מישהו בבית הזה שומע אותי?

יכול להיות שהילדים של מלי גרין פשוט פיתחו סוג של מסנן קולות - שמוחק רק את הקול שלה? יש מצב. בינתיים, היא עומדת מול המראה ומנסה כל מיני פרצופים קשוחים במיוחד, שיעשו את העבודה שלא מצליח לעשות הקול שלה. הצעות, טיפים ורעיונות יתקבלו בברכה. בתמורה תקבלו מתכון לפנקייק של בית גרין

מלי גרין עודכן: 01.02.07, 08:52

האם זה החורף הקר שחודר לעצמות, או אולי הלאות הדובית שרובצת עלינו, כי אחרת אין לי הסבר לתופעה המעניינת שמתרחשת בבית בימים קרים אלו. "אני מדברת, אף אחד לא שומע אותי!"

 

על הגז שלוש מחבתות בעת ובעונה אחת. פטנט מהבית - בכך חוסכים זמן הכנת ארוחת הערב.

ילדים תלבשו פיג'מות!" אני זורקת את הפקודה לחלל האוויר וממשיכה לטגן פנקייק - שלושה במכה.

 

"ילדים, מי יצא כבר מהמקלחת?" אין קול ואין עונה ואין קשב.

הפנקייק'ס סיימו להיטגן.

"הלו, מישהו שומע אותי?" תושבי הבית ממשיכים בעיסוקיהם.

אני מכבה את הדיסק שמסתובב לו בנגן באחת. "נו, תלבש פיג'מה", אני מאיצה. כאילו דיברתי לקירות.

 

במשך חצי שעה חיים מסתובב עם הפיג'מה ביד כאילו בכך מילא את חובתו. נו, הוא עם פיג'מה. מה אני רוצה ממנו?"

 

הלו, מישהו שומע אותי?

(שימי ובני מסדרים את החדר. כן, בטח)

"דודו, מה איתך?" אני מנסה את מזלי בחדר ממול.

"רגע, אמא, עוד רגע. אני רק מסיים את המשחק".

 

"אמרתי עכשיו!"

"בסדר-עכשיו-רגע".

 

במילון שלהם, עכשיו - הכוונה למעתה ועד עולם.

"שימי ובני, תסדרו את החדר לפני ארוחת הערב!" הם אפילו לא טורחים לפתוח את המילון ולהשתמש במילה עכשיו.

 

"נו..." אני מנסה לשמור על שלווה בקולי.

"אמא, מחר, בסדר? אין לנו כוח". שימי תולה בי זוג עיניים, אולי באמת אין לו כוח? הקול האימהי דורש ממני לרחם עליו.

"מחר. אתה מבטיח?" אני שואלת רק כי להשתיק את הקול השני שמסרב לקבל סירוב.

 

המלאך הגואל שלהם מגיע בדמותה של רותי התינוקת. רותי כרתה איתם ברית אחים: מדי ערב, החל מהשעה שש ועד עשר, היא לא מוכנה לוותר על הידיים שלי. רק כשמרימים אותה היא רגועה, מחייכת לכל עבר. כל ניסיון, ולו קטן להניח אותה בלול או בעגלה, גורר אחריו צרחות...

 

אביבה ומימי - הצדיקות בסדום
(או שהן פשוט עדיין קטנות) 

החביתיות מוכנות, המילוי גם כן. אביבה ומימי היחידות שעוד לא גילו את המושג: רגע. הן נעמדות מולי בצייתנות. תוך דקותיים הן רחוצות עם פיג'מות, שערן מוברש, והן ליד השולחן, מוכנות לאכול ארוחת ערב.

 

"מי שעדיין לא לבש פיג'מה, לא יקבל ארוחת ערב", הודעתי חד משמעית וניגשתי לארון הכלים. הקול הבטוח שלי נסדק מול המציאות. בזמן שטיפלתי במימי ובאביבה, הצלחת המרכזית התרוקנה. הילדים כבר אכלו ובלי פיג'מות...

 

כל שנותר הוא להתיישב על הספה, לשחק עם רותי ולחכות לפרטנר שיגיע. לפרטנר יש נשק שלי אין. לנשק קוראים מבט. עשרים משפטים שלי שווים מבט אחד שלו.

 

מבט אינו רק נחלתם של גברים, נדהמתי לגלות, כי גם לעירית חברתי הטובה יש מבט מצמית. היא לא צריכה לבקש מהילדים שלה לבצע מטלות, היא רק צריכה להביט בהם. כך היא יורה את המבט שלה כל אימת שהיא רוצה. מבט אחד בעיניים ובתוך שניות ספורות המטלה מתבצעת.

 

איך היא עושה את זה?
(זה לא נרכש. זה מולד)

"איך את עושה את זה?", אני שואלת אותה. מנסה להסתיר את נחש הקנאה. "גרוני ניחר מבקשות, עיני יבשות מתחנונים. ואת? את רק שולחת את המבט הזה. איפה קונים אותו? איפה משיגים אותו? איך מצליחים להצטייד בו? נולדים עם זה?"

 

"על איזה מבט את מדברת?", עירית שואלת ומשתקת אותי במבטה הדידקטי החמור - המבט ההוא שגורם לעומד מולו לרעוד כמו עלה נידף, לנסות לרצות מיד את העומד ממול, להיענות לבקשותיו. מספיק חלקיק של שנייה.

 

עדיין השאלה מנקרת במוחי, ואני חייבת לדעת את התשובה: הורים נולדים עם המבט הזה? או כמו הרבה דברים אחרים בחיים מסגלים אותו והוא נרכש במשך הזמן? רגע, קמתי ממקומי בהחלטה רבתי: הקץ לבקשות, יחי המבט!

 

הבטתי בבבואתי שבמראה. כיווצתי את העיניים, צמצמתי גבות. המבט שלי ירק פקודה. כן, אפילו אני מול המבט שניבט מן המראה עומדת דום למראה דמותי, ורצה לבצע את המטלה.

 

נכנסתי לחדר הילדים, נעמדתי בפתח החדר ונעצתי בהם מבט. כן, אותו מבט מפורסם. כשהפרטנר נכנס שנייה אחרי, הוא מצא אישה חסרת אונים מול חבורת ילדים שואגת מצחוק: "אמא, למה את עושה את הפרצופים המצחיקים האלה? למה?"

 

נאנחתי אנחה עמוקה, משלימה עם גורלי וגורל מיתרי הקול שלי, חוזרת למנטרות המקוריות:

"נו, ללבוש פיג'מה!", "מי בא לאכול עכשיו?"

 

 

לטורים הקודמים:

 
פורסם לראשונה 31.01.07, 20:07