שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: מוטי קמחי, ראובן כהן/דוברות עיריית חיפה

    האם באמת היה צריך סגר כדי להילחם במגפה?

    בימים האחרונים אנו עדים ל"שחרור המשק" מהסגר. בזמן הטלת הסגר היו כ-300 נשאי קורונה מאובחנים בלבד. נכון לכתיבת שורות אלה, ישנם כ-7,000 נשאים מאובחנים. אם אכן נכון היה להטיל את הסגר כשיש רק 300 נשאים, מדוע מסירים את הסגר כאשר ישנם הרבה יותר נשאים כאלה? התשובה היא בדיוק התהייה למה בכלל היה צריך אותו - ומהי הדרך הנכונה להילחם במגפה

    מה היינו חושבים על חזאי מזג אוויר אשר במשך חודשים נכשל שוב ושוב בתחזיותיו מלאות הביטחון על סופת טורנדו כלל עולמית אשר עתידה, כך על פי חישוביו, להגיע לישראל ולהחריבה, ואשר שיכנע את ממשלת ישראל לסגור את האנשים בבתים "ליתר ביטחון", תוך שלילת חירויות בסיסיות, פגיעה בפרטיותם, שלילת יכולתם לקבל טיפולי רפואה חיוניים, גרימת נזקים נפשיים וחברתיים, שיתוק המשק, אובדן מקומות עבודה ליותר ממיליון אנשים, ונזקים עצומים המוערכים במעל למאה מיליארד ש"ח?

     

    כיצד היינו מגיבים, אם לאחר שהתברר כי לכל היותר מדובר בממטרי גשם רגילים לעונה, היה אותו חזאי טוען להגנתו שאילולא התחבאנו במקלטים, היה נזרע הרס קולוסאלי, גם אם הראיות המדעיות היו מצביעות על כך שמרבית הבניינים בארץ היו עומדים בסופה שכזו בקלות, ועל כך שאין ולא היה ביסוס מדעי לכך שהסופה תגיע כלל לישראל?

     

    משבר הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet

     

    באפריל השנה, שבועות אחרי הטלת הסגר, עדיין חזה משרד הבריאות לפחות 10 אלפים מתים בשל נגיף הקורונה, וזאת לאחר שתיקן מספר תחזיות קודמות שנכשלו אף יותר. הוא גם ניבא בין 26 ל-82 אלף מונשמים, לא פחות (נכון לרגע זה ישנם 82 מונשמים, פספוס 'צנוע' של פי אלף).

     

    עבור מרבית האוכלוסייה, חשיפה לנגיף כמעט שאינה מסוכנת, והיא אף הכרחית למיגור המגפה בהיעדר חיסון. דווקא כאשר האוכלוסיות החסונות יותר נדבקות בנגיף, הן הופכות לשכבת מגן לאוכלוסיות הסיכון. לאחר שהן נדבקות נוצרת חסינות עדר שמאפשרת לשחרר את האוכלוסייה הפגיעה מן הסגר בבטחה.

     

    Иерусалимский квартал Ромема. Фото: Эли Мандельбаум ()
    סגר על ישראל. לא בטוח שהוא היה יעיל

     

    ניתן ללמוד זאת מהמצב בשבדיה, אשר בחרה בחשיפה מבוקרת של האוכלוסיות החסונות לנגיף תוך שמירת האוכלוסיות בסיכון, ותוך גרימת נזק מינימלי לשירותי הרפואה הנלווים, לכלכלה ולחירויות הפרט. עינינו הרואות שמערכת הבריאות שלהם לא קרסה. להיפך, בשבדיה חיים לצד הנגיף, ומפתחים חסינות אשר תאפשר להם לשמור על בריאותם תוך שמירה על כלכלתם וחירותם.

     

    ואל לנו להשוות את מספר המתים מהמגפה בשבדיה למספרו עכשיו בארץ. המגפה שם תיגמר בקרוב בעוד שאנו נמשיך בקצב איטי לרקוד את "ריקוד העקומה" ולקבור את מתינו, למרבה הצער. את ההשוואה של מספר המתים יהיה ניתן לערוך רק לאחר השתלטות מוחלטת על הנגיף בשתי המדינות.

     

    אז כיצד הגענו למצב שבו רוב העולם הדמוקרטי, נוהג דווקא בניגוד להיגיון ולעקרונות חופש הפרט הבסיסיים?

     

    התשובה כנראה מונחת בשילוב אינטרסים של ראשי מערכת הבריאות, התקשורת, וקובעי המדיניות, אשר מולם לא ניצב אף לובי חזק ולוחמני אלא ציבור מאוים, מבוהל, ומפוחד.

     

    כך תרחיש האימה מגן על ראשי המערכת ולא על האזרחים

    ראשי מערכת הבריאות, בבואם להתמודד עם מגפה חדשה, מתייעצים באפידמיולוגים אשר מספקים להם מספר תרחישי קיצון, מבוססי מודלים מתמטיים, אשר לרוב כושלים בתחזיותיהם. בתרחיש קיצוני אחד המגפה יחסית קלה, תחלוף מהר, ותפגע במספר מינימלי של אנשים. בתרחיש קיצוני אחר, המגפה קשה, תשרור זמן רב ותכה באוכלוסייה ללא רחם, עם מאות אלפי מתים.

     

    לראשי מערכת הבריאות יש אינטרס באימוץ תרחיש האימים משתי סיבות. האחת, כך הם מסירים מעצמם את האחריות במקרה שהתרחיש נכון. השנייה, הצגת סכנה בריאותית עצומה תעורר את המדינאים לתקצב את מערכת הבריאות ביתר, כדי לעמוד באיום הנוכחי וכדי להתכונן לתרחישים דומים בעתיד. זה מסביר את הדחיפה שלהם לניהול המשבר בצורה הנוכחית ולייעוץ המבהיל שלהם.

     

    גם לתקשורת, הניזונה מאסונות, יש יד במדיניות זאת. דיווחי שגרה אינם מספקים את הרייטינג הראוי, ולעומתם, דיווחים ממקומות מוכי אסון מעלים את אחוזי הצפייה. במקרים רבים ניתן לזהות דיווחים מגמתיים מצד כתבים שונים שמטרתם להעצים את ממדי המגפה וסכנותיה. התמקדות לא מידתית דווקא בתחלואה קשה של ילדה אחת מתוך אלפי נדבקים מציגה תמונה מעוותת לחלוטין של המחלה, אשר כידוע כמעט אינה פוגעת בילדים. גם התמקדות במוקדי אסון בלבד, תוך ביקורת אינסופית על הגישה שבה נוקטת שבדיה, היא מגמתית וחסרת ביסוס. ואלה רק מעט דוגמאות.

     

    נגיף קורונה שטוקהולם שבדיה  (צילום: רויטרס)
    המודל השבדי. המגפה גוועת בלי להרוס את הכלכלה(צילום: רויטרס)

     

    קובעי המדיניות, בבואם לקבל החלטות, נוטים לקבל את הייעוץ המוטה של ראשי מערכת הבריאות, כדי לפטור עצמם מאחריות. הם עצמם גם ניזונים מגופי התקשורת, מושפעים מהדיווחים המוטים, ויודעים שאם יינהגו בניגוד לתרחישי האימים, הביקורת התקשורתית עליהם תהיה קשה עוד באיבו של האירוע. הם גם נסחפים עם יתר המדינות, בחיקוי המדיניות שהחלה בסין, ושככל הנראה לעולם לא הייתה ננקטת מלכתחילה במדינות דמוקרטיות. ההשלמה של הציבור עם שלילת חירותו ונתינתה בידי קובעי המדיניות, לאור "מצב חירום" כנראה קוסמת לפוליטיקאים רבים, אשר נתקלים בהתנגדות מעטה יותר להחלטות שונות שברצונם להעביר. לכן, גם למנהיגים עצמם קיים הפיתוי להעצים את סכנות המגפה, על ידי שימוש ברטוריקה מפחידה.

     

    הקול האחר, שצריך היה להישמע מנגד, הוא של גוף ממלכתי כמו המל"ל, אשר לצערנו לעיתים נוקט עמדה סבירה עוד פחות מזו של משרד הבריאות. על כן, רק קולם של משרדי האוצר והכלכלה, האמונים על תפקוד המשק ובקיאים בהשלכות הכלכליות, יכול להוות איזון ראוי לגורמים הנ"ל.

     

    כדי להבין את גודל הנזק הכלכלי שנגרם לציבור, מעבר לפגיעה הקשה באיכות חייו, חשוב, ואף ניתן בקלות לחשב את עלות הסגר לכל אחד מהאזרחים במדינה. הערכות שמרניות מדברות על נזק של לפחות 100 מיליארד שקלים למשק. חלק מכסף זה נלקח ישירות מהציבור וחלקו נגרע מקופת המדינה, שאותה הציבור ייאלץ למלא בעתיד. בחישוב גס, עלות הסגר לכ-10 מיליון אזרחים היא כעשרת אלפים שקלים לאזרח. משפחה של 5 נפשות, תיאלץ לממן מכיסה כ-50,000 שקלים לכיסוי הוצאות הסגר. אלו הם סכומים אדירים לרוב המשפחות בארץ. אל תתבלבלו, אלו הם הסכומים אותם אנו נשלם רק עבור ההתנהלות עד כה. זה בלתי נתפס, אבל זה נכון. אולי בגלל שמדובר לעת עתה בכסף ציבורי, אנו משלים את עצמנו שלא אנחנו משלמים אותו, ואנו נדיבים "למען חיי אדם", אבל זה רחוק מהאמת. הגורם העיקרי שעליו מוטל איזון תקציב המדינה הם אזרחיה. בלי איזון תקציבי מכיסנו אנו, נהיה ללא ביטחון, ללא חינוך, ללא תשתיות, ואף ללא מערכת בריאות מתפקדת.

     

    חשוב לא פחות להפריך את הטענות על כך שמדיניות הסגר הצליחה ושרק בזכותה לא היו כל כך הרבה נפגעים. זאת כדי להימנע בכל מחיר מהטלת סגר נוסף.

     

     

     

    בימים האחרונים אנו עדים ל"שחרור המשק" מהסגר. בזמן הטלת הסגר היו כ-300 נשאי קורונה מאובחנים בלבד. נכון לכתיבת שורות אלה, ישנם כ-7,000 נשאים מאובחנים. אם אכן נכון היה להטיל את הסגר כשיש רק 300 נשאים, מדוע מסירים את הסגר כאשר ישנם הרבה יותר נשאים כאלה? כיוון שמדובר במדיניות הסותרת את עצמה, ברור איפוא, שלפחות אחד מהצעדים הללו נעשה בטעות או לכל הפחות בהגזמה מוחלטת. אנו מברכים על הצעדים של שחרור המשק, ורואים בהם כהודאה מאוחרת בטעות של הטלת הסגר מלכתחילה.

     

    במבט קדימה, נראה שישנן שתי אפשרויות להתפתחות האירועים. אפשרות ראשונה היא שהאירוע הסתיים בלי שקיים הסבר לסיומו (גם הסיבות להיעלמות נגיף הסארס, לדוגמה, אינן ידועות). ייתכן, שבלי קשר לסגר, ישנם גורמים שמקנים עמידות מהנגיף לאוכלוסיות שונות באיזורים גיאוגרפיים שונים. בכתבות קודמות פרי עטנו העלינו את ההשערה שחסינות טבעית קיימת באוכלוסייה, או שמזג האוויר מאט משמעותית את התפשטות הנגיף או שגורמים אחרים, עלומים, מפסיקים את התפשטות הנגיף לאחר זמן מסוים. חיזוקים להשערות אלה מתחילים להצטבר בספרות המדעית. עדויות אמפיריות לכך רואים בהיעדרה של תאימות בין מספר הנדבקים, הקורבנות, ומשך המגפה לבין הטלת אמצעים שונים (סגרים קפדניים מוקדמים, מאוחרים, או היעדר סגרים).

     

    האפשרות השנייה היא שאנחנו בפתחו של גל נוסף של עלייה משמעותית בתחלואה. אם זהו המצב, הרי שהסגר לא עזר, ולא פתר דבר מלבד לדחות את הקץ. במקרה כזה, אנו קוראים לאמץ כעת את המדיניות האמיצה והנכונה של שבדיה, אשר לא רק ששומרת על החופש, ועל הכלכלה, אלא היא גם מקנה עומק חיסוני נרחב, שבסופו של דבר יכריע את הנגיף ויפסיק סופית את התפשטותו באוכלוסייתה.

     

    הדברים הכתובים בטור זה אינם בגדר "חוכמה בדיעבד". התרענו גם בזמן אמת נגד ביצוע הטעויות הגסות. אנו קוראים מכאן, להסיר את הסגר, ולהימנע מהטלתו בשנית בשום אופן. במקביל, אנו קוראים לשקול לזרז את חסינות העדר. חיוני להגן על האוכלוסיות בסיכון, אך הגנה מוחלטת כזאת אינה אפשרית לאורך זמן רב מדי. לכן ייתכן שהריחוק החברתי אשר מעכב את חסינות העדר יגרום להתמשכות קיומו של הנגיף באוכלוסייה, ובאופן פרדוקסאלי לחשיפה רבה יותר של האוכלוסיות המוחלשות אליו. יתרון נוסף לזירוז חיסון העדר עוד בקיץ, בזמן שככל הנראה התפשטות הנגיף נמוכה יותר, הוא קבלת "עקומה" שטוחה יותר, וחפיפה מזערית עם מחלת השפעת החורפית. יש לשקול בכובד ראש צעדים אלה כעת, כדי לא להצטער על טעויות נוספות בדיעבד.

      

    פרופ' אודי קימרון הוא פרופסור למיקרוביולוגיה קלינית בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, ד"ר אורי גביש הוא פיזיקאי, מומחה לבחינת אלגוריתמים ויועץ בתחום הביו-רפואה

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אהוד אמיתון/TPS
    סגר. למה היה צריך בכלל להטיל אותו?
    צילום: אהוד אמיתון/TPS
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים