לא משנה מה התכוונתי שיהיה או חלמתי שיתרחש במפגש הבלתי אמצעי של ילדיי עם מערכת החינוך, הבנתי שבסוף תצא מהסיפור הזה עוגת תפוחים כמו שמרתה רצתה. התפוחים יכולים להתחנן, להסביר, להצטמרר ולצרוח שהם מגשימים את ייעודם ומרגישים הרבה יותר תפוחיים בצורת רסק טרי עם טאץ' קינמון, ואינם מתאווים להיחרך כרגע ב-180 מעלות, אבל אלוהי הפירות והירקות כבר העביר ערוץ. הוא לא מתעניין בעקרות בית נואשות.
טוב, מרתה לא בדיוק נואשת, בטח לא עכשיו אחרי שקיבלה את חירותה בחזרה, ותפוחים מריחים נפלא גם בצורת טארט טאטן, אז מה יכול להיות כל כך גרוע גם בקצת אבקת סוכר, סליחה, אבקת תוכן שיווקי בכניסה לגן הילדים? בעיקר אם יוזמי המהלך מבטיחים שחלק נכבד מההכנסות שיתקבלו מתאגידי הפרסום הגדולים יוקדשו לרווחתם של ילדים חולים במחלות חשוכות מרפא, או להבדיל אלפי הבדלות, ישמשו לשיפור תנאי המחייה של ילדינו הרכים בתוך הגנים עצמם?
כלומר, לתוך הסיפור הזה נוצקו יותר מידי תבלינים משפרי טעם ומעצימי ניחוח מכדי שנצליח לרחרח באף ולומר שמשהו כאן מסריח. הרי מה יותר קדוש ועילאי מתרומה למען ילדים חולים? אז מה אם התרומה מושגת במחיר חילול תומתם המנטלית של ילדינו הרכים שהולכים למעון או לגן הפרטי לראשונה בחייהם וחולפים לשלוש שניות, רק לשלוש שניות, על פני פרסומות לקצת ביסלי-במבה-אפרופו? מה רע?
ולא רק פרסומות לחטיפים דלי ערך תזונתי יהיו שם. על פי המובטח, על גבי לוחות המודעות הצמודים לכניסה לגני הילדים יוגשו לילדינו הרכים מחיות מעוכות היטב של תכנים שיווקיים חיוניים להפליא בתחומי היגיינה אישית, בטיחות בדרכים, בריאות השיניים, טיפוח המערכת החיסונית ועוד - ממש חינוך למצוינות ולחיים טובים בחסות תאגידי הממתקים, החלב ותכשירי הטיפוח. היש הורה שלא מעוניין שילדו ילמד לחצות את הכביש בבטחה? ומהו מחיר השיעור – קצת שטיפת מוח בשוקו החדש שזה עתה נמזג לשקיות המרשרשות – לעומת חיים שלמים?
בואו לא נהיה קטנוניים, הרי כיום, כאשר פרסומות סמויות או גלויות מתקיפות אותנו באשר נלך, כאשר ילדים מזהים לוגואים של חברות מסחריות בקלילות שבה אנחנו הבדלנו בין טום וג'רי, כאשר כל חוף ים הוא געגוע לטלפון סלולרי או לחברת משקאות קלים שחומסות את גליו כדי להתסיס ולסמס על גביהם הפנינג לוהט של קיץ, למה שגם לארגון הגנים הפרטיים לא יסתובב הראש והוא יחליט לקפוץ ראש לתוך חגיגת הקצף, סליחה, הכסף, ולהמיר את נתוניו הטבעיים בכמה ג'ובות?
אני מהמרת שגם כאן לא יקים הציבור המטושטש והרווי קול זעקה גדולה. מי שלא יוצא לרחובות כאשר מעלים בלי סיבה את מחיר הלחם, מי שלא מבעיר את הכיכרות כאשר מסיטים בשרירותיות את גיל הפנסיה, יגיע ב-1 בספטמבר להפקיד את ילדיו בבנק החינוכי ולא ישים לב ששוב העלו את העמלה.
אנחנו נסתנוור מהגינות המטופחות, הלב יתרחב מול יפי השער הצבוע בתכלת בוהק, נמחה דמעה מופרטת מול הווילונות השקפקפים המחדירים פנימה את הכמות המדויקת של אור הבוקר, וכאשר הגננת תסביר, בסגנון קליפי-ראפי-מהוקצע בן שלושים שניות, שהכל, אבל הכל, בזכות הפרסומות, נפרוץ בשאגות כיפק היי ונצטרף לפזמון החוזר של הג'ינגל.
כי מה הם החיים אם לא העטיפה? ומהו הרגע אם לא הקליפ של הרגע? הרי יש דברים הרבה יותר גרועים, הרי יכול היה להיות פה מוזנח ומלוכלך ואפרורי והנה הכל כל כך מרשים, מרחיב לב וצבעוני וחוצמזה, מה ילדים בני שנתיים מבינים בפרסומות? הרי הם לא יודעים שמדובר בכאילו. הם חושבים שככה זה החיים.
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות ", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר: