שתף קטע נבחר
צילום: גבי מנשה

נראה מי יעז להעליב את הבן שלי!

כשמישהו פוגע בילדים שלנו, אנחנו מיד רוצים להגן עליהם. זה האינסטינקט הכי טבעי של הורים, אבל מה קורה כשדי ברור שעדיף לתת להם להסתדר בעצמם? אז זהו, שלא תמיד זה כל כך ברור לכל ההורים

הם עמדו שם בפתח דלת הבית - האב ובתו בת החמש וחצי, מלווים בתגבורת של האחות הבכירה. עיניו של האב רושפות זעם:

"גב' גרין, פשוט נפשע המעשה של הבת שלך!"

"אולי תיכנסו?" ניסיתי להרגיע את האווירה.

 

העיניים עדיין רשפו. "לא. תודה. אנחנו רוצים לתקן את העוול שנעשה לבתנו על ידי הבת שלך!",

הבטתי בבת שלו, בנעמי החמודה צהובת השיער ובהירת העינים. עיניה התכולות נעו באי נוחות, אישוניה נראו כעכברים. ילדה בת חמש וחצי רדופה ומבוהלת. לצידה עמדה האחות בת האחת עשרה לערך, ידיה מחובקות גם הן כידי אביה. דורשת צדק, ומיד!

 

מדבקות פושטיות תמורת יקרות

נעמי התארחה אצלנו אתמול אחר הצהרים. הכל היה נראה חביב ונחמד. ביקור שגרתי ומשחק מהנה של שתי ילדות, שעקבתי אחריו מרחוק, ולא זכור לי שום פשע האמור להיכנס לספרי ההיסטוריה.

 

"אז מה קרה?" ניסיתי להבין מה גרם לו, לאבי החברה של אביבה, שסיים יום עבודה מתיש, לפסוע שלושה רחובות בקור העז ששרר באותה שעת ערב, היישר אל ביתי. מה עוללה בת החמש שלי?

 

"הבת שלך החליפה עם הבת שלנו מדבקות 'פושטיות', תמורת מדבקות 'יקרות'! הבת שלך לקחה לבת שלי הרבה מהאוסף עליו עמלה ימים". הבת הגדולה שלו הנהנה בהסכמה.

"זה מה שהיא סיפרה לי!" הצביע על בתו הגדולה. "הבת שלך פשוט 'גנבה' אותה!"

 

"על זה המהומה?" רציתי לצחוק, התאפקתי וקראתי לאביבה שתבוא בלווית אלבום המדבקות שלה. שמחתי לשמוע שאביבה לא פרצה חלילה לביתם ונטלה משהו בלי רשות או חלילה פינצ'רה לו את הגלגל ברכב.

 

אביבה מיהרה להביא את חוברת המדבקות שלה.

"אביבה, החלפת אתמול מדבקות עם נעמי?" אביבה הנהנה לאות הן.

"אני מבקשת שתחזירי לה את מה שהחלפת איתה".

"אה, בסדר", אביבה חייכה, "אין בעיה". למזלי, לא היתה עדה לכל הדרמה שבפתח.

 

הטקס התבצע ליד דלת הכניסה הפתוחה לרווחה.

"מה המדבקות שהחלפת איתה?", ביקשתי לדעת. אביבה הצביעה על שתי מדבקות קטנות וחמודות.

"זהו?", שאלתי בחוסר אמון.

"כן, זה מה שהחלפנו בסוף", ענו שתיהן יחד בקול מתוק, מבלי שתיאמו ביניהן מראש.

 

אבא שומר עלייך

לרגע שררה דממה. נעמי פתחה את אלבום המדבקות שלה והחזירה לאביבה שתי מדבקות קטנות וחמודות. 

"נעמי, את בטוחה שאלו שתי המדבקות היחידות שהחלפת עם אביבה, תמורת השתיים שלה?" וידאתי מול קהל הנוכחים.

"כן, בטח", השיבה.

 

"הכל בסדר?" שאלתי, מצפה להתנצלות רבתי. להפתעתי, אביה של נעמי תפס את ידה, שלח מבט זועם באביבה, ואז במבט שהתחלף בשנייה, הביט בנעמי: "אל תחליפי יותר בחיים מדבקות עם אביבה. בסדר?" הדלת נטרקה.

 

"אבא שומר עלייך, נכון?" את זה הוא לא אמר. משפט זה שתלה באוויר, אני מוסיפה.

מי מאיתנו אינו מכיר את תופעת ההורים המגוננים הגנת יתר, הגנה עד גיחוך, הגנה שרק גורמת לרגרסיה אצל הילד?

 

האם שמתערבת, האב שקופץ בכל הזדמנות וגוער גם בחצץ שעומד בדרכו של הילד שלו על השביל. ההורים שיודעים על כל תנועה סמויה של הילד, חוקרים אותו, ושולחים גם את אחיו הגדולים לבלוש אחריו, שמישהו חלילה וחס לא יפגע בו ולא "ינצל" אותו.

 

המעניין הוא, שילדים של הורים מגוננים, מרבים להתלונן ולחפש סיבות כדי להוציא את הוריהם ל"מילואים". במוח הילדותי הבינו כי יציאה למלחמה עבורם, גורמת להוריהם תחושת עונג צרופה, ואין ילד שאינו רוצה לשמח את הוריו. לכן, אם זו הדרך לקבל מנת "צמצם" גדולה, הם ישמחו לנפק להוריהם סיבה למסיבה, וכך, על כל מהמורה שנקראת בדרכם, הם ממהרים להזעיק תגבורת, במקום להתמודד ולצמוח לבד.

 

הצדק של בני יצא לאור!

כולנו רוצים לגונן על ילדינו, אז איפה הגבול? מתי חייבים להתייצב בחזית וללחום את מלחמתם? באיזו נקודה בשעון החיים צריך לזהות כי אנחנו בעורף והוא נשלח לחזית לבדו?

 

"המורה העניש אותי", אני זוכרת את הפעם הראשונה ששימי חזר הביתה בוכה, וגולל סיפור מזוויע על המורה שהעניש אותו על לא עוול בכפו, כשאת העוול ביצע דווקא ילד אחר.

האינסטינקט הראשוני שלי היה להרים טלפון למורה של שימי ולצעוק עליו עד שהקירות בביתו ייסדקו. הצדק של בני חייב לצאת לאור!

 

רק אז, למזלי הפרטנר, במקרה גם מנהל בית ספר, עצר אותי. "שימי, אני מבין אותך. זה כואב כשאתה חושב שהעונש אינו מוצדק. אני בטוח שלמורה יש סיבה הגיונית".

חצי שעה לאחר מכן, כששימי נרגע וכבר היה עסוק במשחק עם אחיו, הסביר לי כי אי גיבוי של המורה גורמת להחלשות במעמדו בעיני הילד.

 

"תביעי הזדהות, תני לו תמיכה, אבל יחד עם זאת, תגבי את המורה".

"ואם שימי צודק?" הקשיתי.

"אין סתירה בין הדברים. אנחנו נתקשר בערב לבית של המורה ונברר את המקרה. השיחה לא צריכה להגיע לאוזניו של שימי. הוא אינו צריך לעמוד מהצד ולזלזל במורה שלו, ומהיום ועד לסוף השנה, להיות בטוח שמדובר באדם רע. מחר, כשהמורה יתנהג אליו בחביבות אחרי שנסדר את העניינים בשקט, הוא יהנה מאוד וישכח מהתקרית".

 

אמא תסדר

להתערב או לא להתערב? המחזה של שיקספיר בנושא עוד לא עלה על הבמה. הוא כן עולה על במת חיינו יום יום. מריבות בין חברות בדרך כלל עוברות לי ליד אוזן אחת וממשיכות לעבור גם ליד האוזן השנייה.

 

"תסתדרנה לבד", אני חוזרת על המנטרה, כי אני יודעת שבעוד רגע הן תשכחנה הכל. המריבה של ההורה רק מכניסה יותר שנאה בין החברים. אבל השבוע כל ההחלטות היפות נמוגו באחת. היה זה כששירה בת התשע פצחה בבכי נסער. החברות שלה פגעו בה פגיעה אמיתית. הן החליטו ביניהן שלא לשתף אותה בלימוד למבחן ובתוכנית החברתית שהיו אמורות להכין לאחר מכן.

 

"אני בחיים לא אהיה חברה של ללי ומירי. בחיים לא! הדמעות המשיכו לרדת. החלטתי שהפעם אני לא שותקת. יש גבול! לא אתן לשתי צוציקיות לגרום לבת שלי לבכות. בוגדניות! הן מבלות בביתי, מתכבדות בממתקים שלי ומאחורי הגב הן חורשות מזימות נגד שירה? החלטתי לגשת לבית הספר ובהפסקה לתפוס איתן שיחה.

"אני אטפל בהן מחר!", הבטחתי לשירה והיא נרגעה.

 

מדהים כיצד אמא בוגרת הופכת לנערה נקמנית, עם אש בעיניים, והכל למען הילד. ביטלתי השתתפות בישיבת מערכת. העיקר לגונן על הבת שלי. בשעה היעודה פסעתי נמרצות לחצר בית הספר, ומצאתי שם את ללי, מירי, וגם את שירה, יושבות מחובקות ושרות "הבאנו שלום עליכם..."

 

"שלום, אמא!" נשאה אלי שירה מבט נלהב. חברותיה עדיין חובקות אותה באהבה. "למה באת?", היא המשיכה לצחקק עם חברותיה, עורכות חזרות לתוכנית שנדברו עליה, על שלושה תיירים שנחתו זה הרגע בארץ. ולקול שירת "שלום עליכם..." פשוט אמרתי שלום, והלכתי...

 

  • מלי גרין, בת 33, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

 

לטורים הקודמים:

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
ילדים שוכחים מהר
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים