שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    העצמאים הקטנים יקרסו. זה על המצפון שלכם

    בגלל מגפת הקורונה, ערן מהקפה השכונתי לא יודע איך יביא אוכל הביתה. רוני מהמסעדה ליד במצב גרוע באותה מידה. מעניין אם בממשלה יודעים

     

    שוק מחנה יהודה בירושלים ריק בעקבות הקורונה (צילום: שירה הרשקופ, TPS)
    שוק מחנה יהודה בירושלים (צילום: שירה הרשקופ, TPS)

    אתמול יצאתי ברגל למכולת ליד הבית ובדרך נתקלתי בערן, שמחזיק את בית הקפה הקטן בסוף הרחוב שלנו. זה מקום שכונתי קטן שמפרנס את משפחתו בת שש הנפשות. הוא עמד עם רוני, הבעלים של מסעדת הפועלים הסמוכה. שניהם היו במצב רוח נורא.

     

     

    דחפתי את האף כהרגלי וזה מה שהם סיפרו לי: ההכנסות השוטפות שלהם לא אפשרו להם לחסוך, ומשבר הקורונה השאיר אותם בלי רזרבות ובלי לקוחות. הנחיות ההסגר השאירו את בתי העסק הקטנים שלהם סגורים דה-פקטו, ואין להם מושג מאיפה יביאו אוכל למשפחות. "את זוכרת שהצעתי לך לקחת לנזקקים את שאריות האוכל מבית הקפה?", שאל ערן. "נראה לי שעכשיו אני ושכמותי ניאלץ לבקש מעמותות תלושי מזון. אחרת לא יהיה מה לאכול בבית".

     

    מה עם ביטוח לאומי? שאלתי. שניהם גיחכו במרירות. "עצמאים משלמים 18% מע"מ על עצמם, אין דמי חופשה, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה. נאדה", אמר רוני. "רק לגבות כסף יודעים. תאמיני לי, אני לא פוחד מהקורונה. אני הרבה יותר פוחד מהרגע שלא יהיה לי כסף לאוכל לילדים שלי. והרגע הזה קרוב".

     

    מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי - כתבות נוספות:

     

    הלב נקרע. הייתי מחבקת אותו אלמלא חובת שמירת נגיעה של שני מטרים. "אנחנו פשוט שקופים לגמרי", הוא המשיך. "תוסיפי את זה שאני, בן אדם שרגיל לעבוד מהבוקר עד הערב, נמצא פתאום חלקים גדולים מהיום בדירה שלנו, 60 מ"ר בקושי. הילדים משתגעים מהצפיפות ומשגעים אותנו. למה הפסיקו את הלימודים באינטרנט ליסודי? וזה עוד אחרי שהמורים היו צריכים לריב כדי שלא ישלחו אותם לחופשה ללא תשלום".

     

    הנה עוד שערורייה מופרכת בפני עצמה: בשעת משבר, עובדי מדינה צריכים לריב עם המעסיקה שלהם כדי שתשלם להם את שכרם.

    6 ( )
    ( )

    ליותר מדי דברים אין פשר או הסבר. המדינה מאפשרת למאות אלפי עצמאים קטנים לאבד בן לילה את פרנסתם, מטה לחמם, את כל עולמם. גם מצב השכירים המפוטרים והמוצאים לחל"ת קשה, שהרי דמי האבטלה רחוקים מלתת מענה לשכרם המלא, אבל במקרה שלהם יש רשת ביטחון כלשהי. לעומת זאת, לעצמאים הקטנים, העוסקים המורשים, איש לא דואג.

     

    מדובר בהמון אנשים שביום יום מתפרנסים מעבודה קטנה, לעיתים חלקית, מקוששים מעט הכנסה. וכעת כלום. מוטלים ארצה ואין דואג. כל כך מתבקש שהמדינה תקבע שבתקופה החריגה הזאת, גם העצמאיים הקטנים – לפחות עד סף הכנסה מסוים - יקבלו דמי אבטלה כמו השכירים.

     

    אני כבר מכירה את התשבות שנקבל: "אנחנו מתכוונים לתת מענק של 6,000 שקל, נעמיד לרשותם הלוואות". אלה הבלים, טיפות בים שממילא יתאדו בבירוקרטיה הממשלתית.

    יש לי הצעה קטנה: ביבי יקר, תן דוגמה ותביע סולידריות. אתה, השרים שלך, חברי הכנסת וכלל הבכירים במגזר הציבורי, לא כולל החיוניים שביניכם, תוותרו על 20% מהשכר. כבר שנה אתם בחל"ת עם כל התנאים ומשכורת מלאה שנכנסת לבנק כמו שעון.

     

    מי שלא חווה את המצוקה הזאת של אנשים כמו ערן ורוני כנראה לא יכול להבין אותה. לו היו חווים את התחושה הנוראית ואת הלחץ מכך שבשבוע הבא אולי לא יהיה מאיפה לקנות אוכל, הם היו מבינים כמה חיוני שהמדינה תדאג לאנשים כאלה לדמי אבטלה בסיסיים. אפילו 5,000 שקל היו בבחינת זנב-קרש-הצלה שחובה על מדינה מתוקנת להגיש.

     

    זה קורה ברגעים אלה ממש ברוב מדינות מערב אירופה. רק לא בישראל, שמפגינה אטימות מדהימה לצורכי אזרחיה הקטנים.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים