והליתיום הגדולה בעולם. אבל הנחושת, שמהווה 10% של התל"ג, מעסיקה רק 2% מכוח העבודה של צ'ילה.

 

העשירון העליון של האוכלוסייה מחזיק ב-33% מהתל"ג, והמאיון העליון מחזיק ב-19.5%. עם פערים גדולים כל כך, התל"ג הממוצע הגבוה לנפש הוא נתון חסר משמעות שלא מתאר את המציאות בשום צורה. למעשה, היום 76.4% מהצ'יליאנים חיים מתחת לקו העוני, או קרוב מאוד אליו. מחצית מהתושבים הם בעלי הכנסה של 500 דולר או פחות. אפשר לחשוב שעלייה של 30 פסו במחיר הנסיעה במטרו היא כסף קטן וזניח, אבל הצ'יליאנים מוציאים על נסיעות כשליש מהמשכורת.

 

מערכת הרווחה בצ'ילה בסיסית ביותר, כי המדינה רואה את תפקידה קודם כל בקידום סביבה ידידותית לעסקים. חברות אמורות לשלם 25% מס, אבל זה על הנייר בלבד, סוג של מקדמה שמאוחר יותר מתקזזת מהמסים שבעלי החברה אמורים לשלם. כך שלמעשה, מסי החברות עומדים על אפס. בצ'ילה רק 21% מהתל"ג מגיע ממיסים (לעומת 34% בממוצע במדינות ה-OECD), ורק 11% מהתל"ג מתוקצבים לתוכניות סיוע ורווחה (לעומת 20% ב-OECD), כי הכל מופרט - החינוך, הבריאות, הפנסיות.

 

בסנטיאגו מתרוצצות שמועות על התקפות מתוכננות של המון זועם על קניון "קוסטנרה", הסמל של סנטיאגו, וגורד השחקים הגבוה בדרום אמריקה. נדמה שהמוכרים בחנויות הקניון אפילו מקווים שזה יקרה. כולם צעירים בשנות ה-30 לחייהם, ומרוויחים משכורות מינימום (380 דולר) בתוספת עמלה על מכירות.

 

"הניאו-ליברליזם יצר החלשה גוברת והולכת של האיגודים המקצועיים", אומר לי איש מכירות בחנות "אוקלי". פינושה אסר על קיומם של איגודים מקצועיים, וכיום רק 6% מהעובדים מאוגדים בהסכמים קולקטיביים. "יש לנו רק חובות, לאוניברסיטה", הוא אומר. החינוך בצ'ילה הוא היקר בעולם, ומהווה 22.7% מההכנסה של משפחה (לשם השוואה, בצרפת הוא 0.6%). הבריסטה שדיברתי איתו בקפה סטארבקס שילם בעבור התואר שלו בסוציולוגיה סכום שתפח ליותר מ-50 אלף דולר לאחר הריביות.

 

הם יוצאים לרחובות עכשיו גם כי הם כבר אינם יכולים להסתמך על המשענת הכלכלית של ההורים: אלה הזדקנו ו-72% מהם חיים מפנסיה של כ-130 דולר בחודש.

 

בשלב מסוים פנה נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, אחד מחמשת הצ'יליאנים העשירים ביותר שהונו מוערך ב-2.8 מיליארד דולר - כמו השכר של חמישה מיליון מתושביה העניים ביותר - לציבור בטלוויזיה. הוא הבטיח להגדיל את קצבאות הפנסיה ושכר המינימום, לשפר את מערכת הבריאות, להעלות מסים לעשירים ולקצץ בשכר הפוליטיקאים. המפגינים לא התרצו.

 

לדבריהם, מה שבולם שינוי הוא החוקה שנחתמה ב-1980, שלא מוזכרות בה שום זכויות סוציאליות. רבים דורשים חוקה חדשה, שתחזיר לידי המדינה רבים מהשירותים הסוציאליים וממשאבי הטבע שהופרטו.

 

תרגום: לילית וגנר

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גטי אימג'
הפגנות בסנטיאגו
צילום: גטי אימג'
מומלצים