כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

איזה מתשעת הילדים שלי כדאי לצמצם?

מלי גרין חושבת ברצינות על הצעתו של המיליונר בני לנדא לצמצם את הילודה בארץ. היא בוחנת את ילדיה אחד אחד, אבל בכל פעם שהיא בוחרת ילד שאולי כדאי לה "לצמצם" היא מבינה ש"מזה יש לי רק אחד"

מלי גריןעדכון אחרון: 25.01.07 , 16:41

לו נכחתי אני באולם בזמן שהמיליונר בני לנדא עמד ונאם את נאומו הקורא לצמצם את הילודה, הייתי קמה, מוחה קבל עם ואולם, ועוזבת את המקום לאות מחאה. קשה לי להסביר לעצמי איך וכיצד עשרות אנשים המחשיבים עצמם נאורים, ישבו והקשיבו לדבריו של המיליונר המסביר איך הילודה הפכה לנטל על הכלכלה המקומית - ורק זעו קצת באי נוחות על הכיסא המרווח. אני תוהה, האם תגובתם זו מעידה עליהם כשייכים לחברה מערבית פתוחה?

ילדים זה שמחה או הוצאה כלכלית?

אז נכון שבעל המאה הוא בעל הדעה, אבל כדאי לבני לנדא לדעת שעדיין אין הוא שולט במפתח החיים, רק בגלל העובדה שיש לו כמה מיליונים בבנק. הכסף אינו מקנה לו את הזכות להתערב בחייהם האישיים של אנשים ולהחליט כמה הם ילדו ומתי.

קראתי את דבריו של אדון לנדא הנכבד פעמיים. פעם כי חשבתי שאני הוזה ופעם שנייה כדי לרדת לעומקם של דברים. סרבתי להאמין להצעה הבזויה שלו. האם מישהו הכריז עלי ועל אזרחים רבים במדינה הזאת מלחמה? האם מבקשים בחוק למניעת הילודה, בדומה לסין, לגרום לרבים לעזוב את ארצם ולנדוד למקומות אחרים בהם אין צורך לבקש רשות מהמנהיגים להעניק חיים.

איני מכירה את בני לנדא ובטח שלא את מצבו המשפחתי ואיני רוצה לפגוע בו, חלילה וחס, אך מניסיוני, גיליתי כי אנשים שאינם רווים נחת ישיר מילדיהם, מסיקים מסקנות חפוזות לגבי ילדים של אחרים. בשבילם ילדים הם הוצאה כלכלית למדינה. בשבילנו הם שמחה ולא רק בשיר.

נמאס כבר לשמוע את הטיעון הדמגוגי השחוק, שהמדינה מממנת את הילדים. היום, עם הקצבאות המקוצצות עד דק והמענקים השואפים לאפס – לא תמצאו זוג שפוי שיחליט שרק בגלל כמה מאות שקלים לחודש הם רוצים להביא לעולם משפחה גדולה וברוכה ולהוציא עשרת מונים על גידול הילד. הרי זה אבסורד!

העזרה הישירה מהממשלה מסתכמת בסכומים מגוחכים. בקושי אפשר לשלוח את הילדים לחוג הכי זול מהכסף הזה. ואיני מתלוננת על כך. מרצוני החופשי בחרתי לעשות ילדים ולהתגורר במדינה זו ולא בארצות הברית, מולדת הורי, על אף ששם לכאורה, היו לי תנאים טובים יותר.

"מזה יש לנו רק אחד"

מי שגדל במשפחה ברוכה עם הורים נורמלים, יודע שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, שהוריו לא יוותרו עליו לעולם.

אני זוכרת כיצד עמדו דמעות בעיני, כשפעם, במהלך עבודתי העיתונאית, שמעתי סיפור אמיתי ומרגש. ניצול שואה ערירי ועשיר, שסיכויי הורותו אבדו לו באושוויץ, רצה לגדל ילד ולהעניק לו חיים איכותיים וטובים. הוא פנה לזוג שלהם 15 ילדים, שגידלו אותם במסירות ובאהבה, בדירה צפופה. הוא ניגש אל אבי המשפחה והציע לו לאמץ את אחד הילדים ולגדל אותו בווילה שלו, "אעניק לו הכל בתמורה - חיי עושר ואושר. גם אתכם אפצה בסכום כסף הגון".

האב והאם סירבו, אך העשיר חזר והפציר וביקש מהם לפחות להיכנס לבית ולראות את הילדים ושם לדבר על ליבם. הם לא יכלו לעמוד בפני התחנונים, עד שהאב הסכים. "תגיע מחר ותבחר את הילד אותו תרצה לאמץ!"

למחרת העמידו ההורים את כל חמישה עשר הצאצאיהם בשורה ארוכה. העשיר סקר אותם בדקדקנות. "נו, את מי אתה רוצה לאמץ?" נשאל.

לאחר שבחן אותם אחד לאחד, הצביע על הילד אותו הוא רוצה. ההורים החליפו מבטים רבי משמעות ואז פנה אליו אבי המשפחה ואמר לו: "אתה רוצה דווקא אותו? מצטערים, מזה יש לנו רק אחד!"

"אז אולי הוא?", ניסה העשיר שעדיין לא קלט, והצביע על ילד אחר.

"מצטערים, גם מזה יש לנו רק אחד!", הטעימו ההורים.

כן, חברים, גם לי יש רק אחד מכל אחד! ילדים הם לא מכלול. אין להסתכל על משפחה מסויימת כ"משפחה של שני ילדים" ועל משפחה אחרת כ"משפחה של תריסר". ילדים הם לא חפץ. כל ילד הוא עולם בפני עצמו.

תשעה עולמות

תבינו, גם אני אינני אם לתשעה ילדים. אני אמא של אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחד, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת.

שימי הבכור, שפתח לי את השער לעולם ההורות - שער שהלוואי ולעולם לא ייסגר. שימי עם חוש האחריות המפותח, נמצא שם תמיד ברגעים החשובים, מלווה אותנו לאורך כל השנים וביחד חולק איתנו את הרגעים הראשוניים של אח או אחות חדשים.

בני, בעל הנפש העדינה, מלמד אותי בכל יום מחדש מידות טובות מהן. הוא תמיד מוותר באופן מעורר השתאות וגורם לי להבטיח לעצמי עשר פעמים ביום להשתנות לטובה - רק בזכות הילד שלי.

וחיים, שהכל קורה לו בטעות, הוא גם הילד שמשרה שמחת חיים בכל מרצפת עליה הוא דורך, תמיד עם החיוך העליז והעיניים הקורנות והרצון לטעום מהכל, מהחיים.

ושירה. איך אפשר לעמוד אדיש מול ילדה שקצב דיבורה מזכיר אוטוסטרדה. היא אפילו לא לוקחת אוויר כשהיא מספרת על החוויות שלה. והפתקים מלאי האהבה שהיא משאירה לי על הכרית - פתקים שיעלי עוזרת לה להכין.

יעלי, שעוזרת לא רק לשירה, אלא לכל מי שזקוק לעזרה. רק אתמול קיבלתי דיווח שהעניק לי אשראי לאושר - יעלי יושבת ליד הילדה הכי חלשה בלימודים ועוזרת לה בסבלנות אין קץ.

ודודו שפוער זוג עיניים גדולות ומבקש את עצתי. יש לו את הלב הכי רחב. כשהשכנים רוצים להלוות שקית חלב, הוא נותן להם ועונה בקול ילדותי עם נימה גברית: "זה בסדר. אתם לא צריכים להחזיר!"

ואביבה המתוקה, שאת גומותיה אני מוכנה לזלול בוקר, צהרים וערב, במקום כל מעדני עולם.

ומימי הקטנה? אין אפילו מילים שיכולות לתאר את העונג. הבמאי המוכשר ביותר בעולם לא יוכל להפיק סרט מרגש יותר מאשר להקשיב לילדה בת שנתיים שלומדת לראשונה לדבר, לדרוש עצמאות, ובד בבד היא דורשת אהבה. אין עוד דרישה כזאת, שנותנת יותר משהיא לוקחת.

והקטנה, חיוך אחד שלה החושף את השן הראשונה, מצליח למחוק מן הזיכרון שעות של עייפות וחוסר שינה.

אז תסבירו לי איך אפשר להגביל "עושר" שכזה? מישהו יכול לכפות עלי ולומר: "עד כאן!" תחליטי מראש את מי את בוחרת ללדת. הרי הם ילדים, וברבות הימים, בעזרת השם, יגדלו להיות אנשים שאני מקווה שרק ייטיבו עם העולם ויביאו אושר והצלחה לאנשים נוספים.