שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מאבדת את הסבלנות לילדים ולתקופה

    מדברים על חזרה לשגרה אך רובנו עדיין נמצאים שעות ארוכות בבית עם הילדים. מה כדאי לעשות כשאתם מרגישים שנגמרו לכם כל הכוחות? ואיך להימנע מהתפרצויות חסרות פרופורציות?

    "אני מודה שאני לא תמיד מצליחה להתאפק. אחרי ימים ארוכים עם הילדים בבית, אני מאבדת לא פעם את הסבלנות, ואז צועקת על הילדים או אומרת מילים מעליבות. אחר כך אני מרגישה מאוד רע עם עצמי ולא נרדמת בלילה" (אם לשלושה ילדים).

     

    "אני מרגיש את זה בא. אני מתחיל להיות חסר סבלנות, וכל רגע שעובר אני נהיה יותר ויותר עצבני. אני מנסה להירגע ולא מצליח. רק אחרי שאני מתפרץ על הילדים בגלל משהו שעשו כמו קפיצות על הספה, מריבה ביניהם או משהו שנשפך, אני נרגע לרגע, אבל אז מרגיש אשם שהתפרצתי" (אב לשני ילדים צעירים).

     

    ההורים מרוקנים ומותשים

    במיוחד בתקופה הנוכחית, כשהילדים עדיין הרבה בבית ולהורים אין זמן להתאוורר, רמת הלחץ עולה. כל הורה מכיר ודאי את ההרגשה בסוף היום, אחרי אין-סוף ארוחות, כביסות, סידור הבית, לימודים מקוונים, שכנועים להתקלח וניגוב דברים שנשפכו - כשהוא מוצא את עצמו מרוקן, מותש, עצבני או חסר סבלנות. בל נשכח כי רוב ההורים אינם פנויים אך ורק להורות ונדרשים לשלב בין עבודה, סידורים, תחזוקת הבית וזוגיות.

     

    הורים (צילום: shutterstock)
    ההתפרצות על הילדים מוסיפה גורמי לחץ(צילום: shutterstock)

    ההורים בשאיפה להספיק הכול, כמה שיותר מהר וכמה שיותר טוב (לעבוד, להתעמל, לטפח את הבית ולהיות אנשי משפחה למופת), מה שמותיר אותם עם עומס תמידי, רשימת מטלות מפלצתית ותסכול מכל מה שלא הצליחו ליישם.

     

    למה אנחנו כועסים על הילדים?

    לא פעם הכעס שלנו על הילדים ענייני, וקשור להתנהגותם, אך לא תמיד זה כך. הדברים שמעצבנים אותנו לגבי הילדים לא קשורים רק לילדים. לעיתים העיתוי שבו הילדים עושים משהו גורם לנו לכעוס ולהתפרץ, כי אין לנו יכולת להכיל את התנהגותם בעיתוי הזה (דווקא בערב כשאנחנו עייפים, דווקא אחרי שהיה לנו יום נוראי בעבודה, דווקא אחרי מריבה עם בן הזוג, דווקא עכשיו כשאנחנו מודאגים ממצבנו התעסוקתי בגלל הקורונה).

     

    קראו עוד:

    להיות אורחת בבית של אבא

    זו הסיבה שהחלפתי את אשתי בחופשת לידה

    הדרך הכי מקורית להעסיק ילדה בת שלוש

     

    לעיתים הילדים מזכירים לנו בהתנהגותם תכונה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו (בלגניסטיות, קושי להתארגן, נטייה להתעצבן מכל שטות או לעשות דרמה או ביישנות קיצונית), ואז התגובה אליהם היא קשה יותר, או פחות סבלנית, ולא באשמתם.

     

    לעיתים אנחנו כועסים עליהם כי אנחנו מרגישים באותו הרגע שהם לוקחים מאיתנו את החופש, שלא כך חשבנו שייראו חיי המשפחה שלנו או שאנחנו רוצים להיות במקום אחר עכשיו. כל מחשבה ורגש הם מותרים ולגיטימיים כמובן, אך יש לזכור שאלה מחשבות חולפות, והן לא בהכרח משקפות את מה שאנחנו חשים כלפי הילדים רוב הזמן או את מידת האהבה שלנו אליהם.

     

    הדחף לפרוק את המתח

    בתוך מערכת הלחצים שעימה מתמודדים הורים, בעיקר בימים אלה על כל מורכבותם, נשחקים לא פעם מנגנוני ההגנה שלהם. מנגנוני הגנה עוזרים להורים להתמודד עם אתגרים כמו למשל - היכולת להכחיש את הקשיים, להסיח מהם את הדעת, להיות פעילים מאוד כדי לא להרגיש דאגה או עצב, לסגל חשיבה חיובית וכדומה.

     

    כשמנגנוני ההגנה נשחקים, ההורים חשים עצבנות, חרדה, כאב ודאגה. כשסערת הרגשות גוברת, הם מתקשים להיות מווסתים אל מול הילדים וחשים דחף להתפרץ כדי לשחרר את המתח. במצב של תשישות ועומס קשה לעיתים להורים לשלוט בתגובותיהם.

     

    הורים (צילום: shutterstock)
    הילדים שלנו מסתכלים עלינו כל הזמן(צילום: shutterstock)

    ההתפרצות על הילדים אכן משחררת מתח באותו רגע, אך בטווח הארוך היא מוסיפה גורמי לחץ כי ההורה שהתפרץ לרוב יחוש אשם ויבין כי הוא גורם באופן מצטבר נזק לדימוי העצמי של הילד. בנוסף, אנו יודעים כי משמעת שמושגת על ידי פחד וצייטנות, אינה מופנמת אצל הילד לטווח הרחוק, ואינה יוצרת הפנמה טובה ואמיתית של הגבולות, אלא מקצינה בעיות התנהגות.

     

    לשם ההבהרה, כשאנו מדברים על התפרצות או על זעם של ההורים, אין מדובר על אקטים הנוגעים בחינוך הילדים שנעשים מתוך מחשבה ותכנון ומועברים לילד על ידי תקשורת מכבדת (גם אם הם כוללים אמירה חינוכית קשה).

     

    הילדים מסתכלים על ההורים

    הילדים שלנו מסתכלים עלינו כל הזמן, גם כשאנחנו לא שמים לב. הם בודקים את התגובות שלנו לכל מיני מצבים, מתבוננים על מערכות היחסים שלנו עם הסביבה, וכך מסיקים מהם הגבולות להתנהגותם דרך מה שהם רואים אצלנו. אם הם רואים אותנו מתפרצים הרבה על אחרים, הם עלולים להפנים התנהגות כזאת ולראות בה דרך התנהגות לגיטימית.

     

    מצד שני, אם הם רואים אותנו רוב הזמן מתנהגים בכבוד לאחרים, מבטאים במילים מה קשה לנו אצל האחר, ומנסחים בבהירות מה אנחנו צריכים - רוב הסיכויים שיסגלו בהדרגה דפוסי התנהגות דומים. זה לא אומר שאסור לנו להתפרץ.

     

    זה אנושי ומתבקש לאבד מדי פעם את הסבלנות, וחשוב שנהיה במצבים האלה סלחניים כלפי עצמינו. אבל זה אומר שעלינו להיות מודעים לאופן ההתנהלות שלנו ולהבין שהוא משפיע על הילדים ומעצב אותם. אם אנחנו מרגישים שרוב הזמן אנחנו מתקשרים עם הסביבה באופן חסר סבלנות, מתפרץ, או תוקפני - חשוב שנעבוד על זה.

     

    אמא מזהירה (צילום: Shutterstock)
    שימו לב לתגובות שלכם(צילום: Shutterstock)

    הדבר מוביל לסוגיה נוספת, חשובה לא פחות, שהיא הדימוי העצמי של הילדים שלנו, ומה ההשפעה שלנו כהורים עליו. הדימוי העצמי של הילדים שלנו מושתת במידה רבה על המסרים המילוליים והלא מילוליים שהם מקבלים מאיתנו ההורים, כי אנחנו הדמויות הראשונות שהם פוגשים והסביבה הכי משמעותית להם.

     

    אם הם מקבלים מאיתנו מראה שמציגה אותם כרעים, קשים או בלתי נסבלים - כך הם יחשבו על עצמם. מבחינתנו ההורים, התחושה שהם בלתי נסבלים היא לפעמים רגעית - אך כשאנחנו אומרים להם את זה או מראים להם את זה לעיתים קרובות - זה עלול להיצרב בתוכם כתחושה קבועה ויציבה.

     

    איך מתמודדים עם השחיקה ומפחיתים את המינון של ההתפרצויות?

    1. גם אם זה מאתגר וקשה, עושים מאמץ, שמים זאת בסדר עדיפות גבוה, ולוקחים זמן לעצמנו - לנשום, לעשות ספורט, להיות עם חבר/בן זוג או להיות לבד. במצב שבו אנחנו כל הזמן עם הילדים קשה להישאר מכילים וסבלניים. דואגים לעצמנו לתזונה טובה, לשינה טובה ועושים גם דברים מסקרנים ונעימים עבורנו.

     

    2. שמים לב לסימנים הגופניים לכך שאנחנו מתחילים לאבד סבלנות ולהיות עצבניים (דפיקות לב מואצות, כאב ראש, כאב בטן, רעד בידיים, תחושת חום בלחיים, חולשה). כשמרגישים אותם מנסים לעשות פסק זמן ולא להגיב מיד. אפשר ללכת לכמה דקות לחדר, אפשר לצאת החוצה לנשום אוויר צח, ואפשר לדבר אל עצמנו ולומר שההתפרצות רק תזיק, ואנחנו נצליח לשלוט בה ולהתאפק.

     

    3. מנסים לנסח במילים ובפעולות את הדבר שמפריע לנו או את מה שהיינו רוצים שיקרה, ומסבירים זאת לילדים בסבלנות. גם אם זה לא מתבצע באופן מיידי על ידי הילדים ודורש תחזוק, תזכורות, והמתנה - זה יעיל יותר בטווח הארוך מבחינת הביטחון העצמי של הילדים והקשר שלנו איתם.

     

    4. מסגלים סלחנות כלפי עצמנו. מנסים לזכור שרמת הלחצים ההוריים כעת אינה רגילה, וזאת תקופה חולפת. בתקופה הזאת (ובכלל) לא נוכל להיות תמיד קשובים, סלחנים ומבינים וזה לא נורא אם אנחנו מאבדים מדי פעם את הסבלנות, מעירים הרבה או כועסים יותר ממה שצריך, כל עוד אנחנו מודעים לעצמנו, עובדים על השליטה העצמית, ושמים בסדר עדיפות גבוה את הקשר עם הילדים.

     

     

    הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת "מרכז גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    חשוב שתהיה לכם מודעות לתחושות שלכם
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים