ה'חלקֶה' שלא עברה חלק

מלי גרין חיכתה בקוצר רוח לל"ג בעומר, שחל היום, כדי לחגוג את שמחת ה"חלקה" לבנה בן השלוש. ובתוך כל הסידורים, ההתארגנויות ושיחות הטלפון עולים וצפים בה זכרונות מל"ג בעומר הקודם

מלי גרין פורסם: 16.05.06, 10:36

כבר שבועות מדברים על זה בבית. בעוד בני, שימי וחבריהם היו עסוקים באיסוף קרשים למדורת ל"ג בעומר, דודו הסתובב מנופח כמו טווס ושאל בערגה: "נו, מתי ל"ג בעומר? מתי ה'חלקה' שלי?"

גם אני המתנתי לתאריך בקוצר רוח: בל"ג בעומר הזה אני חוגגת את שמחת ה"חלקה" לבני בן השלוש. "חלקה", למי שלא יודע, זו התספורת הראשונה של בני השלוש. עד גיל זה אנו נוהגים שלא לספר את הבנים. וביום ל"ג בעומר גוזרים בחגיגה מיוחדת את שערותיהם ומשאירים להם פיאות לחיים.

לא משנה כמה בנים יש לך, תמיד תתרגשי מחדש: שיחות טלפון הלוך-חזור עם הסבתות, היכן כדאי לערוך את הטקס? האם לסחוב את כל עוללינו וטפינו למירון ולעשות את הטקס על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, או שכדאי לוותר על הרעיון עקב העומס הרב הצפוי בדרכים?

השלב השני: חיפוש כיפה מתאימה. בדרך כלל אני לא נוהגת לבזבז יותר מדקה וחצי בבחירת פריט לבוש, אולם פה מדובר בבן החמוד שלי שהופך לבן שלוש בעוד ימים ספורים!

לאחר בחירת מקום (לאור העומוס הצפוי, מירון ירד מהפרק), טלפונים לדודות (שמאוד ייעלבו אם לא נזמין אותם) וקבלת הבטחה מהגיסה שתאפה את עוגת הפלא שלה - נותר לנו רק לצפות ליום הגדול.

רק דבר אחד מעיב על השמחה. בתחילת השבוע, עם כיפה רקומה חדשה ביד עבור בן השלוש, ראיתי מרחוק את השכנה שלי, ציפי. מהר החבאתי את הכיפה בתיק שלא תראה. תשאלו למה? סומק מציף את לחיי כשאני נזכרת, ואני רוצה לברוח מפני ציפי כמו מפני אש.

דניאל גולדמן מתכונן

זה קרה בשנה שעברה. משפחת גולדמן התכוננה לקראת ה"חלקה" לבן שלהם. כל השכנים ידעו מכך, בן ראשון לאחר חמש בנות, ולבן תלתלים זהובים ארוכים כמעט עד המותניים - ההתרגשות היתה גדולה מאוד.

הם הזמינו את ההורים מארה"ב וציפי גולדמן היתה בעננים. הנושא היחיד שעליו אפשר לדבר איתה מאז הפסח הוא רק על ההכנות ליום הגדול: ה"חלקה" של הבן שלה. כל השכנים התנדבו לעזור באפייה, בארגון שמיכות ומצעים להורים שבאים, ובכל עזרה שציפי רק ביקשה. הם עמדו לנסוע למירון, לחגוג את האירוע על קברו של רבי שמעון בר יוחאי.

"ההורים שלי ראו אותו רק כשהיה בן שנה. הם מכירים את התלתלים המדהימים האלה רק מהתמונות", הסבירה ציפי בפעם המי יודע כמה.

יומיים לפני ל"ג בעומר, ציפי נסעה לשדה התעופה עם בעלה כדי לאסוף את הסבים והסבתות. כמובן שמיד התנדבתי לשמור על הילדים שלה. ציפי הודתה לי. את הגדולות לקחה איתה ואילו את דניאל, בעל השמחה והתינוקת שלה, השאירה אצלי. השעות חלפו בעצלתיים. הלכתי איתם לגינה, שיחקנו, וחזרתי הביתה עם כל השיירה. "תשחקו בחדר עד שארוחת הערב תהיה מוכנה", הצעתי.

"טוב", ענו לי השובבים הקטנים באושר, ואני נכנסתי למטבח, מטגנת חביתות וקוצצת ירקות לסלט.

משחקי ריאליטי

"ילדים, בואו לאכול", קראתי. רק הגדולים נענו.

"דניאל! דודו!" נקבתי בשמותיהם של הקטנים. אין קול ואין עונה.

הגדולים כבר נטלו ידיים לקראת הסעודה והחלו לכרסם בפרוסות הלחם ולנקר בסלט, אגב ויכוח, אם יישארו עוגות משמחת ה"חלקה" של גולדמן, או לא (כי אם יישארו, אין מצב שציפי לא תעביר גם לנו שאריות מהעוגות המדהימות). משהקטנים לא נענו לי, ניגשתי לחדר הילדים.

עיניי חשכו. שוד ושבר! כמעט התעלפתי. אחזתי בחוזקה בידית הדלת שלא להתמוטט. עשרות תלתלים זהובים ארוכים קשטו את רצפת החדר, את הכריות ואפילו הגיעו ללול התינוקת. הוא עמד שם, או-טו-טו בעל השמחה, גזוז שיער לחלוטין. והבן שלי, כן דודו שלי, עמד צוהל עם זוג מספריים בידו, "אמא, עשיתי לו 'חלקה', גם הוא גזר קצת!"

"אפילו תלתל אחד לא השארת לו!" לא ידעתי את נפשי. הלב דפק בפראות. מה עושים? אי אפשר להדביק את הכל... מה תאמר ציפי? היא כל כך חיכתה להראות אותו להוריה. התחלתי לבכות. כן, עמדתי באמצע חדר הילדים חסרת אונים, והדמעות ערפלו את עיניי.

ברחתי לחדר

לא זכרתי כמה זמן חלף ומה עשיתי בו, עד ששמעתי קולות גרירה של מזוודות, צעדי אנשים ודלת בניין נטרקת. רציתי שהרצפה תבלע אותי, אבל זה לא קרה. וכאן אני מוחקת את התמונה הזאת מדמיוני בכל פעם שהיא צפה ועולה: ציפי הופיעה בפתח, "איפה דניאל החמוד שלי?" קראה בקול שמח.

ואז הוא הופיע בפתח, דניאל, בלי שיער ובלי תלתלים זהובים. תכננתי לרכך את המכה ולספר לה על כך לאט לאט, אבל הוא, בניגוד לתחינתי שיישאר בחדר עד שאדבר עם אמו, פרץ ממנו.

צווחה איומה נשמעה מפיה של האם האומללה. ואני רק ברחתי לחדר. מגיע לי שתצרח עליי, שתזעם עד כלות הכוחות, שתאשים. מגיע לי עונש איום! אבל השתיקה הרועמת שלה היתה יותר גרועה מכל העונשים.

למחרת, לאחר שנרגעו מעט הרוחות, אמרה הסבתא ברוב חוכמה: "נו, זה ילדים, השיער יצמח, ואנחנו בכל מקרה נשמח". אבל עיניה מזרות האימה של ציפי הראו לי שהיא לא סולחת. "אפילו תלתל אחד הוא לא השאיר...", סיננה, מעיפה מבטים עצובים אל הילד, כשהם עלו אל הטנדר שהוביל אותם למירון.

התנצלות הדדית

שנה תמימה לא העלינו את הנושא שוב. הרגשתי שמעין חומה נבנתה בינינו לאחר המקרה. ועכשיו, לפני החלקה של הבן שלי, קשה לי שהיא תראה את הכיפה.

ציפי התקרבה לעברי. "נו, את מאורגנת כבר לחלקה? איפה אתם עושים את זה?" ביררה. התחלתי לגמגם: "אהמ... תראי... זאת אומרת אני מתנצלת ש..."

"מה, את עדיין תקועה בסיפור הזה? את זוכרת איך צרחתי כשראיתי את דניאל שלי? פשוט איבדתי שליטה. את מבינה אותי", ציפי פרצה בצחוק ואני הצטרפתי.

"את יודעת מה? זה באמת מצחיק, את לא עשית את זה בכוונה, ומרוב בהלה ובלבול אפילו לא הודיתי לך על שירותי הבייביסיטר עליו ועל התינוקת באותו יום", ושוב היא צחקה ואני הצטרפתי לצחוק ששטף את הזיכרון המר.

וציפי, כן ציפי הכינה עוגה גדולה ומיוחדת כמו שהיא יודעת להכין. הפעם בחרה להכין עוגה בצורת... מספריים.

תובנה אחת לשבוע:

גם ילד בן שלוש שאינו אחראי למעשיו, עלול למצוא את עצמו אחראי למערכת יחסים של בני 30 פלוס.