שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הכל מת, אין זכר לחיים בטיילת"

    הוא הקים את המסעדה לפני 40 שנה בעיר הכי דרומית בישראל, אבל לא הסופה ולא משבר הקורונה יכניעו אותו - אהרון עדי, הבעלים של מסעדת "המפלט האחרון" באילת, לא מתכוון להיכנע למצב, אפילו שהמסעדה סגורה כבר חודש ולא נראה פתרון באופק: "אילת נראית היום כמו בתמונות של עיירות נטושות במערב הפרוע, רק כדורי ענק של קוצים מתגלגלים ברחובות הנטושים"

    רק לפני חודש הסתייים באילת פרויקט תיירות החורף, במסגרתו נערכו מופעים, אירועים ופסטיבלים, וההכנות לגל הנופשים של האביב והקיץ היו בעיצומן. את עונת הפסטיבלים החורפיים היה אמור לחתום אירוע יין מושקע, עם קרנבל בשרים והופעות של גדולי האומנים.

    המפלט האחרון (צילום: יאיר שגיא)
    המפלט האחרון: מבט מהמרפסת(צילום: יאיר שגיא)
     

    כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:

     

    האילתים, שרובם המכריע עוסקים בענפי התיירות, ההסעדה והאירוח, ציפו להמוני תיירים בפסח, שימלאו את הטיילת, את בתי המלון, את הקניונים ואת המסעדות. אבל אז הגיעו שתי מכות שאף אחד לא ציפה להן, אסונות שהעיר לא ראתה מעולם.

     

    ולא אנחנו לא מדברים רק על משבר הקורונה: באמצע מרץ סופת ענק פקדה את חופי העיר אילת והשאירה אחריה הרס רב, כמעט צונאמי. לפני שאילתים הספיקו לעכל את מה שקרה ולאמוד את הנזק, הגיעה המכה השניה - הקורונה. התפשטות הוירוס גרמה לסגירה מוחלטת של המלונות, והפכה את אילת - שבה כמעט כל החיים נשענים על התיירות - לעיר רפאים.

     

    כמו במערב הפרוע

    "אני מביט החוצה ולא מאמין למראה עיניי", אומר אהרון עדי, הבעלים של אחת המסעדות הוותיקות והפופולריות באילת, המפלט האחרון. "אילת נראית היום כמו בתמונות של עיירות נטושות במערב הפרוע, רק כדורי ענק של קוצים מתגלגלים ברחובות הנטושים".

    598 (צילום: סיוון סולוביאק)
    (צילום: סיוון סולוביאק)

    50 ()
    הנזק אחרי הסופה
    עדי, חי באילת כבר 40 שנה, ומעולם לא ראה אותה כל כך שוממת, גם לא במלחמות. למסעדן ותיק שמזה ארבעה עשורים מפעיל בעיר את אחד המוסדות הקולינריים המזוהים ביותר איתה, אתם יכולים להאמין.

     

    "המפלט האחרון" היא אייקון בעיר. כמעט ואין תייר שביקר באילת מאז שנות ה-80 ועד היום ולא אכל שם, לפחות פעם אחת. היא שוכנת במרינה שבחוף הדרומי, ממש על קו המים, ומעוצבת מבפנים כמו מוזיאון ימי - רהיטי עץ כבדים ורשתות דייגים על התקרה.

    המפלט האחרון (צילום: יאיר שגיא)
    המפלט האחרון(צילום: יאיר שגיא)
     

    כבר כמעט חודש שהמקום נעול על סורג ובריח, נטוש כמו ספינה טרופה. אוסף המזכרות שעדי ליקט מספינות ישנות שמעטרים את קירות המסעדה שלו, מעלה אבק. פעמונים, מצפנים ואקווריום ענק, שבו בימים כתיקונם שחו לובסטרים חיים - כל אלה הם רק זכר למה שהיה פה לפני.

     

    "לא הבנו מאיפה זה הגיע", אומר עדי, "בהתחלה היו שמועות על הוירוס, ומיד אחרי זה הגיעה הסופה. מהר מאוד המלונות התרוקנו, ולא נותרה ברירה אלא לפתוח את המקררים, לחלק את הסחורה שהייתה שם לעובדים, לנקות הכל - ולסגור".

     

    הלב של עדי נחמץ כשהוא רואה את מפעל החיים שלו נטוש, אבל הסיפור הזה הוא לא טרגדיה פרטית של מסעדן: זה סיפור של העיר כולה, עיר שבה תיירות היא העורק הראשי וחיי תושביה תלויים בקיומה כמו חמצן לנשימה. אין עיר נוספת בארץ שחוותה פגיעה קטלנית כמו זו שמתמודדים איתה היום באילת.

    6 (צילום: מאיר אוחיון )
    (צילום: מאיר אוחיון )
    אילת (צילום: מאיר אוחיון )
    אילת נטושה(צילום: מאיר אוחיון )
     

    ממרוקו לחיפה ומשם לשארם א-שייח ואילת

    אהרון עדי (72) עלה לישראל ממרוקו בגיל שנתיים, וגדל בחיפה במשפחה של 12 ילדים: "אימא בישלה לכולם, אבל היינו הרבה נפשות ולמדנו לשרוד ולדאוג לעצמנו. הרבה לפני שהתחלתי לעבוד בחופים ובסירות הדייג, הייתי דג. בתור ילד הייתי מנקה ומבשל דגים".

    עדי אהרון, המפלט האחרון (מתוך אוסף פרטי)
    אהרון עדי: "אף פעם לא דיברתי על המסעדה במונחים של כדאות כלכלית"(מתוך אוסף פרטי)
     

    את השירות הצבאי הוא עשה בסיני, ובסיומו החליט לעשות את מה שהכיר ואהב יותר מכל - לדוג ולהכין דגים. ב-1979 הוא פתח מסעדה בחוף "נעמה" בשארם א-שייח, ועם פינוי סיני ב-1982 העביר אותה למרינה של החוף הדרומי באילת. את הבישול המורכב, היאה למסעדה, הוא למד מבחור צרפתי שהגיע יום אחד, אמר שהוא שף וביקש עבודה.

     

    אתה מסעדן כבר לא מעט שנים, אז בטח יש לך פרספקטיבה - היום זה משתלם להחזיק מסעדה?

    "קשה לי לענות על זה, כי אף פעם לא חשבתי במונחים של משתלם. אני עושה את מה שאני הכי אוהב. אני חי חיים של אוטוסטרדה, שבה אין חופשים או חגים והעבודה שוחקת, אבל אני לא מכיר משהו אחר".

     

    מה השתנה באילת מאז שהגעת לעיר?

    "בשנות ה-80 היו כאן הרבה פחות מסעדות. למעשה היה אפשר לספור את כולן על עשר אצבעות. היום אי אפשר לספור את כולן. פעם גם היו כאן בים דגים, המון דגים. בעשור האחרון הם נעלמו לחלוטין. בעבר החיים היו פשוטים יותר, וכדי להביא אספקה למסעדה, הייתי נוסע בעצמי למרכז כי אף אחד לא היה מגיע אלינו. אנשים שהיו באים למסעדה היו אוכלים, אומרים תודה והולכים. אף אחד לא חיפש את הגורמה. היום לעומת זאת כולם צריכים את החוויה, את השירות, את האווירה כי כולנו הפכנו לאנייני טעם ומביני עניין".

    עדי אהרון, המפלט האחרון (מתוך אוסף פרטי)
    אהרון עדי בשנות ה-80 ב"המפלט האחרון"(מתוך אוסף פרטי)
     

    בימים שלפני פרוץ משבר הקורונה אהרון הפעיל את המסעדה עם אשתו פנינה, בנו גיא ו-40 עובדים, רובם הגדול סטודנטים. "בשנים האחרונות ענף המסעדנות הפך למאוד קשה וזה לא רק באילת. בשביל לשרוד צריך לעמוד בתנאים מאוד קשה, צריך הרבה כסף וחובה להצטיין ולספק תמורה מלאה לכל לקוח שנכנס. רק מי שהוא הכי טוב שורד היום, מי שלא מספיק טוב, נופל".

     

    דברים גם השתנו לטובה באילת?

    "בוודאי. היום העיר הרבה יותר מסודרת ומטופחת. אילת שלפני הקורונה היא עיר תיירות ברמה בינלאומית".

     

    הלב נחמץ

    מה שאילת מתמודדת איתו היום שונה ממה שקורה בשאר הערים בישראל, כי החיים כאן, כאמור, בעיר נבנו בעיקר על ענף התיירות. "לאילת אין פריפריה ויש קושי רב למצוא עובדים. אין לנו תעשיה, אין היי-טק או אלטרנטיבה כלשהי לתיירות. גם העסקים שבאזורי התעשייה עובדים בשביל ענף התיירות של אילת", אומר אהרון.

     

    המגפה הובילה לעצירה מוחלטת של החיים בעיר: "אני לא מאמין שיש עוד עיר בארץ שקיבלה מכה קשה כמו אילת", אומר עדי.

     

    בזכות המרינה, המסעדה של אהרון עדי כמעט ולא נפגעה מהסופה, והנזק שנגרם לה קל יחסית. לדברי עדי, תיקון השמשות מסביב יתקן את הנזק שיצרו הגלים. למסעדות החוף כמו "בר ביץ'" למשל, היה הרבה פחות מזל מאשר ל"המפלט האחרון", והן הוחרבו לחלוטין. גם החופים שסביב למסעדה נהרסו. "יש מסביב הרס כמו אחרי הצונאמי", הוא אומר.

     

    הייתה לכם הכנה לזה, ראיתם את זה מגיע?

    "ממש לא. היינו באמצע ההכנות לפסח, העמסנו את המקררים בסחורות בציפייה להמון עבודה, כמו שאנחנו רגילים. ביום חמישי הגענו לאמוד את הנזקים של הסופה ולא האמנתי למראה עיניי. המקררים היו מלאים בסחורה לסופ"ש אבל העובדים כבר לא הגיעו, ונאלצנו לבטל את כל ההזמנות שהיו לשישי-שבת. ביום ראשון, כשהסחורה של פסח בדרך, הגיעה ההודעה על סגירת בתי המלון. ניקינו הכל ונעלנו את המסעדה".

    598 (צילום: עמרי עומסי רשות הטבע והגנים)
    הסופה טרפה הכל(צילום: עמרי עומסי רשות הטבע והגנים)
     

    איך זה מרגיש לך לראות אותה היום נטושה?

    "זה בלתי נתפס והלב נחמץ. הסופה מחקה חופים שלמים, והוירוס מחק את החיים. מה שקורה עכשיו לא קרה כאן מעולם, ולא נראה כאן בתקופת חיים שלמה. חווינו מלחמות ומבצעים שבהם ידענו מי האויב שלנו, עברנו שבועות קשים, אבל שום דבר לא היה כמו היום. היום לא ברור בכלל מי האויב כאן ולא ברור מתי נחזור לחיים".

     

    בלי משלוחים של אוכל

    למרות שהוא כבר בגיל פרישה הוא עדיין עובד כל יום מהבוקר ועד אחרי חצות. לשבת בבית זה משהו שהוא לא מכיר. עדי הוא מדור המסעדנים של פעם. הוא חי ונושם את המסעדה בעורקיו. את החיידק הזה העביר הלאה, לבנו גיא, שבמקביל לעבודה עם אבא, פתח יחד עם בת זוגתו את "פיתגורס" - מזללת פיתות במרכז העיר: "אחרי סגירת המסעדות הם ניסו לעשות משלוחים אבל זה דרש אופרציה שלמה וזה לא עבד. אנחנו אפילו לא שקלנו להתחיל עם זה כי אנחנו לא ערוכים למשלוחים. אין לנו את הכלים המתאימים וזה לא יעיל כשצריך להשאיר את האוכל ליד הדלת".

    המפלט האחרון (צילום: יאיר שגיא)
    המפלט האחרון(צילום: יאיר שגיא)
     

    חיי מסעדן בישראל אינם פשוטים, וזה לא חדש שמדובר על אחד הענפים הריסקיים ביותר שיש. באילת המצב חמור עוד יותר, ומאוד קשה לבנות תחזיות עתידיות לעסק שרק 20 אחוזים מהפעילות שלו נשענת על הקהל המקומי: "יש עסקים שהמצב שלהם הרבה פחות טוב משלי. אני עוד איכשהו אצליח לצאת מזה אפילו שאילתים מגיעים בעיקר רק כדי לחגוג אירועים חגיגיים. כדי שנצליח להתרומם מהמצב הנוכחי כולנו צריכים שהתיירות תחזור".

     

    היו לך מחשבות לא לפתוח את המסעדה אחרי המשבר?

    "לא, זו לא אופציה. זה לא משהו שבחיים אחשוב עליו למרות כל הקושי. אני אמשיך להתמודד כי יש לי הרבה אהבה גדולה למה שאני עושה. אומרים שכל אחד והבית שלו, אז זה הבית שלי ואין לי בית אחר. אני רק מקווה שנקבל עזרה כדי שנצליח להתאושש".

     

    ואם העזרה תתעכב, כמה זמן תצליח לשרוד כשהמסדה סגורה?

    "השאלה היא לא כמה זמן אני אצליח לשרוד עד שנחזור לעבוד, השאלה היא כמה זמן יקח לענף התיירות לחזור לעצמו. גם אם זה ייקח עכשיו חצי שנה, אנחנו נישאר פה ונשרד. פשוט ננמיך את הפרופיל. ברגע שתהיה הודעה שאפשר לפתוח אני פותח גם אם זה אומר שלא ארוויח מזה. נתגלגל ונחיה, נתאים את עצמנו למצב עד שהתיירות תתניע מחדש. מה שקורה היום יגרום לכולנו לראות את החיים אחרת כי זה מלמד אותנו שכולנו שווים מול אסון, כולנו נפגענו ללא הבדלי צבע דת או לאום".

     

    בניית חיים של עיר שלמה על תיירות - בתי מלון ומסעדות - מתגלה כרגע אולי כאחד החסרונות הקשים של אילת. ברגע שעיר שלמה עוסקת בענף אחד והוא קורס, אין במה להיאחז. "עזבי את את ההפסדים שכבר ספגנו. הפחד הגדול הוא שהתיירות לא תחזור לעצמה כי תיירות ומסעדנות זה מותרות, וברור שזה הדבר הראשון שמוותרים עליו במצב של משבר, כדי לשמור על הקיים".

     

    כמה אחוזים מהמסעדות להערכתך לא יצליחו להיפתח שוב?

    "הכל כרגע באי ודאות גדולה אבל לדעתי 15 אחוזים מהמסעדות לא יצליחו לשרוד את זה. אם התיירות לא תצליח להתרומם גם מצבו של מי שכן יישאר, יתדרדר".

     

    מה זה עושה לך לראות את הדלת סגורה לקהל?

    "זה עצוב. המסעדה היא מפעל חיי והלב שלי נקרע, אבל הדבר המפחיד ביותר הוא שהמלונות יתחילו להיסגר לאלתר. אם זה יקרה יהיה צריך לסגור את כל העיר כי בתי המלון הם העורק הראשי של אילת, הם הגב שלנו והחמצן שלנו".

    50 ()
    חיות בר מטיילות באילת
      

    האמנת פעם שתגיע למצב הזה?

    "לא, אני לא זוכר דבר כזה ולא מאמין שזה מה שקורה. חשבנו על הכול ותמיד היינו מוכנים למלחמות ולמבצעים. ידענו בעיות ביטחוניות והצלחנו להתמודד עם הכל, אבל דבר כזה, מי בכלל חשב שמשהו כזה יכול לקרות? גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון לא היה כזה מצב. העיר ריקה מבני אדם, רק ליד הסופרים אפשר לראות קצת אנשים. המלונות נעולים, הכל מת, אין זכר לחיים בטיילת ואת האויב שגרם לזה בכלל לא רואים".

     

    תן לי משהו אופטימי לסיום.

    "יש כאן ים, אווירה כיפית ואנשים פתוחים שמאוד אוהבים את העיר שלהם. אני מאמין שנצליח לצאת גם מהמשבר הזה, ומקווה שלקראת יולי-אוגוסט תהיה התאוששות. ברור לי שזה לא יקרה במכה אחת ושזה לא יחזור ישר למה שאנחנו רגילים, אבל אנחנו נתאושש, וכמעט הכל יחזור להיות כמו שהיה".

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יאיר שגיא
    הבעלים של "המפלט האחרון" באילת: "הכל מת"
    צילום: יאיר שגיא
    מומלצים