לספר סיפור כמו טרנטינו, לקום כמו מוחמד עלי

 

(איור: נועה כ"ץ)

לשים זין | אלי פנגס

עמוס בר ביקש ממני לכתוב כאן בפעם האחרונה ולא ליפול לרגשנות ארס-פואטית, אבל הייתי פה לפניו, אז תרשו לי לשים עליו זין. ואם כבר, אז הנה משהו לעשות לפני שאתה מת: לשים זין. ענק. על משהו או מישהו. ולו לרגע.

כמו לשים זין על העורך שלך וכן להיות ארס-פואטי. ולכתוב שכל גבר - לפני שהוא מת - צריך להיות כתבנו לענייני כל מה שזז במגזין גברים. בבלייזר. מגזין שבו מותר לכתוב זין וחרא ובן של זונה. שבו כותבים כמו שמדברים, כי החיים האלה לפעמים דופקים בך חוויות שהדקדוק והתקינות הפוליטית לא יכולים להכיל.

חוויות כמו זו - שאותה אתה ממש חייב לעצמך לפני שתמות - שבה העליתי בעשן את הצמיגים האחוריים של ב.מ.וו ‭ M3‬עם לוחית זיהוי גרמנייה על כביש הגישה של הבית של היטלר. קוראים לזה "שמתי עליו נימול".

וגם לקחת את הסקוורנה סופרמוטו החדש ולבדוק פעם אחת ולתמיד כמה נמוך אפשר להשכיב אופנוע - עד הנפילה וכולל - זה משהו שקיבלתי כאן ואתה חייב לעצמך לפני שתמות. לך תדע, אולי זה מה שיהרוג אותך. או להחזיק כמה שאתה מסוגל את הדוושה ברצפה של כל מכונית עם ‭ 450‬ כ״ס וצפונה. ובלי לשלם על הדלק והצמיגים, כן? נהפוך הוא, עם לשים זין. וזה עוד בא עם טיסת ביזנס ומלונות פאר ומסעדות יוקרה. 

לפעמים בג'וב הזה גם היה כדאי לשים זין גם על עצמך ולקפוא מקור בחוג הארקטי, כשהכלבים שמושכים את המזחלת מחרבנים תוך כדי ריצה ובועטים את נתזי הקקי-פיפי שלהם אל הפנים שלך מתחת לזוהר הצפוני.

או לזנק לראלי מהחרמון עד אילת ביום אחד על אופנוע בשטח, כשבסוף כל מה שנשאר לך זה גוף שמרגיש כמו שק תפוחי אדמה חבוט עם מטרה אחת: לסיים. ואז באמת לסיים. והאמת היא שטוב גם לפחות פעם אחת לשים זין ולזנק למרוץ שבו אתה יודע שיעקפו אותך מלמעלה ותסיים אחרון.

אני יכול לספר לכם בגוף ראשון על עוד ים של חוויות שממש כדאי לגעת בהן לפני שתמות. כמו לנסוע ברחובות קהיר על הגג של מכונית ראלי שהרגע לקחה פודיום בראלי הפרעונים. או להיות בין הזרים הראשונים עם ג'יפ באלבניה. או לרכב ‭ 200‬קמ״ש על גלגל אחד, לעמוד על החרטום של אונייה שוברת קרח, לעשות סקי באלפים בלי לדעת לעשות סקי, להתגלגל עם אופניים את מסלול הדאון-היל של צוק מנרה, למדוד כמה זמן לוקחת הקפה של ‭ 80 ‬ קילומטרים עם האופנוע הכי מהיר בעולם, לרכב על אופנוע של אלוף עולם, להיות אחראי למיליון וחצי שקל אוטו כשהבקרות מנותקות, אפילו לשבת בשקט על החוף בפאקינג הוואי מול גלים של שמונה מטרים.

אני יכול לספר, אבל כבר סיפרתי. במגזין הזה. מגזין לגברים שכל גדולתו הייתה בעובדה שהוא שם קצת זין. כי בלי לשים זין מדי פעם תמיד תישאר בתוך אזור הנוחות שלך. לא תמצא את הקצה, לא תראה מה מעבר לו, לא תדע אם אתה חי. עד שתמות.

(איור: נועה כ"ץ)

לקום | רם גלבוע

מוחמד עלי, וגם מתאגרפים אחרים, בניסוחים אחרים, היה הרבה פעמים אומר משהו בסגנון, "בזירה כמו בחיים: אתה לא מפסיד אם אתה נופל למטה, אתה מפסיד אם אתה נשאר למטה".

צריך להתחיל מהליפול. עסק יותר מסובך, לעתים לפחות, ממה שהרבה אנשים חושבים. כל העולם, ואתה בעצמך, מסתכלים עליך מגיב למכה שחטפת. ולמרות שאתה יודע שכבר אין לך סיכוי לנצח, ולמרות שאתה מאוד רוצה לקחת את המכה הבאה שמגיעה וליפול איתה, משהו לא נותן לך ומותיר אותך על הרגליים להמשיך ולחטוף.

“לפעמים אתה לא מוכרח לנצח", אמר הלוחם הלא מנוצח ריקסון גרייסי. “לפעמים אתה לא יכול לנצח. אבל אין לזה קשר ללהפסיד".

רק שלפעמים להישאר על הרגליים זה לא כל כך אצילי. אגו וטיפשות וכבוד מותירים על הרגליים אנשים שמזמן היו צריכים לקחת הפסקה על הקרשים. עלי הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר למישהו שנותר על הרגליים יותר מדי זמן והיה צריך ליפול קצת קודם לכן – הוא היה מפורסם פחות אבל בריא יותר (במידה רבה זאת הייתה ההחלטה שלו). בגלל זה היום בצד הזירות יש רופאים, ולמתאגרפים יש פינה שאמורה לזרוק את המגבת כשהם גאוותנים מדי. כשמוכרחים ליפול עדיף ליפול.

ולפעמים פשוט נופלים. כידוע, לרוב המכה שאתה לא רואה שהיא מגיעה היא זאת שתפיל אותך. או שזה גשם של מכות שאף אחת מהן לא הייתה מזעזעת במיוחד אבל הן פשוט דחפו אותך מטה. או שאתה פשוט עייף. הגנרל ג'ורג' פאטון אמר ש"עייפות הופכת את כולנו לפחדנים". כשפחדנים נופלים מהר יותר.

קאס ד'אמטו אמר: “האמיץ והפחדן שניהם מרגישים את אותו הדבר. אבל הגיבור משתמש בפחד שלו, בעוד הפחדן בורח. זה אותו הדבר, פחד, אבל זה מה שאתה עושה איתו שמשנה".

כשהילדים שלי נעמדו בעצמם שלחתי אותם למקלט הג'ודו - כי בג'ודו הדבר הראשון שאתה לומד הוא ליפול, והדבר השני שאתה לומד זה לקום. הדבר השני בכל זאת יותר קשה, ויותר תלוי בך. אני רואה מהצד הרבה ילדים נופלים, ועוזבים. והרבה קמים, וממשיכים. חלק מהם בגלל שככה הם מחווטים, הם נחום-תקום מלידה, וחלק בגלל שהם מפחדים מהמבט של אבא שלהם שעומד בצד יותר מאשר מהנפילה הבאה. זה לא משנה. לקום אחרי נפילה זאת גם תכונה נלמדת. נרכשת. אתה קודם כל צריך שתהיה לך סיבה, ואחר כך אתה צריך להמשיך לזכור מה היא. גם אם הסיבה עצמה היא פשוט לקום.

ג'יגורו קאנו אמר: “מצא משמעות במאבק". כולם נופלים, ממשהו, במשהו. מתישהו כולם נופלים. זה החלק היותר קל. אני נפלתי פעם אחת בקיץ ‭ 2002‬ כל כך חזק, שנעמדתי רק בחורף ‭ .2005‬ אבל נעמדתי. ואני גאה בזה, ואני שמח על זה, ואני זוכר את זה בפעמים אחרות שאני למטה. ויש כאלה גדולים, שההתרוממות שלהם מהמכות שחילקו להם ומהשקע שהותירו בקנבס היא כה מופלאה עד שהיא נותנת השראה לאחרים.

ג'ק דמפסי, אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה-‭20‬ הקודמות, אמר ש"אלוף הוא מישהו שקם כשהוא לא יכול". ג'יימס ג'יי בראדוק הוא מקומץ מתאגרפי ג'רנימן בהיסטוריה - כאלה שמתאגרפים עבור תלוש השכר הבא - שהצליחו לטפס ולהפוך לאלופי עולם. במהלך השפל הגדול בראדוק הלוחם החל לעבוד במקביל גם ברציפי האוניות. ואז, ב-‭'35‬ גלגל כמה ניצחונות להזדמנות לחגורה וניצח את מקס בר וזכה בתואר בכבד. דיימון רניון קרא לו "סינדרלה מן", ו-‭70‬ שנה מאוחר יותר עשו על זה סרט. בראדוק אמר: "אני חייב להאמין, כשהעניינים גרועים, שאני יכול לשנות את המצב שלי".

גם אם זה רק לקום בשביל לחטוף עוד, בינתיים. גם אם זה הניצחון, שאתה עדיין שם. פעם שאלו את ג'יימס ג'יי קורבט, אלוף העולם, איך לנצח, והוא ענה: "תילחם עוד סיבוב אחד. כשהרגליים שלך כה עייפות שאתה נאלץ לדדות בחזרה למרכז הזירה, תילחם עוד סיבוב אחד. כשהזרועות שלך כה עייפות עד שאתה בקושי מסוגל להרים את הידיים שלך להגן על עצמך, תילחם עוד סיבוב אחד. כשהאף שלך מדמם והעיניים שלך שחורות ואתה כה עייף עד שאתה מקווה שהיריב שלך יצליף בך אחת על הלסת וישלח אותך לישון, תילחם עוד סיבוב אחד - בעודך זוכר שהאיש שתמיד נלחם עוד סיבוב אחד, לעולם אינו מובס".

אתה לא מובס אם הפסדת, או נפלת. אתה מובס רק אם אתה נשאר למטה. בן אדם צריך להתרומם על הרגליים אחרי שהוא באמת נופל, זאת חתיכת הרגשה.

למצוא סיפור טוב אחד | איציק שאשו

אבל אחד כזה שיעבוד לך כל החיים. זה יכול להיות משהו אמיתי שקרה לך, או משהו מומצא שקרה לחבר שלך, אבל שיהיה טוב. ושיעבוד תמיד. זה יכול להיות משהו שמוציא אותך גדול, אבל עדיף שיוציא אותך קצת אהבל. אנשים אוהבים יותר סיפורים כאלה.

זה נחמד אם יהיה לו מוסר השכל, אבל זה לא באמת קריטי. זה לא שמישהו מתבלבל בינך לבין איזופוס. תשתדל שיהיו בו כמה שיותר פרטים. אתה זוכר את הסצנה ההיא בכלבי אשמורת שההוא מנסה להכשיר את הסוכן הסמוי (מיסטר אורנג'), ותופר לו את "סיפור השירותים" עם כל הפרטים הכי קטנים וספציפיים? אז אני ראיתי את הסרט הזה לאחרונה לפני עשור, אבל זוכר את הסיפור ההוא בגלל הפרטים.

שלא יהיה ארוך מדי. אתה במסיבה, או סתם אוכל עם אנשים חדשים, זה לא הרצאת טד פה. הוא יכול להיות קצת מלוכלך, אבל לא יותר מדי. אחרת סתם תצא מוזר, אפילו אם הסיפור בן זונה. גם עדיף שזה יהיה סיפור שתוכל לספר לכולם. זאת אומרת, גם לבוס שלך, גם לאחותך, וגם לזוג שהכרתם בטיסה ומסתבר שהם לנים במלון שלכם במדריד.

תשלוט בסיפור לגמרי. כלומר, תהפוך אותו ל"שלך". זה אומר שתצטרך גם לתאר מה קרה, אבל גם מה הרגשת או חשבת על זה בזמן אמת. זה לגמרי בסדר שהוא ייגמר בפאנץ', אבל גם בדיחות נגמרות בפאנץ' ואתה אף פעם לא זוכר שום בדיחה טובה שסיפרו לך, אז עדיף שיסתיים במשהו שיגרום לקהל שלך לשמוט לסת או להניח את המצח שלהם בכף היד.

תנסה להספיק למצוא סיפור טוב אחד. כי אפילו אם יהיה לך רק אחד כזה, זה יספיק כדי שיגידו עליך "זה יש לו סיפורים זה". וזה אומר שיזכרו אותך. ותשמע, יש פה איזה שמונה מיליארד בני אדם בעולם, אז אם יזכרו אותך בזכות הסיפור הטוב הזה, מדובר בהישג רציני. אז יאללה תנסה למצוא אחד כזה. ותתאמן עליו. איך תדע שהוא מספיק טוב? אתה תדע נו. אל תעשה סיפור.

(צילום: shutterstock)

להקשיב ללב | אסי גל 

אני רוקד בהופעה של תומר יוסף, כנראה מעושן, אני כבר לא זוכר. אחותי איתי שם וגם החברה שלי זה שלוש שנים. אני מתכנן להתחתן איתה, היא לא יודעת את זה, אבל אני רגע מלקנות טבעת. אני גם רגע מלסיים תואר בעבודה סוציאלית. כבר יש לי תואר בהיסטוריה ובספרות אנגלית, ואחרי שסיימתי אותו, בגיל ‭ ,28‬הבנתי שכדאי שתהיה לי עבודה במשהו.

הייתי רכז פר"ח ועבדתי עם פגועי נפש, אז החלטתי שעבודה סוציאלית היא הדבר בשבילי. שנתיים פנימה, ואני במרחק שני קורסים ביהדות מסיום. כן, יהדות, כי אני לומד בבר אילן. אני רוקד וחושב לעצמי "זה אחלה, זה יהיה ממש בסדר שאעבוד בעבודה סוציאלית". אני אומר את זה לעצמי כי איפשהו בראש שלי, במקום די בולט, המוח שלי אומר "לא רצית להיות שחקן?"

כן, רציתי. למדתי משחק בתיכון, ולפני שטסתי לאוסטרליה לטיול הגדול הייתי בטוח שאחזור לארץ ואלמד משחק. מאז התיכון לא רציתי שום דבר אחר. זה הכי כיף בעולם. אפילו עשיתי אודישן למכינה בניסן נתיב, אבל לא עברתי, אז טסתי עם תכנון שכשאחזור אעשה המון אודישנים. אבל אז פגשתי מישהי שעובדת עם ילדים אוטיסטים והיה לה אור בעיניים, ופתאום חשתי שמשחק זה עסקי אוויר ואני רוצה משהו אמיתי. עצרתי על רפואה.

כשסיפרתי להורים שלי, אבא שלי שמח מאוד: "יופי, רפואה זה מקצוע". אז ניסיתי להתקבל לרפואה, נכשלתי פעמיים בראיונות אחרי שהאשמתי את האנושות בהרס כדור הארץ והמשכתי במסלול שהוביל לאותו ריקוד בהופעה של תומר יוסף. אני כבר בן ‭ 30‬ ואני צריך להיות בטוח במה שאני עושה.

לשמחתי, בשלב זה של חיי, היו כבר מיילים. תוכנית טלוויזיה שעמדה לעלות בערוץ ביפ יצאה בתשדיר שמחפשים כל מי שחושב שהוא מצחיק. אני, שלא יכולתי לתת למה שכבר נהיה תחביב למות, הופעתי קצת במופעי אימפרוביזציה, והיה קהל שתמך בתחושה שלי שאני מצחיק. אז שלחתי מייל. אם הייתי צריך לשלוח מכתב, כמו שנתיים לפני כן, זה לא היה קורה. אבל מייל זה קל, אז שלחתי. מין זריקת כדור אחרונה לקול ההוא בירכתי הראש שלא האמין לבחור שרקד. בצד השני של המייל ישבו אנשים שהזמינו לאודישן את כל מי שהיה לו איזשהו ניסיון על במה. הזמינו, הגעתי ונתתי את כל כולי.

עשיתי את המיטב שיכול לעשות אדם שלא באמת בטוח שהוא במסלול שהוא רוצה להיות. אדם שמנסה אשכרה להקשיב למה שהלב שלו כבר אומר לו המון זמן. ואז הכדור התגלגל. עברתי את האודישן ועם עוד שני אנשים, לימים חברים, שפגשתי שם, הקמנו שלישייה קומית. תוך שעה הסכמנו על מערכון שכלל את היטלר עושה תנועות מגונות, ובמשך חמישה חודשים אחר כך הסכמנו על עוד כמות נאה של דברים מפגרים לא פחות.

זכינו בתוכנית וכתבנו עוד תוכנית, שמערכון ממנה על אצילים באחוזה והמשרת המוגבל שכלית שלהם נהיה אבן דרך שעד היום מצטטים לי. אז התחלנו להופיע, וכתבנו לתוכניות מיינסטרים, והרמנו עוד תוכנית עם עוד אנשים, והיה קצת פרסום, והייתי חלק מצוות הפקה של תוכנית של חברים, ועשיתי סדרת רשת, ועשיתי סטנדאפ, וגם, ולא פחות חשוב בכלל, התחלתי לכתוב לבלייזר.

היו לזה השלכות. המשכתי לגור בעוני למדי למשך תקופה. הייתי הבחור הכי מבוגר עם הכי פחות ניסיון בכל מקום שהגעתי אליו. הייתה פרידה מאותה חברה. אבל הכל, כמובן, היה שווה את זה לגמרי. אני נשוי לאישה שלא רק שאני אוהב, אני גם חש בלב כמה היא כל כך יותר מתאימה לי.

אני עובד כאיש קריאייטיב ובמאי במקום נהדר, שבחיים לא הייתי מגיע אליו אם הייתי ממשיך באותו מסלול. עדיין נשארו לי שני קורסים ביהדות כדי להיות עובד סוציאלי. כנראה שזה כבר לא יקרה, אלא אם משהו ממש יציק לי בלב ובראש. אם יציק, אני רוצה להאמין שהפעם אני אקשיב לו ולא אחכה לאיזה תשדיר שקורא לכל מי שחלם להיות עובד סוציאלי לשלוח מייל.