יום האם? לא אצלנו, זה חג של חילונים

"בציבור החרדי אין בכלל מושג ששמו 'יום האם', אולי בגלל הציווי הידוע שיש לקיים כל השנה: 'כבד את אביך ואת אמך'", מסבירה מלי גרין לנו ולעצמה, ומתארת איך ילדיה מיישמים את הציווי

מלי גרין פורסם: 28.02.06, 13:17

לא הייתי יודעת על קיומו של יום האם, אלמלא נקעה בתי החמודה שירה את ידה לפני כמה שנים, דווקא ביום הזה. יצאנו לסיור בלתי מתוכנן למרכז העיר הקרובה, קניות במסווה של יציאה למרפאה, וניצלנו את הזמן לבילוי של אחת על אחת. כשהגענו למרכז המסחרי הסואן, התחוור לי שמאורע גדול עומד להתרגש עלינו בימים הקרובים: יום האם בפתח! קבלו אותו, אמהות יקרות. היום לו ציפיתן 364 ימים בשנה!

הבטתי בכמה ילדים שהתגודדו סביב מדף מתנות, מתווכחים בינם לבין עצמם איזו מתנה לקנות לאמא. לרגע חלפה בליבי תחושת קנאה: למה לי לא מגיע גם יום מיוחד שכזה, בפרט שאני עובדת כל כך קשה, ועוד כפול חמש (אז היו לי "רק" חמישה ילדים)? האם אף אחד מילדיי לא יכול לקום ולומר: "בואו נחגוג את יום האם לאמא שלנו"? האם לא מגיע לי יום שבו כל בני המשפחה יכרכרו סביבי, יתחנפו אליי?

לאחר שסיימנו את הביקור אצל הרופא (ששלל קיומו של שבר וחבש את ידה של שירה), המשכנו במסע הקניות, ושוב צפיתי בעיניים כלות בילדים שהסתובבו נרגשים בכל חנות, מחפשים מתנה ליום האם.

מחשבות שונות חלפו בראשי, חלקן מרירות, חלקן - משלימות. בציבור החרדי אין בכלל מושג ששמו יום האם, אולי בגלל הציווי הידוע שיש לקיים כל השנה: "כבד את אביך ואת אמך" (ציווי שלא רק אנשים חרדים מודעים לו, אני יודעת, ובכל זאת...).

סתם יום של חול

בערב, כשהפרטנר חזר, עוד לפני שהתיישבנו לאכול ארוחת ערב, שטחתי את טענותיי: "גם לי מתאים יום האם, למה אנחנו לא חוגגים אותו?".

הפרטנר חייך ושאל: "למה זה חשוב לך?"

אוף, אני שונאת את השאלות המעצבנות של הפרטנרים למיניהם. מי יעשה להם פעם קורס בהבנה נשית? אומנם תמיד הם יטענו באוזנייך שהם קשובים ומבינים, רגישים ומרגישים, אבל ברגע האמת, פתאם את מגלה שבעצם יש להם עדיין שאלות בלתי מובנות בעליל.

הפעם הייתי נמהרת וחרצתי על הפרטנר דעה מוקדמת. הוא לא התרגש ואמר לי: בואי מלי, רוצה סיור קטן? לפני שהספקתי להתנגד ולטעון שאני צריכה להשיג קודם בייביסיטר (זוכרים?), הוא לקח אותי לסיור מוכר מאוד, לסיור בבית.

מהשידה הביטה בי קופסת התכשיטים שלי, מעשה ידי הבנות, שנתנו לי אותה בסתם יום של חול, לא יום הולדת, לא ראש חודש ואפילו לא יום האם, ועליה הן חרטו: "לאמא היקרה, תודה על כל מה שאת עושה בשבילנו"; אל דלת המקרר היה צמוד פתק חמוד משימי, שבו הוא השאיר לי ברכה קצרה: "שיהיה לך יום של אור"; על הקיר במשרדי הקטן שבפינת הסלון, היו תלויות תמונות שציירו עבורי הילדים, והכל באהבה.

"הילדים שלנו חוגגים לך את יום האם כל השנה", ציין הפרטנר (האם שמעתי עלבון קל בקולו?).

ארבע שעות זה חצי חופש

אבל מה שנכון נכון. וגם הפרטנר חוגג לי פעם בחודש. איך אני יכולה לשכוח את ימי השישי, שאני מחכה להם ארבעה שבועות תמימים בכיליון עיניים? פעם בחודש, ביום שישי, הפרטנר מעניק לי יום אם פרטי משלי. הוא אוסף את הטף ב- 12:00 בדיוק, אורז פיתות, שתייה, פירות וירקות, מנופף לשלום ונעלם לארבע שעות תמימות, שבהן הוא מעניק לילדים "יום אב" בפארק שעשועים קרוב, ומעניק לי יום אם משלי (אז נכון, בשעות האלה אני מכינה את השבת, אבל אתן יודעות שלהיות לבד בבית, עם השקט, זה חצי חופש...).

ואז נזכרתי באותו יום אם, לפני כמה שנים, כשצלצל הטלפון באחד הערבים. על הקו היתה חברה עיתונאית, מאחד העיתונים הארציים: "תגידי, מלי, איך חוגגים אצלכם, החרדים, את יום המשפחה?"

- "יום המשפחה? את מתכוונת ליום האם?"

- "לא, עכשיו זה יום המשפחה".

באמת? מסכנות שכמונו. יום אחד, וגם אותו לקחו לנו!

ורק תובנה אחת אפשרית השבוע:

"אמא יש רק אחת!"