בית תחת בית? פעילים ביפו בונים בתים שנהרסו

"הרעיון הוא לא להביא קבלנים ופועלים ולהתחיל לבנות מחדש כל פעם", מבהיר פאדי שביטה (29), מהקולות הבולטים במאבק. "המטרה היא להצהיר שתהיה התנגדות, ולהבהיר לכל הגורמים שההריסה לא תעבור בשקט. המקרה הפרטני של המשפחה הזו מעט חריג", הוא מודה, "אבל אם מביטים בתמונה הכללית, רואים שמדובר באותה מדיניות של נישול". אותה מדיניות, הוא אומר, מונהגת בידי מנהל מקרקעי ישראל ועיריית תל-אביב כנגד תושביה המקוריים של יפו. "כל האדמות פה הן בבעלות מנהל מקרקעי ישראל או חברות כמו עמידר וחלמיש", הוא מסביר. "התוצאה היא שהתושבים הם אורחים בבתיהם. בכל פעם שיש אינטרס כלכלי לפנותם - עושים זאת".

"אותה מדיניות של נישול". פעילים בונים בסוף השבוע (צילום: סמי בוכארי)  

לדברי חברי הוועדה, עד כה חולקו כ-500 צווי הריסה לתושבי שכונות ביפו. "בכל פעם הסיבה שונה", מוסיף שביטה. "פעם מדובר בפלישה לנכס נטוש, פעם בבנייה לא חוקית, פעם ביורשים לא זכאים. אולם המספר הרב של צווי ההריסה מעיד שזוהי תופעה שיש למצוא לה מענה". ניסיונות ההידברות של חברי הוועדה עם מנהל מקרקעי ישראל והחברות השונות אמנם הגיעו עד כה למבוי סתום, אבל הם מכריזים כי "המטרה היא עדיין הידברות".

למרות הטענות כי מדובר ב"מדיניות מגמתית", מקרה הריסת דירתם של זינב ועומר אל-עדאסי, בו התגוררו עם ארבעת ילדיהם במשך 26 שנה, מגלה את מורכבותה של המציאות. הדירה, בת חדר וחצי, שייכת לחברת עמידר, והיתה רשומה על-שם הורי האישה. לאחרונה החליט אביה של אל-עדאסי לוותר על המבנה שבבעלותו תמורת פיצוי כספי, ואז גם החלו להגיע התראות ההריסה.

"לכאורה אולי מדובר במקרה פרטי שקשור לעניינים פנים-משפחתיים, אבל בפועל זה לא כך", מדגיש שביטה. "צריך לשאול למה ויתר האב על המבנה, ואיך המדינה מפקירה אנשים ללא קורת גג".

מורכבותו של המקרה הנוכחי ניכרת גם במחאת בני המשפחה. "הטענות שלי הם גם כלפי המשפחה שלי, שזרקה אותי לרחוב, וגם כלפי המדינה שאיננה דואגת לי למגורים", מקוננת אל-עדאסי. בשיחה עימה היא מתוודה כי מאז נהרס ביתה, היא נאלצת לנדוד בין בתי קרובים ומכרים עם בנה בן ה-11 הלוקה בשיתוק מוחין. "אין ברירה, הילד מסתובב איתי בכל מקום. יום אחד אני ישנה אצל בן משפחה, יום אחר אצל חברה, ולילה אחד גם ביליתי בתחנת אוטובוס. אני מקווה שהזעקה שלנו תשנה את המצב", היא מסיימת בייאוש.