חופש גדול עם 9 ילדים: דרושה הפסקת אש
בהתחלה היתה איזו תחושת רעננות. אבל אחרי שלושה שבועות של אפייה, הפעלות, יצירות, טיולים ומשחקים - מלי גרין מתחילה לחשב את קיצה לאחור. איזה מזל שיש מי שנותן עיצות בעיתון איך לעבור את החופש בשלום
מלי גרין
פורסם: 15.08.06, 11:29
אני מביטה בשעון ונדהמת לגלות כי השעה 12:00. רק 12:00. הרקות מתחילות לדפוק, הראש מתחיל להסתחרר. מאז יצאו הילדים לחופש הגדול מחוגי השעון עובדים שעות נוספות (גם הילדים) אבל כל כך לאט.
זה מתחיל עם שחר. תינוקת צורחת ומספר זוגות עיניים רעבות: "אמא אני רעב", וזה ממשיך במריבות: "אמא, הוא עשה לי, אמא תגידי לו". המוח עובד בפראות. מה עושים היום? הכסף שהצלחת לחסוך עבור החופש אזל כבר מזמן. נשארו עוד הרבה ימים.
את החופש מתחילים כשתחושה רעננה מתלווה אליו. כאמא וכאישה עובדת את לא מקלה ראש בעובדה שהילדים זקוקים לו, וגם את זקוקה לזמן איכות איתם, בלי הלחץ של בית הספר. לאחר שעברת את שלב הקייטנות בבטחה, מגיע היום בו הילדים בבית.
השבוע הראשון עובר יחסית בסדר. אני יושבת איתם על יצירות, אופה מבשלת ומטיילת, ואל תשכחו שאצלנו אין טלוויזיה ואין "הופ", מקסימום איזה סרט חינוכי שמוקרן על מסך המחשב. את היום אנחנו מתחילים לאחר סידור חדרים משותף וארוחת בוקר בריאה ומזינה, וממשיכים הלאה לפי תוכנית פעולה שהוכנה מראש. אנחנו מנסים לדבוק בסדר יום מסוים, להספיק גם לעשות וגם לנוח, אלא שבשבוע השלישי העסק מתחיל לחרוק משני הכיוונים.
פתאום מתגנב איזה רצון בלב לקצת זמן פרטי בתוך כל ההמולה של יצירות, ארוחות משותפות ויציאות. פתאום דפי העבודה וההפעלה מאבדים את קסמם, המריבות בין האחים פורצות מידי פעם, סימני שעמום מבצבצים פה ושם. ומה שלא האמנתי בחיים שיקרה – הם מתחילים להתגעגע לבית ספר, למסגרת וללימודים. חזון אחרית הימים בביתנו.
איזה מזל - אני בחופשת לידה. גם כן סוג של נחמה.אני מביטה בייאוש בערמת הכביסות שעולה וגובהת בחדרים. אני זוכרת גם ימים רחוקים בהם גם ראיתי את הרצפה מבעד לערימות וכיורים ריקים. אין ברירה, אני מכריזה על פעולת ייאוש: כל ילד מקבל עשרה שקלים והולך למרכז (קרי החנות שנמצאת 4 מטר מהבית) ובתנאי אחד, אתם לא חוזרים עד השעה אחת. אני חייבת לארגן את הבית.
הצלחתי. הם צוהלים, ואני עושה חישוב מהיר ומגלה שעשרה שקלים לילד, פלוס שני חברים שהצטרפו על הדרך – משאירים את הארנק שלי מרוקן. אבל המטרה מקדשת את האמצעים והנה הם יוצאים החוצה, מותירים אותי ואת החורבן. במהירות שיא אני מתחילה להרים, לסדר, לשטוף כלים, להכניס מכונה, להוציא מכונה. מתעלמת מצלצולי טלפון ומהשעון הרץ קדימה. עוד לא הגעתי לשטוף את הרצפה הדביקה והנה הם כבר חזרו, עומדים עם ידיים דביקות מארטיקים בפתח הדלת.
תוך מספר דקות כל העבודה שלי ירדה לטמיון. "אמא אני רעב," המקרר נפתח ונסגר בקצב מסחרר. אני מביטה ביומן בעיניים דומעות. נותרו עוד הרבה ימים עד לתחילת שנת הלימודים. הטלפון מצלצל, החמות מחו"ל: "נו אז איך החופש?" "מקסים," אני משקרת, (חסר לי שלא) תוך כדי העפת מבט רושף בשני הבנים שמתגלגלים על הרצפה במאבק על כדור.
אני מסיימת במהירות כדי שהאמת לא תצא לאור ובניסיון להטעין את הבטרייה הריקה של הטלפון, ואחר כך מתיישבת בלאות על הספה. מתעלמת מהבלגן שמסביבי אני מוציאה חוברת ישנה, צהובה ומקומטת. כמעט וזרקתי אותה לפח, אך הכותרת : "איך נהנים בחברת הילדים בחופש הגדול?" מושכת את תשומת לבי וגורמת לי לפתוח אותה. אולי משם תגיע הישועה? הכתבה מרבה בעצות ובנחמות: "תחשבי חיובי, שתפי את עצמך בחוויות הילדים, בשלי אתם ארוחת קיץ מהנה, שפע של יצירות זולות מחכות לכם בחנויות".
לעניות דעתי, האישה שכתבה את הכתבה נחתה מכוכב אחר. איפה היא חיה? מה חיובי בבלגן, בשעמום, ובאוברדרפט ענקי ארוחת קיץ מרעננת? באמת, אני רק נזכרת בערמות הכלים, בעטיפות שזרוקות בכל מקום.
מה האישה הזו חושבת לעצמה? ולמה אני צריכה לקרוא את השטויות האלו בעיתון? אני מחפשת את שמה של הכתבת הרחפנית שנחתה מכוכב אחר. על החתום- מלי גרין.
מלי גרין, בת 32, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
לטורים הקודמים: